דינה סט

26/03/1932 - 30/01/2000

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח אדר ב' התרצ"ב

תאריך פטירה: כ"ג שבט התש"ס

ארץ לידה: ישראל

עבודה: גן-ירק, מורה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

סבים וסבתות: יפה נישט, שמואל נישט

בן/בת זוג: עקיבא סט

דינה (אפרת) ס"ט

נולדה 26.3.1932
נפטרה כ"ב בשבט תש"ס, 31.1.2000

דינה נולדה בקיבוץ יגור. בתם היחידה של משה וצפורה אפרת (ניב). ביגור נולדה וביגור מתה ויגור הייתה כל עולמה: ילדות, נעורים ובגרות. ויגור הייתה לה שורשים, בית, תקוה, ערכים ואמונה בדרך הקיבוצית. משפחתה של דינה, רובה ככולה, קשורה לתנועה הקיבוצית ולעשייה הציונית. על כך הייתה אומרת דינה בחצי חיוך שלמשפחתה שלה אין ירושה מחו"ל, כי כולם בחרו להגשים את חייהם כאן בארץ, בישראל. ואומנם בקיבוץ גבע (הקיבוץ אליו הגיעה אמה צפורה, בראשית דרכה), קיימת מעין אחוזת קבר של משפחת ניב, בה קבורים רבים ממשפחתה, משפחת אפרת, אליה הייתה כל כך גאה להשתייך. הייתה מעורה בתנועת הפועלים ובהסתדרות העובדים.
דינה הייתה "בור סוד שאינו מאבד טיפה" בכל הקשור להיסטוריה של יגור. כאשר היה צורך לברר פרט זה או אחר מיד היה ברור אל מי יש לפנות, והיא תמיד זכרה ותמיד ידעה ותמיד עזרה.
ילדותה ונעוריה עברו בצל מאורעות 1936 – 1939 וכן מאוחר יותר בצל מלחמת העולם השניה. זכרונותיה מתקופת הילדות מלאים בסיפורים נחמדים על הלינה המשותפת, על הקופה ג'מייקה, על רכבת העמק, על השקיעה בבוץ, על יריות מההר, על "השבת השחורה" וכן הלאה.
עם סיום בית ספר עבדה דינה בגן הירק. לאחר שנה וחצי הוחלט באספה כללית שעל דינה לצאת ללימודי הוראה. היא התחילה את לימודיה בסמינר הקיבוצים בתל אביב ולאחר מכן המשיכה במחזור הראשון למורים בסמינר "ארנים". לאחר סיום לימודיה, קיבלה לידיה חינוך של כיתה אתה צעדה לאורך שמונה שנים. הקשרים שנוצרו בינה ובין ילדי הכיתה היו חמים ואוהבים. האגדה מספרת שגם לאחר שבגרו ורחקו עדיין היו מביאים לה, שנה בשנה, את החצב הראשון הפורח על ההר והיא זכרה להם "חסד חצבים" עוד ימים רבים. רוב שנותיה עבדה במערכת החינוכית ומלאכת החינוך הייתה בכל רמ"ח אבריה. תמיד, חשבה על חינוך אמיתי, בגובה העיניים, בנתינת כבוד לתלמיד באשר הוא, כמורה, כמחנכת וכמנהלת. רבים מתלמידיה נזכרים בנוסטלגיה בתקופת בית הספר בזכותה. דינה הייתה שותפה בהקמת בית הספר האזורי "כרמל זבולון" ואף לימדה בו בין השנים 1973 – 1980.
