יורם גל

13/12/1936 - 18/02/2003

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט כסלו התרצ"ז

תאריך פטירה: ט"ז אדר א' התשס"ג

ארץ לידה: ישראל

מחזור / חברות נוער: י

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

סבים וסבתות: זני גלס, ישראל גלס

בן/בת זוג: נירה גל

אחים ואחיות: מיכאל גל, עוזי גל, ראובן גל

נולד 3.12.1936
נפטר 18.2.2003, ט”ו באדר א’ תשס”ג

יורם נולד ביגור להוריו שושנה וערי, אח לעוזי, מיכאל ולראובן, שנולד מספר שנים אחריו. את לימודיו עשה בבית הספר בקיבוץ ועבודתו הראשונה היתה כרועה צאן, עבודה שאהב והיה גאה בה.
בגיל 17 חלה בדלקת פרקים קשה ואושפז לתקופה ארוכה בבית חולים “העמק” בעפולה. עקב מחלתו לא גויס לצה”ל וויתר על חלומו להיות טייס.
בשנת 1962 נישא לנירה, בת יגור הצעירה ממנו בשנה, ולאחר מכן נולדו יעל, בתם הבכורה ובנם שרון.
בתחילת שנות ה-60 החל לעבוד בלגין, בית חרושת לקופסאות פח. בתחילה בבית המלאכה ואחר כך כמנהל טכני. כאשר החלו ביגור לחפש רעיונות להקמת מפעל לתעסוקת קשישים, היה יורם בצוות שבדק כיוונים שונים. עם ההחלטה על הקמת מפעל לייצור שפופרות פלסטיק נסע יורם לצרפת ורכש את הידע הדרוש, ועם שובו לארץ הוקם מפעל “טובופלסט” ביגור, שבראשו עמד יורם במשך מספר שנים עד יציאתו ללימודים.
לימודיו הפורמאליים בטכניון והסמכתו כמהנדס מכונות היוו המשך טבעי של נסיונו המעשי ונטיות ליבו. את הלימודים לבחינות היה מעביר בעודו “מרדים” בבית הילדים את השניים שנוספו בינתיים למשפחה, הגר ויאיר.
עם סיום הלימודים החל יורם לעבוד במפעל הסוללות של “תדיראן” ועמד בראש הצוות שפיתח את סוללת הליתיום, פיתוח עליו זכו הוא וצוותו בפרס רוטשילד שהוענק בבית הנשיא.
בין השנים 1980 – 1995 עבד ב”רפאל” בתחומים רבים של פיתוח, ביניהם פירוטכניקה ומיקרומכניקה.
בשנת 1985 אבד למשפחה שרון בעת שירותו הצבאי. למרות המכה הקשה המשיך יורם בקומה זקופה, מתוך ראייה חיובית ובלתי מנוצחת על החיים.
בשנת 1986 יצאה המשפחה לשנתיים “שבתון” בפילדלפיה ונירה ויורם יצאו לשבתון נוסף בשנת 1996. בעת השהות בחו”ל עבד יורם ב-SETI ובחברת KULICKE & SOFFA והמשיך ללמוד, ליצור ולהתפתח.
גם עם שובם לארץ בסוף שנות ה-90, כאשר יורם מתקרב ואף עובר את גיל הפנסיה, המשיך לעבוד ב”רפאל” וב-SCD תוך שהוא מתמקד בתחום חדש – הלייזרים. הישגיו המקצועיים כללו גם רישום פטנטים על שמו בתחום סוללות הליתיום ובתחום WIRE BONDING ופטנטים נוספים הנמצאים עדיין בהליכי רישום.
כל שנותיו חיפש יורם אתגרים. כאשר הרגיש שסיים בהצלחה פרוייקט פיתוח, החל לחפש את הפרוייקט הבא והשקיע בו את כל מרצו, הידע והמקצועיות שלו. יורם נהנה לעבוד עם אנשים הצעירים ממנו בעשרות שנים, זכה לחיבה והערכה בכל מקום בו עבד וכולם, מבוגרים וצעירים, שמחו ללמוד ממנו. לצד מקצוענותו היה תמיד “איש של אנשים”, ואהב לדבר עם אנשים ולא עליהם.
יורם היה בעל חשיבה מקורית וחדשנית ולא פעם רעיונותיו הקדימו את זמנם. למרות שרוב שנותיו עסק בעבודה מחוץ לקיבוץ, היה מעורב בחיי הקיבוץ ותרם רבות לפרוייקטים כמו המעבר ללינה משפחתית, שילוט יגור ולאחרונה פרוייקט “מסלול יגור”.
היצירתיות שבו באה לידי ביטוי לא רק בפיתוחים בתחום המקצועי, אלא גם בעבודות שיצר, החל בכיפוף ופיסול במזלגות וכפות שנאספו בשווקים במקומות שונים בעולם, דרך נגרות ועבודות עץ, וכלה בעיבוד תמונות דיגיטליות.
בין יורם ונירה היתה אהבה גדולה ומיוחדת, שהקרינה על כל הקשרים במשפחה. יחדיו יצרו בית חם, שאליו אהבו לבוא לא רק ילדיהם ובני זוגם, אלא גם החברים של הילדים. בארוחות ערב שבת היה “מכדרר” מילים ושנינויות עם כל הסובבים, והכל במהירות מחשבה, חוש הומור, ועוקצנות מלאת-אהבה.
קשר מיוחד היה ליורם עם נכדיו מיה וגל. מפיה של מיה זכה לכינוי: “סבא הגאון שלי”, ועם גל הרבה לעבוד במחסן שלו ולבנות דברים ביחד, תוך שאינו חוסך בהסברים טכניים.
בגיל שאחרים יוצאים לגמלאות היה יורם במלוא מרצו, שופע רעיונות ופרוייקטים, אופטימי ואנרגטי.
יורם עזב אותנו ללא כל התראה מוקדמת. ההסתלקות טרם זמנו כואבת ללא נשוא, ובה בעת מנציחה אותו בדמותו הצעירה משנותיו, פעלתן ומלא חיים.

