עין יה ניר

מה צריך ילד, בקיבוץ של שנות ה-50, מה צריך יותר מאחות גדולה, יפה, חכמה, ספורטאית ומוכשרת?

בימים שההורים עסוקים בעבודתם הייתה עין יה אחותי אוספת אותי, ומבלה איתי את השעות.

הערצתי את עין יה שהיו בה מכלול של תכונות, מחלקן התגאיתי ומחלקן סבלתי, כי הייתי אמור להיות כשרון מוזיקלי כמוה.

עם עין יה נסענו לקייטנות הקיץ בחוף אכזיב, למחנות ולפעילות ה"חטיבה" הליליות, בעין יה צפיתי במשחקי נבחרת הכדורסל ובמרוץ הכרמל. וכשבגרנו, עשינו בייבי סיטר לילדים, הרי ורועי, כשנסעה עם סבתא חנה לטפל, טיפולים ארוכים  ומתישים, בלשם.

ליווינו את עין יה בקשיים ובשמחות, היא הייתה האחות הגדולה, הבכירה, הנבונה, עם השכל והמעוף, אבל תמיד הצטנעה, נסוגה אחור.

כמו רעם, כמו מכה, אני זוכר את רגע ההודעה על מותו של רועי. במשרדי המזכירות קיבלתי את ההודעה שקרתה תאונת עבודה ורועי נהרג, ולקחתי על עצמי  להודיע. כמו בענן שחור, כמו במנהרה אפלה אני צועד, אזני אטומות, להנהלת החשבונות, איך מודיעים לאמא שבנה נהרג? עין יה יושבת, היא כבר מבינה, אני אומר: רועי נהרג, ועין יה מתכווצת, קמה ואומרת בוא נלך.

הילד היפה הזה, המוכשר, האהוב כל כך על ילדיי.

טומי הגיע וחיבק, ותמך, ועין יה הלכה עימו, לכפר הנשיא, שם בנתה חיים, ועבודה, וטיולים. חיים, אבל תמיד ריחף ענן הצער.

כך עד שפרצה המחלה, מפתיעה, לא צפויה, ועין יה הלכה ודעכה, קודם פיזית, וגם בבית אחווה עוד קראה המון, ופתרה תשבצי הגיון, אבל לאט לאט פגעה המחלה ביכולותיה, עד תום.

נוחי לך בשלום, הכאב נרגע.

דובהלה ישורון

כמו שנכתב אמא שלי עברה חיים לא פשוטים בבגרותה  ובעצם החלק הראשון בחייה כאדם בוגר היה בצל האובדן של אבא, והטיפול המתמיד והסיזיפי בלשם. במקביל חיינו ובגרנו אני ורועי כנערים קיבוצניקים טיפוסיים עם ספורט, בריכה, טרקטורים, מתנדבות וכל המאפיינים של קיבוצניקים מתבגרים בשנות ה-70-80.

בתוך כל ההמולה הזו אמא ידעה תמיד לשים לב גם אלינו הבנים, אם זה בשיתוף פעולה ספורטיבי, התעניינות בלימודים, ביקורים בצבא וכו'.

אני זוכר משחקי מטקות על הדשא כשהמטרה להגיע ל-100 חבטות ללא הפלת הכדור, ואמא כולה בתוך האתגר עד ביצוע המשימה.

אני זוכר נסיעה לצלילת שנורקלים בחופי סיני כשאמא ורועי משנרקלים רחוק מעבר לריף כשלפתע רועי נבהל מהעומק ושוחה במהירות חזרה לחוף והיא חוזרת בשחיה רגועה כאילו כלום.

אני זוכר ביקורים בצבא, כשאמא רועי והחברה שלו הגיעו עד אלי לאיזה בסיס זרוק ברמת-הגולן. אני לא זוכר אם הביאו אוכל, אבל אני זוכר את ההתעניינות שלה, שאלות לעניין, תמיד מאוד אינטיליגנטית, מצליחה להבין ולראות את התמונה של חיי שגרה בצבא.

אני זוכר גם את הליווי וההתעניינות שלה בלימודים שלי בטכניון, את ההבנה המתמטית והטכנית הטבעית שלה, ואת העובדה שיכולתי לשתף אותה בנושאים שהם רחוקים לכאורה מההוויה שלה ועדיין לקבל ממנה נקודת מבט מדויקת ורלבנטית.

אני זוכר שבתות וסופ"שים שמושקעים בפתרון של תשבצים או חידות או השד יודע מה. כל אתגר אינטלטואלי בסביבה היה מטרה להתמודדות ופיצוח.

שמחתי בשבילה ובשביל טומי שהיא מצאה פינה שלווה בכפר הנשיא, במרחק זמן וקילומטרים מ"איזור האובדנים" שלה. גם בכפר הנשיא אמא השתלבה בעבודה במפעל המקומי והוכיחה יכולות לימוד ותפישה מהירים.

בתוך החיים הזוגיים שלהם אמא השתלטה על נושא המחשב, ניהלה את העניינים הכספיים והמנהלתיים שלה וטומי, התעניינה והשקיעה בשוק ההון,קנתה ומכרה מניות של חברות טכנולוגיה שונות והיתה מחוברת לחדשות, לכלכלה ולנושאים טכנולוגים "חמים".

השנים האחרונות היו כרוכות בהידרדרות גופנית ומנטלית, במיוחד אחרי שטומי נפטר. אמא שהיתה אדם מבריק הרגישה את ההידרדרות, ולא יכלה לשאת את התלות הגופנית במטפלים ובמוסד בו שהתה.

אני שמח שמצאה סופסוף מנוחה ושלווה ללא כאבים, וסבל ותלות.

הרי