בשנת 1980 עברה לעבוד ב"ארנים" אך נקראה להתייצב לדגל, ובין השנים 1981- 1983 ניהלה את בית הספר המשותף "כרמל זבולון". ב-1984 עברה לעבוד במכון לשיפור דרכי ההוראה ב"ארנים" וריכזה את השתלמויות המורים, ברצינות, בהשקעה, במאמץ, בחיוך ובהומור האופייניים לה. דינה סיימה לעבוד ב"ארנים" מכיוון שלא היה לה תואר אקדמאי, אך כולם יודעים, שהיה לה תואר דוקטור ביחסים של בין אדם לחברו, בתשומת לב ברגישות לצורכי האחר ובאהבה רבה. לאחר סיום העבודה ב"ארנים" חזרה דינה ליגור והחלה לעבוד בקופה.
דינה ועקיבא התחתנו לאחר מלחמת סיני ונולדו להם ארבע ילדים: יעל, גיורא, שי ויאיר. בסוף שנות השישים הצטרפה רינה למשפחה ודינה ראתה בה בת לכל דבר. דינה הייתה מאושרת וגאה בילדיה ובנכדיה, ובדרכה שלה ידעה להעביר להם את משנתה בחיים: טוב לב, יושר, כנות, אכפתיות, ערכים, שורשיות והרבה הרבה הומור. לאחר שפיניה ושינדל פלד נפטרו, החלה דינה להיות המשפחה המאמצת ואיש הקשר בין משפחת פלד ויגור.
שנת תשנ"ה הייתה לה קשה. תחילה בא רצח רבין. חודש לאחר מכן עברה דינה התקף לב, שעל פי דבריה נגרם בגלל ש"רצחו לה את רבין", ובעוד היא מתאוששת מההתקף נפטרה אמה צפורה בשיבה טובה. דינה טיפלה שנים רבות במסירות ובאהבה ב"סבתא צפורה" ולכן חשה יסורי מצפון על כך שדווקא בימיה האחרונים לא הצליחה להיות לידה.
במקביל לעבודתה ולתפקידים השונים אותם מילאה, המשיכה דינה לגלות אחריות ואכפתיות למתרחש ביגור. היא הייתה פעילה בוועדת בנים ושמרה על קשר חם עם החיילים והבנים שבשנת חופש. את פעילותה בוועדת אבלות ראתה כמצווה אמיתית. שנים רבות הייתה שותפה בארגון טכס ערב הזכרון לחללי צה"ל, מתוך תחושת שליחות ואחריות. בשנים האחרונות הייתה פעילה בוועדת חברים וגם שם ידעה לתרום מאפייה המיוחד כל כך. כל הווייתה הייתה הווייה חברתית ויגור הייתה חשובה לה כמעט מכל דבר אחר. שלוש שעות לפני פטירתה עוד ביקשה שנביא לה את יומן יגור "רק על מנת להתעדכן".
עד השבוע האחרון ניסתה לשמור על קשר עם מקום העבודה. היה לה כל כך חשוב להמשיך ולהיות אדם תורם המתפרנס בזכות עצמו. את עבודתה בקופה ראתה כיעוד ושאיפתה העיקרית בעבודה זו הייתה לעזור לאנשים. ואומנם ידידיה אומרים שדינה הייתה מעין קרן אור שתמיד כשהיה צורך לפנות אל מישהו לעזרה, ידעת שדינה קיימת למענך ללא חישובים וחשבונות. הייתה בה רגישות יוצאת דופן לאנשים ולטיבם, והיה בתוכה מקום לכל אחד ואחת, עם חיוך, עם דאגה כנה, עם נכונות לעזור ועם אופטימיות. "אצלי תמיד טוב", כך נהגה לאמור עד יומה האחרון.
ידה בכל, יודעת, מתעניינת, דואגת, עוזרת, לוקחת אחריות, אינה מניחה לדברים, אינה מסתירה דברים, אומרת את שלה ונלחמת על השקפותיה, חולמת קיבוץ אמיתי בו האמונה בשוויון ערך האדם באשר הוא, במרכז, ומאמינה בשלום בין אדם לאדם ובין ארץ לארץ.

