סוניה צפריר

06/04/1905 - 18/09/1993

פרטים אישיים

תאריך לידה: א' ניסן התרס"ה

תאריך פטירה: ג' תשרי התשנ"ד

ארץ לידה: אוקראינה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: זאב צפריר

סוניה צפריר

נולדה: 6.4.1905
נפטרה: 18.9.1993

סוניה נולדה בשנת 1905 בטריפוליה, עיירה קטנה באוקראינה. בעיירה היו מעט יהודים. בזכרונותיה היא מספרת שאהבה להביט באניות הקיטור ששטו על פני הדנייפר. אביה עסק במסחר עורות. זה היה מקצוע שעבר במשפחתם מהסב לאב. שני הילדים, סוניה ואחיה, גדלו במשפחה חמה ואוהבת.
בשנת 1917 פרצה המהפכה ברוסיה וגם בעיירה הקטנה וסביבותיה התחוללו הקרבות, מה שהשפיע מיד על חיי המשפחה. בשנת 1920 עקרו מן העיירה וברחו לקייב כפליטים חסרי כל, שם עבדו בקואופרטיב לתעשיית נייר. חדשים לאחר מכן נפטר אביה ממחלת טיפוס. החיים באותה תקופה היו קשים.

בשנת 1926 הצטרפה סוניה לתנועה הציונית. חדשים מעטים לאחר מכן נעצרה על ידי המשטרה בעוון פעילות ציונית, ישבה בבית הכלא כחצי שנה וגורשה לטורקיסטן, שם פגשה את זאב והם הפכו לזוג. קבוצת הגולים הציוניים התערתה מהר מאוד בחיי העיירה אליה גורשו, מה שמאוד לא מצא חן בעיני השלטונות והם החליטו להפריד בין חברי הקבוצה. סוניה וזאב נרשמו לנישואין וגורשו ביחד לעיירה אחרת.

בשנת 1930 עלתה סוניה, שהיתה כבר בהריון מתקדם, ארצה. כחודש לאחר עלייתה נולדו התאומים עליק ונחום. התרחבות המשפחה חייבה היערכות מיוחדת. סוניה גידלה את התינוקות וזאב עבד במקומות שונים בתל-אביב. לאחר שנתיים החליטו לעבור לקיבוץ. היותם משפחה העמידה בפני יגור בעיות גדולות, אך בלחץ מזכירות הקיבוץ הם התקבלו ל"פלוגה". בהיותם מטופלים בילדים, המודעות לעבוד ולפרנס משפחה היתה נר לרגליהם. סוניה עבדה בשנותיה הראשונות ביגור במשק-בית בחיפה, וכל ערב חזרה ברכבת הביתה. בעקבות התפרצות מחלות ילדים ביגור היא הפסיקה את עבודתה בחיפה ונכנסה לעבוד בבתי-ילדים. סוניה עבדה גם במטבח ובלול. היו שנים שעבדה יחד עם זאב, תחילה במחלבה ובזיתיה ואחר כך בחדר הצלחות. בשנים האחרונות הגיעה למעגלה וכאן עבדה עד שכלו כוחותיה בגלל מחלתה.
שישים שנה של עבודה, כמעט שלא החסירה ימים. סוניה בלטה כאשת עבודה, שקטה, רחוקה ממריבות, ובעת הצורך מתווכת ומרגיעה את הרוחות. תמיד שקטה ועמלה.
ביגור נולדו אריאלה, התאומות רבקה ורחל ותמי.

כשזאב חלה טיפלה בו וסעדה אותו במסירות רבה עד שנפטר. חדשים מספר לאחר מותו חלתה גם היא. בעת מחלתה התגלתה לנו, בני המשפחה, בכל הטוב שבה. היא היתה סבלנית ואוהבת עד לרגעיה האחרונים. למרות הכאבים, מעולם לא התאוננה ואהבת החיים שבה לא נפגמה. גילתה אומץ-לב רב בעת התמודדותה עם מחלתה הקשה. לנו, בניה, שהתפזרנו בכל רחבי הארץ והעולם, העניקה מתנה נפלאה, בכך שאפשרה לנו לטפל בה בימי מחלתה ובכך שהיתה עימנו עוד מספר חודשים, לעומת מה שפסקו לה הרופאים.
לפני חודש חגגנו במשפחה יום הולדת לתאומות. אמא, שכבר בקושי דיברה, אמרה באמצע המסיבה: "אני רוצה לומר לכם משהו. אני מבקשת שתסלחו אחד לשני ותחיו בשלום ובאהבה אחד עם השני". זו הייתה צוואתה לנו.
עד לרגעיה האחרונים היתה ונשארה אשה נאורה ואמא נפלאה.