כך נזכור אותו –
יהי זכרו ברוך.


Notice: Undefined index: query in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 225

Notice: Undefined index: id in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 226

Notice: Undefined index: query in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 225

Notice: Undefined index: id in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 226

Notice: Undefined index: query in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 225

Notice: Undefined index: id in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 226

Notice: Undefined index: query in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 225

Notice: Undefined index: id in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 226

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לא משבר אלא שבר

    משבר הקיבוצים הינו שבר, שיברו של החלום הקיבוצי. נראה שזו מדרגה נוספת, אחרונה אולי, של קץ החלום האוניברסלי שהתנפץ מול עינינו בעשור שחלף.

    מה שקורה היום בתנועה הקיבוצית, וגם אצלנו, הוא תוצאה ישירה של מה שעשינו אנו ומה שלא עשינו במשך עשרות שנים.

    שנים של ניהול בלתי מקצועי כמעט בכל הרמות, מן הענף הקטן דרך מפעלים מקומיים ועד מפעלים קיבוציים אזוריים וארציים. מול ההתמקצעות בארץ ובעולם היצבנו אנו את הרוטציה (קישון היה ודאי חורז לנו ‘רוטציה – פרטציה’).

    שנים שבמהלכן ראינו חברה שהעבודה עבורה היתה כמעט ברמה קדושה, כמו דת, ושחבריה וחברותיה התפרסמו בחריצותם, לומדת איך לעבוד בכיף היכן שמעניין והיכן שקל.

    שנים בהן ראינו כיצד אדם שמקבל “לפי צרכיו” לומד במהירות שאינו חייב לתת “לפי יכולתו”, ואיך עקרון זה שהיה נפלא בשעתו מביא לנתק בין עבודה לפרנסה.

    בתקופה קצרה בת עשרות שנים ראינו גם כיצד השוליים הפרזיטיים הולכים ומתרחבים, הולכים וחותרים לעבר המרכז. כאשר השכר והעונש, שכמעט ואינם קיימים בקיבוץ, משאירים אותו ללא כלים להתמודד עם הנגע. בהרבה חברות אנושיות קיים ניצול של החלשים בידי החזקים, אבל יש סוציולוגים הסבורים שהקיבוץ כיום הוא המקום היחידי שבו מנצלים העצלים את החרוצים.

    ראינו גם כיצד פרזיטיות אישית זו יכולה לטפס מדרגה ולהביא לפרזיטיות של קיבוץ אחד על חשבון קיבוצים אחרים. מי שעוקב אחרי תהליכים יכול לנחש שלא ירחק היום שבו נגיע לפרזיטיות של תנועה שלמה על חשבון המדינה.