ראי, דינה, כולם באו ונקבצו סביבך: אישך האהוב, ילדייך ונכדייך בהם היית כל כך גאה, כלותייך, משפחתך הענפה, חברייך, תלמידייך, מוקירייך-אוהבייך, ופתאום, יגור והכרמל שהוא כולו שלך, הם במרכז העולם ואת במרכז הכל.

דינה, את כה חסרה לנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • עכשיו כשאת שותקת

    פרידה

    השמיים לא נפלו פתאום

    גם החיים במסלולם לא עמדו מלכת

    כאשר האדמה, אשר כל כך אהבת,

    קיבלה אותך ברחמים גדולים.

    רק דומיה אל דומיה נושקת

    בצל ברושים צופני סוד

    עכשיו כשאת שותקת.

    את, שהיית אם לכל הדאגות

    ואחות לכל כאב,

    שותפה לכל מספד וצער

    ורעה לחגיגה צוחקת,

    את, שכל דבר בעולמנו היה מעניינך

    בהתייסרות, באהבה וסער

    את עכשיו שותקת.

    ואנחנו, שהורגלנו לראותך

    בינינו, עוד נוסיף ללכת

    נושאים את חיוכך אחות

    כאשר את מתרחקת.

    עצוב לצועדים בדרך

    וקשה יותר

    עכשיו כשאת שותקת.

    יהיה ודאי מי שיאחז בדגל

    וכמוך ידאב את הזמנים המשתנים,

    יבואו אחרים לשמוח ולכאוב

    לשיר שירי עמל ברוח השורקת

    אך שוב זה לא יחזור

    להיות אשר היה

    עכשיו כשאת שותקת.

    בניק

    (5.2.2000)

    (מתוך חוברת הזיכרון)

  • כפרח מפרחי הכרמל

    דינה היתה האדם האמיץ ביותר שהיכרתי.

    עד היום האחרון לא איבדה את האופטימיות, את הנחישות להיאבק ואת חוש ההומור האופייני שלה.

    דינה גדלה ביגור הקטנה של פעם, בין חברות ילדות, כפרח מפרחי הכרמל. היא אהבה את שירי רחל, לאה גולדברג ונתן אלתרמן. היא פרצה אל העולם באהבה וכך המשיכה עד לנשימה האחרונה.

    מגיל צעיר התקשתה בהליכה, בייחוד בעליות, והיתה לה נשימה קצרה, אבל היתה לה נשמה אדירה.

    פעם שאל אותי מורה לדרמה ב"אורנים" אם אני בעלה של דינה, וכשעניתי בחיוב אמר לי: "אתה אדם מאושר", ולא הבנתי…

    בשנות השבעים היה באופנה בחוגים מסויימים בארץ, ספר של פסיכולוג יהודי אוסטרי, ויקטור פרנקל, שעבר את השואה במחנה הריכוז אושוויץ ושרד – "האדם מחפש משמעות". אני קראתי את הספר והבנתי את הכתוב בו, אבל כנראה לא הצלחתי להפנים. דינה לא קראה את הספר ולא היתה זקוקה לכך; המשמעות התקיימה בתוכה באופן טבעי מתוך מבנה אישיותה, ופירושה: להקדיש את עצמה לזולת, לאהוב, לעזור כמידת יכולתה והרבה פעמים מעבר לכך, וכל אלו בפשטות, בחוסר הצטעצעות ובלא כל כוונה למצוא חן.

    במשך יותר מעשר שנים היתה משרכת דרכה בכל ערב אל בית אחווה, בלי להחסיר יום, כדי לשבת עם אמה. לאחר פטירתה הבטיחה לעצמה שיותר לא תדרוך שם כף רגלה, והבטחה זו קיימה.

    דינה היתה מאושרת אושר אמיתי בילדיה ובנכדיה אשר בשנות הסבל הפכו להיות מרכז עולמה.

    תמיד שאפה להעניק להם יותר, בסיפורים מאולתרים, בחרוזים ובמתנות מותאמות לכל אחד, והיתה גאה ואסירת תודה על התמיכה והעזרה שנתנו לה בשעות הקשות…

    דינה, זו היא הרשימה הראשונה שאני כותב בלי שעברה קודם את אישורך.

    תראי, דינה, איך הכרמל שכל-כך אהבת לטייל בו עם הכיתה שלימדת וחינכת כמורה במשך שמונה שנים והיכרת בו כל עץ, כל שיח ופרח, איך הוא ניצב למראשותייך ירוק ויפה.

    היי שלום.

    עקיבא

    (מתוך חוברת הזיכרון)

  • הסלע

    אהבתי לשבת במקום גבוה ולהרגיש את הרוח ואת משב החיים. היתה הרוח נושבת ומבדרת את שערי, והסלע מוצק, איתן ושומם. ואני הייתי החיים. נשמתי את האוויר החופשי והטוב. הסלע היה מחדיר בי את הרגשת כוחו ויציבותו, את הכוח הגלום בו. וכך, חזקה, חיה וחופשייה אהבתי לשבת.

