חנה פורציה

חנה פורציה זכרה לברכה

חנה נולדה ב-22.4.1933, בת בכורה למשה ומוניה פורציה, אחות לדוד פארן וספה.  כבת למחזור ו' ביגור גדלה בקיבוץ צעיר ותוסס. בימים ההם בית הספר היה של ילדי יגור בלבד, רוב המורים היו חבריו וחיי החברה היו משולבים עמוק בחיי המשק, תנועת העבודה והמאבק על הקמת מדינת ישראל.

במהלך מלחמת העולם השנייה התגייס אביה לבריגדה. ארבע שנים הוא נעדר מיגור. חנה שהייתה כבת תשע נשארה עם אמא ואחיה דוד שהיה אז פעוט בן שלוש. חנה לקחה אחריות על אחיה הקטן. כשאמם נעדרה מהבית בגלל עבודתה במכוורת, הקשר ביניהם התהדק והפך להיות חם וקרוב לאורך כל חייהם. בהיותה בת 16 התווספה למשפחה ספה.

כנערה חוותה אירועים כמו השבת השחורה ב-29.6.1946, הבאת המעפילים ליגור ומלחמת השחרור.

בסיום בית הספר התגייסה לנח"ל. עם שיחרורה מהצבא יצאה לעזרת קיבוץ מחניים.

בשובה ליגור עבדה ברפת, לאחר מכן עברה לעבוד בענף הלול, שם הייתה דמות דומיננטית מאוד. כשהבנות נתקלו בכל מיני מרעין בישין ופגרים מבאישים חנה הייתה הכתובת לפתרון הבעיה.

חנה תמיד הייתה אדם מאד מעורב, דבר שבא לביטוי הן בעבודתה והן בחיי הקיבוץ. בכל מקום שיכלה לתרום, התייצבה ללא חשבון ועם הרבה מסירות. כך לקחה חלק בהכנת חבילות לחיילים במלחמת יום הכיפורים. מילדותה אהבה לקרוא ולצפות בסרטים. בעיקר אהבה סיפורי בלשים דבר שבאופן טבעי הוביל אותה להיות ספרנית במשך שנים.

בהמשך חנה החליפה את מרים (פרבר) קרן-צבי בבלוקונים. הייתה קפדנית ודאגה לנערים כמו המטפלת של פעם מרגע שהקיצו משנתם ועד לכתם לישון. הצטרפה לטיולים שלהם, לא עשתה לעצמה שום הנחות. הייתה אדם ישיר, נאמן ואף פעם לא הסתירה את דעותיה, דבר שלא פעם פגע גם בחבריה אבל תמיד ידעת שפיה וליבה שווים. בשיחות עם חברים על עבודתה היא קראה לדיירי הבלוקונים "הילדים שלנו" גם כאשר המושג "הילדים שלנו" קיבל משמעות שונה בעקבות השינויים שהתחוללו בחיי החברה ביגור.

"עצוב לי מאד," אומרת שולי שלו, "חנה הייתה בשבילי כמו אמא. באתי ממשפחה מרובת ילדים, קטנה וצנומה וכאן מצאתי את חנה שהייתה המטפלת שלנו בחברת הנוער "יחדיו". חנה דאגה לנו. השגיחה שנתייצב בלימודים, לארוחות ארבע אפתה לנו עוגות שנשמור על הסדר. כמו שידעה לנזוף בנו, כך ידעה גם להרעיף עלינו חיבה. אהבתי אותה. חנה בשבילי תמיד תישאר יגור של פעם שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת."

לאחר סיום עבודתה בחינוך, הצטרפה לעבוד במכבסה עם הדסה עשת. חנה הייתה אשת עבודה בכל חייה. במכבסה, באופן טבעי לקחה אחריות והייתה שותפה נהדרת. היא עבדה עם כל הלב והיה לה לב טוב.

מספרים שאהבה ממתקים. בלול היה אז נוהג שכל יום שישי בשעה 11.00 אוכלים גלידה. חצי מהכמות אכלו חנה, צופר קריב ומשה גרטמן ואת החצי השני כל הצוות. במשפחה, כשהשוקולד היה מצרך נדיר, כל שבוע חנה ודוד אכלו את החלק שלהם ואת ספה שכנעו שהשוקולד לא טעים. נתנו לה סוכריה ואכלו את המנה שלה.

חנה לא הקימה משפחה אבל הייתה חלק בלתי נפרד ממשפחתה. במשך שנים היא באה לארוחות ערב במשפחה עד כשכבר לא יכלה יותר. הייתה דודה פעילה ואהובה. את נורית וגל ליוותה מרגע לידתם. כשההורים נסעו לחו"ל הילדים נשארו באחריותה. לילדים של נורית היא הייתה סבתא בתפקיד מלא. יחד יצאו לטיולי השבת. כשהיה צריך לפקח על זה שרץ או על זה שהתעייף היא גם הרכיבה על הכתפיים. כל יום חמישי היא אירחה אותם בביתה. אצלה אכלו ארוחת ערב, בביתה הייתה להם פינת משחקים. גם לילדים של ספה, שנולדו במרום גולן היא הייתה דודה מעורבת ואוהבת. ספה אומרת: "באתי ליגור אחרי שנים שלא הייתי כאן עם שלושה ילדים והיא תמכה בי עד שחזרתי לעמוד על רגליי."

כשמדברים על חנה אי אפשר שלא להזכיר את חברותה עם שולה ודניק רביב. דרך שכנות ארוכת שנים, ארוחות ארבע משותפות ושיחות על החיים בקיבוץ ובמשפחה נוצר ביניהם קשר חברי עמוק ונאמן שנמשך לאורך כל החיים. גם לבני כיתתה היא נשארה חברה נאמנה כל חייהם וחייה.

חנה אהבה לטייל בארץ ובחו"ל. אף פעם לא ויתרה לעצמה, גם כשהגוף אותת לה שזה קשה לה.

בשנים האחרונות התגוררה בבית אחווה. אלה היו עבורה שנים ללא קלות. בני המשפחה ליוו אותה באהבה. על קירות חדרה ניתלו תמונות כל אהוביה בכל הגילים בטלוויזיה היא צפתה בסרטים ובספריה החליפה ספרים. כל חייה חיה בצניעות.

חנה נפטרה בשנתה והיא בת 92. היא הייתה אישה חריפת שכל ואכפתית. נשארה נאמנה לערכי הקיבוץ של פעם. "במשך השנים היא השתנתה," אומרים בני משפחתה אבל השינויים לא שינו את דמותה ואת ערכיה.

חנה השאירה אחריה משפחה רחבה ועצובה.