    במקביל יכולנו לראות איך בעקבות הסיסמה “חברה עובדת ולומדת” לומדים חברי הקיבוץ בכל מוסדות ההשכלה הגבוהה, פורמלית ובלתי פורמלית, כשחלק קטן מדי של ההשכלה הנרכשת מנוצל אחר-כך להגדלת ההכנסה…

    – – –

    מן הקטע האמיתי של המשבר רובנו נמשיך להתעלם, ואני מתכוון לחוסר הרצון של רוב הבנים הצעירים לחיות בקיבוץ. בשיטת בת היענה אנו משכללים בהתמדה את הגדרות וניסוחי “מסלול בנים”, מנסים למצוא פיתויים שישאירו את הבנים לעוד זמן קצר, שימנעו מאיתנו את הצורך קודם להכיר ואחר-כך להשלים עם עובדת הזדקנות אוכלוסיית הקיבוץ, כשאין דור שמוכן להמשיך בדרך הקיבוצית…

    …נוצר מצב, שלמען המשך הקיום הפיזי של רבים מן הקיבוצים, ויתכן שגם יגור בכלל זה, הקיבוץ הולך ומתמלא דיירים, תושבים ושכירים במגוון שמות וניסוחים. חלקם של החברים הולך וקטן, אבל מהם נדרש להמשיך ולשמור על השיוויון שהולך ונעלם מן החצר.

    מן הראוי לשים-לב לפער ההולך וגדל בין שאילתות, ערעורים ודיונים שאנו מקיימים בכובד ראש תהומי על מכוניות לחברים, לבין המציאות בשטח, כשיגור מתמלאת מכוניות של סטודנטים, בנים בחופשה, תושבים ועובדים שכירים, כשרבים מהם מרשים לעצמם חניה בכל מקום ונסיעה בכל שעה משעות היממה. שמירה על מנוחת השכנים קיימת במקום שבו יש אחווה בין אנשים או היכן שקיים ומופעל החוק.

    ***

    הגיע הזמן שנעשה את חשבון הנפש האמיתי בצורה גלויה ופתוחה:

    לא לאורך ימים נוכל לנצל את כוחנו הפוליטי.

    שנור אינו תחליף מכובד לעבודה ופרנסה.

    לא לאורך ימים נוכל להתקיים ללא דור ממשיך.

    בתור פתיחה מן הראוי שהמזכירות תתחיל סוף סוף בצורה פתוחה, גלויה ואמיצה בדיון המובטח על עבודה ופרנסה. לי אישית אין ספק שהמצב מחייב שינוי מהיר.

    אני חושב שללא יצירת קשר ברור וחד-משמעי בין תרומה לתמורה אין לישובים הקיבוציים סיכוי ואין עתיד.

    ***

    ולסיום, הערה אישית:

    נולדתי וגדלתי ביגור. הקיבוץ הישן והטוב מיזג, עבורי לפחות, חיים של פשטות הליכות, אווירה כפרית, אחווה וערבות הדדית מלאה בין חברים, חיים של עבודה ויצירה עם הרבה אמון בחבר ומעט אדמיניסטרציה סביבו. מעל הכל היה ביטחון מלא בעתיד.

    לצערי, תפארת העבר אינה מחסום בפני תהליכי ההווה, ולי ברור שאם לא נפעל לשינויים היום לא יהיה לנו עתיד.

    יורם גל

    יומן יגור, מאי 1995

  • בערב לזכרו

    חיבבתי את הצירוף שביורם, השקט הנפשי שהקרין,

    הביטחון של אדם שיודע על מה הוא מדבר,

    בגובה העיניים, מקצוען אמיתי,

    בשילוב של הנאה גדולה ממה שעשה.

    לא פעם, בפינת הקפה בערב, שוחחנו על נושאים שונים.

    יורם הסביר שאפשר לעשות דברים אחרת.

    הוא נהג להזמין אותי לחדרו

    ובמחשב, או באמצעות “גאדג’טים”

    היה מראה לך שאפשר אחרת,

    בתחום הלייזרים ובתחומים אחרים.

    לא פעם כשאני עובר ליד קיבוץ יגור,

    כשמסתכלים סביב,

    מורגשת טביעת האצבע שלו.

