יעקב זעירא
בסוף המאה ה-19 הקימו שמחה ורבקה זעירא בית בעיר קרמניץ, אוקראינה של היום. שבעה ילדים נולדו להם: חסיה, פסיה, ציפה, צבי, שרה, אטיה ושמשון. חסיה ופסיה ומשפחותיהן נספו בשואה. ציפה היגרה לארגנטינה. צבי, שרה, אטיה ושמשון עלו לארץ ישראל. אטיה – לתל-אביב וצבי, שרה ושמשון – לקיבוץ יגור, שם נישאו והקימו משפחות. צבי נשא לאישה את חווקה לבית מרכוס ונולדו להם שלושה בנים: אורי, יעקב ורוני.
יעקב, התבלט כבר מילדות בעקשנות האופיינית כל כך לשבט זעירא. ילד ונער יפה תואר, בהיר מחשבה שלא מפסיק לרגע לחפש אתגרים והרפתקאות. אחת הבולטות שבהן – מסע אופניים עם כמה מבני הכיתה, מדן ועד אילת.
עם סיום בית הספר ושנת השרות ביד חנה, התנדב לצנחנים, אולם הכוונה עיקשת של הצבא הביאה אותו לשריון. גם סירוב וישיבה במעצר לא עזרו ומכאן החל שרות צבאי שהשפיע על כל מהלך חייו.
למלחמת יום כיפור נכנס יעקב כמפקד פלוגת טנקים בגדוד המילואים 19 של חטיבה 60. מהר מאד עבר הגדוד לחטיבה 460 של גבי עמיר והוטל עליו לעשות מתקפת נגד מול הצליחה המצרית בגשר פירדאן. בפועל מצא את עצמו הגדוד נלחם לבדו מול ארמיה מצרית מחופרת. במהלך הקרב, לאחר פציעת המג"ד קיבל יעקב את הפיקוד על הגדוד. תוצאות הקרב היו קשות, 18 הרוגים, מעל ל-30 פצועים ורק 7 טנקים ששרדו. על אומץ לבו ומנהיגותו בקרב זכה בציון לשבח מאלוף הפיקוד.
לימים סיפר יעקב כי ההישג הגדול ביותר שלו היה להוציא חי מן התופת הזאת כל מי שאפשר. שאריות הגדוד השתתפו בצליחת התעלה וקרבות עד העיר סואץ. בקרבות אלה ספג הגדוד 5 הרוגים נוספים ו-15 פצועים.
תמונות המלחמה הנוראיות ליוו את יעקב לאורך כל ימיו ולילותיו. אלה יחד עם מותם הטרגי של שני אחיו צרבו גם בפלדה הקשה ביותר.
לימים סיים יעקב לימודי חקלאות ברחובות, ריכז את גידולי השדה ביגור אותם הביא לשיאים שלא ידעו עד אז. היה מרכז המשק ומנהל מועצת הכותנה. בין אלה התגייס לשלוש שנות שרות קבע (1988 – 1991) כמפקד חטיבה 130. החברים מספרים שאל"מ זעירא היה חייל אמיץ, מפקד נערץ, חבר קרוב ונאמן אדם מיוחד רחב אופקים וידע, בר שיח.
יעקב אב לשלושה ילדים: רוני, נועם ואורי.