יהי זכרה ברוך.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • מאסר, כלא וגירוש

      אחרי מהפכת פברואר 1917 התעוררו בני עיירתי, טריפולי, על גדות הדנייפר, לפעולה ציבורית. נפתח מועדון לנוער, בית-ספר עברי, פעילות ציונית ערה ותוססת הקיפה את רוב תושבי העיירה. אך הימים הטובים חלפו חיש מהר. בעקבות מלחמת האזרחים התחלפו השלטונות. שלטון בא ושלטון הולך וחוזר חלילה, ובעיירה החיים ללא נשוא – רצח ופרעות. העיירה מתרוקנת מיושביה, אשר ברחו לעיר הגדולה – לקיוב. קשה לתאר את מצב הפליטים אשר נמלטו בחוסר כל. פקדו אותם מגיפות, מחלות מדבקות, כאילו טרם מלאה סאת הצרות מימי מלחמת העולם הראשונה.

      בקיוב פעלה התנועה הציונית-סוציאליסטית במחתרת, כי הרי בעיני השלטון הסובייטי זוהי תנועה ריאקציונית. התארגנו חוגים שונים, והגיעו שליחים מן המרכז. התפתחה פעילות ענפה בין הנוער ובין שכבות העמלים, ובעקבותיה מאסרים רבים שלא הצליחו לשבור אותנו.

      בסוף 1924 עברתי לעיר תעשיית הפלדה – דניפרופטרובסק. גם כאן היתה התאוששות איטית אחרי המאסרים, בעזרת שליחי התנועה, אשר לא פעם סיכנו את עצמם ועבדו בתנאי רעב וסיכון מתמיד. מצב זה נמשך קרוב לשנתיים. בליל חורף אחד בשנת 1926 נאסרתי, ובלווית שני אנשי בולשת צעדתי לקראת הלא-ידוע. שערי בית הסוהר נפתחו, התחיל פרק חדש בחיי.

      התא צפוף, רוב האסירות פליליות, וישנן כמה חברות מתנועתנו. הצפיפות איומה. למחרת הועברתי לכלא ג.פ.או. – מתחילות חקירות מורטות עצבים, כמובן רק בלילות. אחרי שביתת רעב מסרו לי את גזר הדין – גירוש לאסיה התיכונה. נפרדתי מאמא הטובה ומכל המשפחה ויצאתי לדרך, עם החניות הידועות בשורת בתי הסוהר. במוסקבה נקראתי שוב לחקירה ואותו הדבר בצ'מקנט – שידולים וניסיון "להחזירני למוטב", תוך הבטחות קוסמות. כך הגעתי לטורקיסטן – לשלוש שנות גלות ראשונות.

      עד סוף השנה התלכדה חבורת הגולים, אנשי התנועה, במסגרת של קומונה. שלוש פעמים בשבוע חייבים היינו להיפקד בג.פ.או. עבדנו בכל מיני עבודות, אבל מצבנו הכלכלי לא היה טוב ביותר, כי אנשי הג.פ.או. הפריעו לנו בכל. למרות זאת היינו חבורה עליזה ורועשת ונהנינו מאהדת התושבים המקומיים, ובתוכם גם יהודי בוכרה. כמובן שדברים אלה לא מצאו-חן בעיני הבולשת ושוב חיפוש ופירוק הקבוצה, ובעקבות זה פירוד בין זוגות נשואים, שהרי תעודות זיהוי לא היו לנו ולא יכולנו להירשם במשרד הנישואין כדת וכדין. כעבור כמה חודשים שוב נפגשנו והג.פ.או. הסכימה לבסוף לאשר את זהותנו.

      בשנת 1929, עם תום שלוש שנות הגירוש הראשונות, בחרנו אני וולודיה באופה כמקום לשלוש שנות גירוש נוספות, וכעבור שנה זכינו לסרטיפיקטים והורשינו לעלות ארצה. את שמחתנו אין לתאר.

      בארץ היינו שלוש שנים בעיר והחלטנו להצטרף לפלוגת יגור. אבל בפלוגה לא היו מוסדות ילדים בכדי לקבל את שני ילדינו, וגם המשק לא שש לקבל ילדים נוספים. רק אחרי משא ומתן מייגע, בהתערבות מוסדות הקיבוץ המרכזיים, נתקבלנו בשנת 1933 לפלוגה.

      סוניה צפריר

      ספר יגור, עמ' 251