    ברוך גליק – מנכ”ל SCD

    בערב לזכרו, פברואר 2004

  • לזכרו של אבא

    אתם הכרתם את אבא שלנו יורם בעבודה. ודאי הבחנתם בידיעתו הנרחבת ובהעמקתו במקצועות טכניים ובפרוייקטים שלקח בהם חלק. רצינו לספר לכם על צדדים נוספים של אישיותו.

    “סוף מעשה במחשבה תחילה” היה מוטו העשייה שלו לא רק בעבודה אלא גם עמד בבסיס היכולת שלו לראות לטווח רחוק, ומאחורי פרוייקטים שדחף והיה שותף להם. בחלקם, הקדימו רעיונותיו את זמנם בשנים רבות: הלינה המשפחתית בקיבוץ, הפרטת מזון, רשת הטלפונים, פרוייקט צומת יגור הנמצא עכשיו בהקמה.

    אבא לא הגביל עצמו לתכנון “התקני מצב מוצק” בלבד, אלא נהנה במלוא מובן המילה מעשייה בשתי ידיו: תכנון סוודרים א-סימטריים שאמא סרגה; צעצועים “פעילים” מעץ עם שימוש בפקקים ומקלות של סוכריות כחלק מרכיבי המוצר; עמד מאחורי יוזמת ועיצוב פרוייקט “שילוט יגור”, עיצוב הלוגו של “לגין” ו”טובופלסט”; כיפוף מזלגות וכפות – הפיכת חפץ מכלי שימושי למשהו קישוטי, עם אמירה אישית וקריצה של הומור; אמונה ב”לוביינג” לנושאים שרוצים להשפיע לגביהם ולקדם אותם, ויכולת לעשות את זה בנועם.

    עם השנים “התעגלו” אצל אבא פינות והוא למד את החשיבות של להסביר ולשכנע בצדקת הרעיון אותו הוא מנסה לקדם, תוך שהוא לוקח את הזמן להסביר בסבלנות ובאריכות, באופן סיסתמטי, יסודי, ותוך ירידה לפרטי פרטים הנחוצים להבנת העניין לעומקו.

    אבא אהב לשתף אותנו בקורה בעבודתו: היה מביא להראות לאמא חלקיקים זערוריים שפועלים בגדול. מאוד היה חשוב לו גם העיצוב.

    בעבודה – אהב ללמד את מה שהוא יודע ולהעביר ידע לעמיתים, ללא פחד שזה יסכן את מעמדו. התנהלותו עם אנשים התאפיינה בעצמאות מחשבתית, מקוריות ו”דוגריות”.

    ומעל הכל, בשבילנו היו הצדדים “האישיים באמת”: פשטות חיצונית ועושר פנימי, השקעה ונתינה לזולת בלי חשבון; דיבור ישיר ע ם אנשים ולא עליהם. הסקרנות והידידותיות זימנו לאבא קשרים יוצאי דופן, לא פעם עם אנשים שפגש בטיסות והפכו לידידי משפחה.

    איש, אבא וסבא שאין כמותו, שלא כועס אלא מסביר, מדבר ומלמד ילדים בגובה העיניים. בעל חיוך וחום, אור שקורן מבפנים עם הבעה בפנים.

    אנחנו בטוחים שחלק מאלה ראיתם גם אתם פה בעבודה, שהיתה חשובה והסבה לו הנאה וסיפוק שחלק עימנו, בני משפחתו.

    תודה מקרב לב על שאירגנתם את הערב הזה והזמנתם אותנו להיות פה איתכם.

    הגר גל

    בערב לזכרו שהתקיים ב-SCD

    בחודש פברואר 2004

  • יורם גל, מהנדס וממציא

    מתוך הכתבה “שיטת העבודה: פינג-פונג של רעיונות” שפורסמה על ידי אורי דרומי בעיתון הארץ, בציון 30 יום למותו של יורם גל.

    הדמות המשפיעה בחייו של יורם גל היתה זו של אביו, ערי (אריך) גלס: טייס בחיל האויר הגרמני במלחמת העולם הראשונה ואמן באוהאוס, אותו זרם ששאף לגשר על הפער בין אמנות לטכנולוגיה. גלס ברח מפני הנאצים לארץ ישראל והשתקע ביגור, שם לימד אמנות דורות של ילדים.

    האם שושנה מתה כשהיה יורם נער.

