ציפי אודם

19/11/1947 - 21/09/1998

פרטים אישיים

תאריך לידה: ו' כסלו התש"ח

תאריך פטירה: א' תשרי התשנ"ט

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: גולני

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מנחם אודם

בנים ובנות: הדס אודם-אדר

ציפי אודם

ציפי נולדה ב-19 בנובמבר 1947. בת לברוך ורבקה חינקיס, אחות צעירה לישראל ויונה. בשנות ילדותה הראשונות גדלה ברמת-יצחק עם כל משפחתה. שנות ילדות אלו זכורות היו לציפי לטובה, ותמיד סיפרה על הבית הקטן עם החצר המלאה עצי-פרי. בערב ראש השנה, כאשר הייתה ציפי בת תשע, נפטרה אמה לאחר שנים שנאבקה במחלת הסרטן. בשנה שלאחר מות אמה המשיך אביה לעבוד בחברת החשמל, להחזיק את הבית ולגדל את שתי בנותיו הקטנות, כאשר יונה עוזרת לו רבות בגידולה היומיומי של ציפי. ישראל, האח הבכור, המשיך את שירותו הצבאי. לאחר כשנה עברו ציפי ויונה לקיבוץ גבת. עד סיום הצבא התחנכה ציפי בגבת. מקום עבודתה היה הלול. ציפי עבדה שם במסירות רבה, וכך המשיכה כל חייה – להתייחס לעבודה כאל ערך חשוב. בצבא שרתה כסמלת סעד בגדוד 13 של גולני. תקופת הצבא הייתה זכורה לציפי כתקופה מלאת חוויות וסיפוק. היא אף התלבטה האם להמשיך ולחתום קבע, ולמעשה כל השנים לא ויתרה על החלום של מציאת עבודה מספקת כדוגמת זו.
עם פרוץ מלחמת ששת הימים השתחררה מהצבא, ומיד לאחריה עלתה לרמת-הגולן במסגרת שנת שירות. ציפי הייתה בין מקימי קיבוץ מרום-גולן, בו הכירה את מנחם, שעלה גם הוא לרמה במסגרת קבוצה מעין-חרוד. ב-18 במרץ 1969 התחתנו ציפי ומנחם בקוניטרה. החתונה הייתה שמחה ורבת משתתפים. האירוע היה מרשים ויצא דופן עבור ישוב צעיר כל-כך, עד היום החתונה זכורה היטב לכל משתתפיה. באוקטובר אותה שנה נולדה בתם היחידה, הדס. ציפי ומנחם היו מאושרים יחד במשפחתם הטריה. כשנתיים לאחר הולדת הדס יצאה ציפי ללימודי הוראה באורנים. בשל המרחק ממרום-גולן הגיעה הביתה רק מספר פעמים בשבוע. בכל אותה תקופה טיפל מנחם בהדס במסירות ובאהבה.
מלחמת יום כיפור קטעה את האושר המשפחתי. מנחם נהרג! ציפי והדס בת הארבע עברו למספר חודשים להתגורר בעין-חרוד מאוחד, לצד משפחתו של מנחם, ובתקופה זו סיימה את לימודיה באורנים. באותה תקופה גם עשתה רשיון נהיגה, דבר שהעניק לה עצמאות רבה במשך כל השנים. עם סיום הלימודים חזרו ציפי והדס למרום-גולן.
ציפי הייתה בחורה צעירה, בת 26, ונותרה אם יחידה לילדה קטנה. את כל שיכלה העניקה להדס, על מנת שחייה ימשיכו ויהיו טובים. תמיד השתדלה לדאוג שהדס לא תסבול מכך שגדלה ללא אב, והקפידה לשמור על קשרי משפחה חמים ואוהבים עם כל משפחתו.
בתקופה זו עבדה ציפי במשרד של מפעל הטוף, אשר מנחם היה בין מקימיו. גם בתקופה זו מצאה בעבודה מפלט בשעות הקשות, והייתה עובדת שעות על גבי שעות במסירות.
בשנת 1977 החליטה לעבור לחיפה, בתחילה במסגרת “עבודת חוץ”. ציפי עבדה ב”מוטורולה” והדס למדה ביגור. מדי יום הייתה מגיעה עם הסיטרואן להביא ולקחת את הדס הביתה. כעבור מספר שנים קנתה ציפי דירה, והן עברו להתגורר בקרית-חיים. בשנת 1987 החליטה ציפי להצטרף ולגור יחד עם הדס ביגור. כאן השתלבה בעבודה בהנהלת חשבונות, ותרמה ממסירות הרבה. בשנת 1992 ניסתה לעזוב ולגור בנשר, אך כעבור שנה החליטה שיגור הוא ביתה, וחזרה לכאן לחיות את חייה ולחתן את בתה הדס.
בשנת 1994, בראש השנה, התגלה לציפי גידול בשד. עברה עליה תקופה של טיפולים קשים, אך היא עמדה בהם בגבורה, וחזרה לחיות כאדם בריא ומתפקד לכל דבר. היא אף הפכה להיות סבתא לאמיר, דבר שהסב לה אושר רב. ציפי הייתה לאמיר סבתא אוהבת, גאה ומסורה, והקפידה ללוות את גדילתו מקרוב. כך זכתה שוב במשפחה צעירה ומאושרת.
באמצע יוני האחרון התברר לציפי שהמחלה חזרה, וכי היא סובלת מגידול בראש. ההתדרדרות הייתה מהירה, אך גם הפעם ניסתה להיות אופטימית ונאבקה בגבורה עד שאזלו כוחותיה. עד הסוף הייתה בביתה ובקרב האנשים האוהבים והקרובים לה, כשהיא זוכה לטיפול מסור ואוהב.