    היינו הולכים לטייל. היו רגלינו הקטנות הולכות ומטפסות על הרים, מקפצות על סלעים. התפזרנו קבוצות קבוצות עד שעייפנו ואז ישבנו לנוח, כל קבוצה בפינת סתר שלה. היו כולם יושבים למטה ואני על מרומי הסלע.

    הייתי קרובה יותר לשמש ולשמיים. שעות ישבנו מפטפטים על הא ועל דא. עיננו צדה הכל, אוזננו שמעה כל רחש, ידנו מיששה כל דבר. חושינו היו רעננים וידענו עוד להתפעל מקטנות. בפינות סתר אלו היינו רוקמים את חלום העתיד (הה, מה תמימים היינו, כיוון שחוץ מאותו שלשול חמקני, חוץ מאותו פשוש זעיר ומעין תכלת ענוגה, ישנו גם העולם של העיט, הדרדר והנחש)…

    על סלעי שלי אף פעם לא בכיתי. תמיד הרגשתי את החיוניות של עץ יפה צמרת, תמיד הרגשתי את יציבות הסלע, הרגשתי חופשייה בפני עצמי ובפני הטבע.

    ואני, בדיוק ככולם. ילדותנו היתה מאושרת, רוויית חוויות לאין הכיל. ועמדה לנו ילדות זאת שנשארנו עשירים ברגשות, שנשארנו טובים.

    דינה

    (נכתב לפני שנים רבות)

    (מתוך חוברת הזיכרון)

  • לקראת תחילת שנת ההוראה הראשונה

    רבים בי הפקפוקים ביחס לעבודה; דבר אחד ברור לי, שבתוך העבודה אין מקום לגישושים. עלי לגבש את דרך העבודה לפני ההתחלה. אין לי לעשות ניסיונות בכיתה אלא לבוא מוכנה ועקבית לקו אחד.

    חששות כבדים יש לי גם לקראת העבודה בכיתה א'. זה עולם כה רחוק וזר לי שמעולם לא חשבתי עליו. אולם ברור שאם הוטל עלי לעבוד בכיתה א', אני מוכרחה לגייס את מיטב מאמציי ולא ליפול ברוחי. אני בעצמי מוכרחה לעודד את עצמי ולומר: דינה, זה יהיה טוב, תוכלי לעמוד בזה. נדרשים ממני גם דברים שאין ביכולתי לעשותם, אבל עליהם אהיה מוכרחה לכסות בדברים אחרים שאותם אוכל לתת לילדים.

    אני רוצה שילדיי יהיו בריאים בנפשם, שיהיו תוססים, שיאהבו את העבודה ויידעו את ערכה. ילדים שיידעו מהו קיבוץ ויאהבוהו. ילדים שמציאותם על פני האדמה, ילדים פשוטים וישרים.

    הבעיה הראשונה היא: שמירה על האופי האינדיבידואלי של הילד ויחד עם זאת ליכודם כחברה. זו בעיה שעלי להשאירה פתוחה ולפתרה בזמן הקרוב.

    בעיה שניה, לא פחות חמורה וקשורה בזו הראשונה, היא באיזו דרך עלי לנהוג בילדים בכלל ובכיתה א' בפרט. מצד אחד ברור לי שאסור לי לכפות רצוני על הילדים, מפני שלילד רצונות ומאוויים משלו ועלי להתחשב בזאת. לא תמיד הילד ירצה ללמוד דווקא את הדברים שאני חושבת אותם להכרחיים, ולא תמיד הילד ילמד דווקא בשעה שאני אכפה עליו את הדבר (ברור שיש לכך פיתרון פשוט ואולי פשוט מדי: להשתדל ללמד דברים מעניינים ולהתחשב בדעתם של הילדים. אולם במידת מה זו נראית לי תיאוריה מופשטת). מצד שני, אם אתן חופש לילדים, מי יערוב לי שהחופש יהיה מועיל וטוב ולא יהיה לרועץ. עוד שאלה שנשארה פתוחה…

    יש ברצוני להתמסר לעבודה ללא סייג, להבין את הילד ללא חיץ. האם יתכן הדבר? לזמן פתרונים.

    דינה

    (נכתב בשנות החמישים)

    (מתוך חוברת הזיכרון)