    אחיו הבכור, עוזי, היה ממציא תת-המקלע “עוזי” וזוכה הפרס לביטחון ישראל.

    אח שני, מיכאל, הקים את הפרוייקט לקידום אוכלוסיות מיוחדות בצה”ל והיה מנכ”ל עיריית ירושלים, ואילו האח הצעיר, ראובן, נפל במלחמת יום הכיפורים.

    עבודתו הראשונה של יורם בקיבוץ היתה רעיית צאן, ולדברי חבריו יצחק נבו, כיום מהנדס מעין-חרוד, וגדי מורן, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת חיפה, כבר כילד התבלט בתושיה שלו ובכושר מנהיגותו.

    בגיל 17 חלה בדלקת פרקים קשה ובכך נגוז חלומו להיות טייס בחיל האוויר.

    הוא החל לעבוד בלגין, בית החרושת לקופסאות פח של הקיבוץ, וכשעלה רעיון להקים את טובופלסט, מפעל לייצור שפופרות פלסטיק, כדי לספק תעסוקה לוותיקי הקיבוץ, יורם היה בצוות ההקמה…

    אחרי שנים שבהן ניהל את המפעל המצליח יצא ללימודי הנדסת מכונות בטכניון ואחר-כך הצטרף לתדיראן.

    חשיבתו המקורית, כושר ההמצאה שלו ויכולתו להניע צוות הביאו לתוצאות: ב-1984 קיבל הצוות שבראשו עמד מידי נשיא המדינה את פרס רוטשילד על פיתוח סוללת הליתיום, שלה מתח כפול מסוללה רגילה ואורך חיים – פי שמונה.

    יורם עבד ברפא”ל… והפתיע את חבריו בידיעותיו הרחבות בכל תחומי הטכנולוגיה. כהרגלו, הוא היה מזניק פרוייקט קדימה ומיד פונה לחפש אתגר חדש.

    משנת 1998 ועד יומו האחרון, גם אחרי גיל הפנסיה, עבד ב-SCD בקבוצת הלייזרים ובמשרה נוספת ב-CYOPTICS…

    במקביל לעיסוקיו הטכנולוגיים פיתח תחביב של כיפוף ופיסול מזלגות וכפות, והבית שלו ושל נירה אשתו התמלא באוסף מרשים של יצירות אמנות כאלה.

    ב-1985 נפל בנם שרון בעת שירותו הצבאי… יורם היה הסלע האיתן שסביבו התלכדה המשפחה.

    הבת, הגר, מתארת כיצד פיסל מזלג עם שלוש שיניים וחלל: נותרו שלושה ילדים, אמר, נמשיך הלאה.

    יורם היה מעורב מאוד בחיי הקיבוץ. פעל למען המעבר ללינה משפחתית וסייע בעיצוב חיי הקהילהמתוך מבט אופטימי על עבר השינויים המתחייבים מהמציאות הקיבוצית החדשה.

    לאחרונה היה שותף ב”מסלול יגור”, פרוייקט המנציח תחנות חשובות בתולדותיו של הקיבוץ…

  • לא משבר אלא שבר

    לא משבר אלא שבר

    משבר הקיבוצים הינו שבר, שיברו של החלום הקיבוצי. נראה שזו מדרגה נוספת, אחרונה אולי, של קץ החלום האוניברסלי שהתנפץ מול עינינו בעשור שחלף.

    מה שקורה היום בתנועה הקיבוצית, וגם אצלנו, הוא תוצאה ישירה של מה שעשינו אנו ומה שלא עשינו במשך עשרות שנים.

    שנים של ניהול בלתי מקצועי כמעט בכל הרמות, מן הענף הקטן דרך מפעלים מקומיים ועד מפעלים קיבוציים אזוריים וארציים. מול ההתמקצעות בארץ ובעולם הצבנו אנו את הרוטציה (קישון היה ודאי חורז לנו ‘רוטציה – פרטציה’).

    שנים שבמהלכן ראינו חברה שהעבודה עבורה היתה כמעט ברמה קדושה, כמו דת, ושחבריה וחברותיה התפרסמו בחריצותם, לומדת איך לעבוד בכיף היכן שמעניין והיכן שקל.

    שנים בהן ראינו כיצד אדם שמקבל “לפי צרכיו” לומד במהירות שאינו חייב לתת “לפי יכולתו”, ואיך עקרון זה שהיה נפלא בשעתו מביא לנתק בין עבודה לפרנסה.