בא’ בתשרי הסתיים סיבלה ונסתיימו גם חייה, אך היא תמשיך להיוות עמנו לעד, באהבה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ציפי [מאת: שלמה רוטשילד]

    היתה גם ציפי אחרת, של לפני יום הכיפורים ההוא: של מנחם, של הדס, של גבת, של מרום גולן, של גולני, של כולנו. הכרנו אותה באלה גם באלה, חלק שייך וקיים של כל מה שהיה בָּאָז ההוא הרחוק, בו היינו כולנו צעירים ויפים, וצודקים ויודעים בביטחון את שלפנינו. בעולם ההוא שיחקנו אוהבים עד מאוד כל רגע, חיים את פעמי הגורל הקולקטיבי כגורלנו הפרטי האישי האינטימי, שותפים נאמנים לרוח הימים ההם.

    ציפי היתה אלמנה עשרים וחמש שנה, עד יומה האחרון. שנות אושרה המשותפות עם מנחם קצרות, קצרות עד להכאיב, טובעות חותם עמוק בכל השנים שאחריהן. לא נוכל לשכוח את האביב הקסום ההוא של שנת שישים ושמונה, בו הסתדרו לפתע חברי מרום-גולן מעשה קריסטל זוגות-זוגות. אולי היה זה הפחד מהישארות בדד חורף אימתני אחד נוסף… ואחר-כך נישואין וילדים, והם בין המקדימים.

    תמיד היינו איתך ואפילו עוד לפני כן. מאז ימי גבת המשותפים עם דבורה, דחוסים בקבינה של הפג’ו בדרך לעלֶייקה, שכנים לך-לכם בקונייטרה ואחר-כך במרום-גולן, מגדלים זה בצד זה את הילדים, שותפים לבניית המקום, תומכים באחת ומתווכחים בשניה, מכירים את המשפחות הרחבות ומתמוגגים יחדיו מחוכמתו של סבא אודם…

    ואחר-כך השבר הגדול – ואַת מעתה לבד. יחד התלבטנו בשאלות של מה יהיה הלאה, והיכן תגורי, והאם מרום-גולן או חיפה, קרית-חיים, נשר או יגור. ומה טוב להדס, ואיך לתכנן את הדירה החדשה ואיך תוקעים מסמר בקיר… יחד כתבנו את הספר למנחם, אוספים קטעי זיכרון ממכרים, בני משפחה וחברים לנשק, מדפיסים ומגיהים ועורכים…

    והיו גם צחוקים ורגעי נחת – מהדס, מהדס ואורי, מהחתונה, מאמיר. מסיבות ואירועים אצל אחרים…

    והטקס הקבוע החוזר על עצמו בריטואל עונתי של אזכרות ובתי עלמין, ואלמנות, וימי זיכרון וימי עצמאות. וימי הכיפורים. יום הכיפורים המקולל ההוא. ומאז כל שנה ועוד שנה וגם את מתייצבת למסדר המתים, מעשה מובן מאליו מיישרת קו לימים הנוראים וליום הכיפורים.

    תמיד היינו איתך ובעצם אף פעם. יכולנו להיפגש ולדבר ולנסוע ולטייל ולראות יחד סרט בחיפה. היינו מדברים על הכל. מעומק המצוקות שלך היית ידידת אמת, מתעניינת בכולנו, דורשת לשלום כל אחד…

    הרבה דיברנו עליך, שואלים ותוהים יחדיו בפעם המי יודע כמה איך אפשר לעזור לך. יכולנו להביאך עד השוקת ולשדלך לשתות את המים. רצינו מאוד להציבך בדרך מוצקה ושגורה, שתאפשר לך להיחלץ מהמסלול הקשה בו חיית. היית פתוחה וקשובה ומתייעצת מה-אתם-חושבים-כדאי-לי. אולי יכולנו להקל מעט, אך לא לחלוק עימך את הבדידות הקשה הנוראה האחת, שהיתה כולה כולה שלך.

    מלכתחילה בנינו לעצמנו מערכת משותפת של הומור מקאברי, שלא היתה אפשרית אלמלא אַת מובילה אותה. בדרך זו יכולנו לומר את הדברים הנוראים ביותר. דיברנו על השכול, ובתי הקברות, והמלחמות, ועל הבדידות הבלתי נגמרת. היית ישרה עד כאב. אומרת את אשר על לבך באופן גלוי וחסר רחמים. גם על עצמך דיברת כך, נאבֶקֶת בחוסר הביטחון, בחוסר האמונה, בכוחותיך הדלים. נטית כל העת להמעיט ביכולתך.

    מה עוד נוכל לומר עלייך? כואבים את לכתך, חסרים אותך, מבכים איזה אי-צדק נורא.

    שיהיה לך טוב למעלה.

    שלמה רוטשילד