סוניה צפריר
נולדה: 6.4.1905
נפטרה: 18.9.1993
סוניה נולדה בשנת 1905 בטריפוליה, עיירה קטנה באוקראינה. בעיירה היו מעט יהודים. בזכרונותיה היא מספרת שאהבה להביט באניות הקיטור ששטו על פני הדנייפר. אביה עסק במסחר עורות. זה היה מקצוע שעבר במשפחתם מהסב לאב. שני הילדים, סוניה ואחיה, גדלו במשפחה חמה ואוהבת.
בשנת 1917 פרצה המהפכה ברוסיה וגם בעיירה הקטנה וסביבותיה התחוללו הקרבות, מה שהשפיע מיד על חיי המשפחה. בשנת 1920 עקרו מן העיירה וברחו לקייב כפליטים חסרי כל, שם עבדו בקואופרטיב לתעשיית נייר. חדשים לאחר מכן נפטר אביה ממחלת טיפוס. החיים באותה תקופה היו קשים.
בשנת 1926 הצטרפה סוניה לתנועה הציונית. חדשים מעטים לאחר מכן נעצרה על ידי המשטרה בעוון פעילות ציונית, ישבה בבית הכלא כחצי שנה וגורשה לטורקיסטן, שם פגשה את זאב והם הפכו לזוג. קבוצת הגולים הציוניים התערתה מהר מאוד בחיי העיירה אליה גורשו, מה שמאוד לא מצא חן בעיני השלטונות והם החליטו להפריד בין חברי הקבוצה. סוניה וזאב נרשמו לנישואין וגורשו ביחד לעיירה אחרת.
בשנת 1930 עלתה סוניה, שהיתה כבר בהריון מתקדם, ארצה. כחודש לאחר עלייתה נולדו התאומים עליק ונחום. התרחבות המשפחה חייבה היערכות מיוחדת. סוניה גידלה את התינוקות וזאב עבד במקומות שונים בתל-אביב. לאחר שנתיים החליטו לעבור לקיבוץ. היותם משפחה העמידה בפני יגור בעיות גדולות, אך בלחץ מזכירות הקיבוץ הם התקבלו ל"פלוגה". בהיותם מטופלים בילדים, המודעות לעבוד ולפרנס משפחה היתה נר לרגליהם. סוניה עבדה בשנותיה הראשונות ביגור במשק-בית בחיפה, וכל ערב חזרה ברכבת הביתה. בעקבות התפרצות מחלות ילדים ביגור היא הפסיקה את עבודתה בחיפה ונכנסה לעבוד בבתי-ילדים. סוניה עבדה גם במטבח ובלול. היו שנים שעבדה יחד עם זאב, תחילה במחלבה ובזיתיה ואחר כך בחדר הצלחות. בשנים האחרונות הגיעה למעגלה וכאן עבדה עד שכלו כוחותיה בגלל מחלתה.
שישים שנה של עבודה, כמעט שלא החסירה ימים. סוניה בלטה כאשת עבודה, שקטה, רחוקה ממריבות, ובעת הצורך מתווכת ומרגיעה את הרוחות. תמיד שקטה ועמלה.
ביגור נולדו אריאלה, התאומות רבקה ורחל ותמי.
כשזאב חלה טיפלה בו וסעדה אותו במסירות רבה עד שנפטר. חדשים מספר לאחר מותו חלתה גם היא. בעת מחלתה התגלתה לנו, בני המשפחה, בכל הטוב שבה. היא היתה סבלנית ואוהבת עד לרגעיה האחרונים. למרות הכאבים, מעולם לא התאוננה ואהבת החיים שבה לא נפגמה. גילתה אומץ-לב רב בעת התמודדותה עם מחלתה הקשה. לנו, בניה, שהתפזרנו בכל רחבי הארץ והעולם, העניקה מתנה נפלאה, בכך שאפשרה לנו לטפל בה בימי מחלתה ובכך שהיתה עימנו עוד מספר חודשים, לעומת מה שפסקו לה הרופאים.
לפני חודש חגגנו במשפחה יום הולדת לתאומות. אמא, שכבר בקושי דיברה, אמרה באמצע המסיבה: "אני רוצה לומר לכם משהו. אני מבקשת שתסלחו אחד לשני ותחיו בשלום ובאהבה אחד עם השני". זו הייתה צוואתה לנו.
עד לרגעיה האחרונים היתה ונשארה אשה נאורה ואמא נפלאה.
יהי זכרה ברוך.