    בתקופה קצרה בת עשרות שנים ראינו גם כיצד השוליים הפרזיטיים הולכים ומתרחבים, הולכים וחותרים לעבר המרכז. כאשר השכר והעונש, שכמעט ואינם קיימים בקיבוץ, משאירים אותו ללא כלים להתמודד עם הנגע. בהרבה חברות אנושיות קיים ניצול של החלשים בידי החזקים, אבל יש סוציולוגים הסבורים שהקיבוץ כיום הוא המקום היחידי שבו מנצלים העצלים את החרוצים.

    ראינו גם כיצד פרזיטיות אישית זו יכולה לטפס מדרגה ולהביא לפרזיטיות של קיבוץ אחד על חשבון קיבוצים אחרים. מי שעוקב אחרי תהליכים יכול לנחש שלא ירחק היום שבו נגיע לפרזיטיות של תנועה שלמה על חשבון המדינה.

    במקביל יכולנו לראות איך בעקבות הסיסמה “חברה עובדת ולומדת” לומדים חברי הקיבוץ בכל מוסדות ההשכלה הגבוהה, פורמלית ובלתי פורמלית, כשחלק קטן מדי של ההשכלה הנרכשת מנוצל אחר-כך להגדלת ההכנסה…

    – – –

    מן הקטע האמיתי של המשבר רובנו נמשיך להתעלם, ואני מתכוון לחוסר הרצון של רוב הבנים הצעירים לחיות בקיבוץ. בשיטת בת היענה אנו משכללים בהתמדה את הגדרות וניסוחי “מסלול בנים”, מנסים למצוא פיתויים שישאירו את הבנים לעוד זמן קצר, שימנעו מאיתנו את הצורך קודם להכיר ואחר-כך להשלים עם עובדת הזדקנות אוכלוסיית הקיבוץ, כשאין דור שמוכן להמשיך בדרך הקיבוצית…

    …נוצר מצב, שלמען המשך הקיום הפיזי של רבים מן הקיבוצים, ויתכן שגם יגור בכלל זה, הקיבוץ הולך ומתמלא דיירים, תושבים ושכירים במגוון שמות וניסוחים. חלקם של החברים הולך וקטן, אבל מהם נדרש להמשיך ולשמור על השוויון שהולך ונעלם מן החצר.

    מן הראוי לשים-לב לפער ההולך וגדל בין שאילתות, ערעורים ודיונים שאנו מקיימים בכובד ראש תהומי על מכוניות לחברים, לבין המציאות בשטח, כשיגור מתמלאת מכוניות של סטודנטים, בנים בחופשה, תושבים ועובדים שכירים, כשרבים מהם מרשים לעצמם חניה בכל מקום ונסיעה בכל שעה משעות היממה. שמירה על מנוחת השכנים קיימת במקום שבו יש אחווה בין אנשים או היכן שקיים ומופעל החוק.

    ***

    הגיע הזמן שנעשה את חשבון הנפש האמיתי בצורה גלויה ופתוחה:

    לא לאורך ימים נוכל לנצל את כוחנו הפוליטי.

    שנור אינו תחליף מכובד לעבודה ופרנסה.

    לא לאורך ימים נוכל להתקיים ללא דור ממשיך.

    בתור פתיחה מן הראוי שהמזכירות תתחיל סוף סוף בצורה פתוחה, גלויה ואמיצה בדיון המובטח על עבודה ופרנסה. לי אישית אין ספק שהמצב מחייב שינוי מהיר.

    אני חושב שללא יצירת קשר ברור וחד-משמעי בין תרומה לתמורה אין לישובים הקיבוציים סיכוי ואין עתיד.

    ***

    ולסיום, הערה אישית:

    נולדתי וגדלתי ביגור. הקיבוץ הישן והטוב מיזג, עבורי לפחות, חיים של פשטות הליכות, אווירה כפרית, אחווה וערבות הדדית מלאה בין חברים, חיים של עבודה ויצירה עם הרבה אמון בחבר ומעט אדמיניסטרציה סביבו. מעל הכול היה ביטחון מלא בעתיד.

    לצערי, תפארת העבר אינה מחסום בפני תהליכי ההווה, ולי ברור שאם לא נפעל לשינויים היום לא יהיה לנו עתיד.

    יורם גל

    יומן יגור, מאי 1995