אביגיל מיכאלי

רציתי לשוחח עמך, רעייתי. אך אבוי לי, שיחתי הפכה מונולוג – את אינך משתתפת עוד בשיחה. חיץ גדול ועבה קם בינינו וקולך אינו נשמע. ואני הן כה אהבתי את שיחותינו! מה נעים היה לי לשמוע את קולך, את הבעת דעותיך המלאות פקחות, את עצתך הנבונה!

ועתה – מה נשאר לי? – דבר אל הקיר!… – אהה, אביגיל, מה עוללת לי, כי הלכת ממני ונטלת איתך חלק גדול מחיי?! ידעתי, כי בבוא המלאך ליטול את נשמתך הטהורה – היית בלי הכרה. ואני מאמין, כי אילו היית בהכרה היית עושה מאמץ על-אנושי שלא ללכת ממני, לפחות מבלי להיפרד ממני – ובפרט מבנך יחידך, שיקר לך מחייך.

חושב אני על שיחותינו הנעימות על כל מיני בעיות ועניינים. זוכר איך קרנו פניך בשוחחנו על משפחתך, משפחת ריינס המכובדת והמפורסמת. או למשל על חייו והתפתחותו של בננו היקר… על נושאים אלה יכולת לשמוע ולדבר בלי סוף, ובדברך היה סומק קל מכסה את פניך החיוורים, בדרך כלל, ועוד הרבה זמן אחרי השיחה היית כולך נרגשת. מה טוב היה להסתכל בך בשעות אלו!

כן, כל זה היה ואיננו עוד! ריקנות, ריקנות גדולה סביבי. גדול הכאב. חושש אני, אביגיל, שהזמן יעשה את שלו – והרי מוכרחים להמשיך ולחיות איך שהוא.

שלום לעפרך רעייתי.

אריה

[בחוברת לזכרה של אביגיל]

בנחת היה הילוכה, בשקט, כמעט בדממה. שחוחה-מעט היתה מהלכת על פני שבילי המשק, שחוחה מחמת החולי. לאט-לאט התנהלה, עומדת לפוש לעתים מזומנות מאוד…

היא נ ר א ת ה כפופת-קומה ושחוחה, אך היא ה י ת ה ישרת-גו וזקופה, ולא אדע רבים בתוכנו שהיו זקופים כמוה, מלאי ה כ ר ה ע צ מ י ת כמוה – אותה הכרה עצמית שהיא פרי אמונה בדרך אשר בה האדם הולך. אמונתה בדרכה ובערכים להם נכבש לבה, היתה רבה, ואכן בעוצמה רבה של הזדהות והשתכנעות היתה מגינה עליהם מפני כל התנקשות מבחוץ…

– – –

רק לאחר פטירתה נודע לי מה היה מוצאה. אף זה דבר אופייני לבת-קיבוץ, שאף פעם לא נשמע ממנה רמז, ולא חצי רמז, על מוצאה – על יחוסה, כי ב ת – י ח ו ס היתה. בדברי על "יחוס" – איני מתכוון כלל וכלל ליחוס של מעמד, או חברה, כי אלה לא נחשבים בעינינו כלל…

היחוס של אביגיל היה לא בזה שהיתה בת למשפחה רבנית מפורסמת, אף לא בזה שהיתה נצר למשפחה של אנשי תורה ורוח. אך קרה שהיתה ממשפחתו של אחד, אשר שמו נרשם בדברי ימינו כאחד ממניחי היסוד שעם תיאודור הרצל, של אחד ממחוללי התנועה הציונית. ואף לא זה בלבד, אלא שהוא, דודה, רבי יעקב ריינס, היה זה שחולל בחוגים של היהדות החרדית את המהפכה ביחסה לתנועת התחיה… זכה הרב יעקב ריינס ליהפך למחוללה של תנועת הציונות הדתית, לבוניה של "המזרחי", וזכתה אביגיל שלנו להיות בת-אחיו של איש-סגולה זה.

באישיותה של אביגיל היו, אמנם, סימנים מובהקים להתיחסותה על גזע-אבות רוחני, נושא מסורת רוחנית עמוקה. היה בה מן הטוב, היפה והיקר שבמוצא מסוג זה. את ברכתה העניקה לנו כמיטב יכולתה, בפשטות, בצניעות, בנאמנות ובאהבה. לא נשכחנה ונישא את זכרה בלבותינו אף אנו – בהוקרה, בדמע, בכאב.

שלום הקטין

[בחוברת לזכרה]

בשנת 1938 הוחל בהקמת יחידות לעליה ב' מקיבוצי-הכשרה בפולניה, ובאוגוסט אותה שנה, אחרי הכשרה של שנתיים בקיבוץ, יצאתי גם אני לדרך.

נסענו כקבוצת תיירים, ולמרות שידענו מה צפוי לנו בדרך – העמדנו פנים של אנשים עליזים ושמחים.

הדרך לאורך אירופה עברה ללא קשיים מיוחדים, ורק בקורינת שביון השתנה הכל. לפנות ערב עמדנו על שפת הים וחיכינו לאוניה. והנה התקרב כלי-שיט משונה, שקשה היה להחליט מה טיבו – אוניה, או פשוט סירה גדולה עם תקרה. "זו גיגית ולא ספינה", קרא מישהו בתימהון, "ובכלי כזה נפליג?.."

התחלנו לעלות על ה"גיגית". זאת היתה ספינת-משא לבהמות, את זאת הסקנו מהריח שנדף מכל פינה. באמצע היה תא-מכונות ועל-ידו פתח בסיפון שהוביל אל תוך בטן-הספינה. לא היו שם מדרגות, רק סולם פשוט. ירדנו ומצאנו את עצמנו בתוך "אולם" אפל, בלי חלונות ובלי אויר, ורק דרך פתח בתקרה חדר קצת אויר ואור קלוש. על הרצפה היו מונחים מזרוני-קש – וזה היה הכל…

היינו עייפים מאוד, אחרי ימים רבים של נסיעה וטלטולים ברכבת, כמעט ללא שינה ומנוחה. פרשנו סדינים על המזרונים וצנחנו עליהם. אחר-כך התברר שגם שירותים לא היו…

הימים הראשונים על ה"גיגית" עברו תוך שקט יחסי. יכולנו לעלות למעלה ולהימצא על הסיפון. האויר היה צח והים שקט ורגוע. יכולנו גם להתרחץ במי-ים. אנחנו, הבחורות, סידרנו לנו "מקלחת" מסדינים בפינה. שתי חברות החזיקו סדין כמחיצה, אחת שאבה מים מהים בדלי קשור לחבל ושפכה אותם על המתרחצת. סידור זה הכניס גם קצת בדיחות-דעת בין החבר'ה – למרות הכל.

באחד הימים, כשהיינו למעלה, קיבלנו פתאום פקודה לרדת מיד למטה ולהישאר שם עד להודעה. אוירון התקרב וחג מעלינו. כעבור זמה מה הסתלק. מהרגע הזה הלך וגבר המתח… כל פעם פשטו שמועות על מצוד של האנגלים על המעפילים, ולבסוף פשטה בתוכנו השמועה: "גילו אותנו!"

…שמנו-לב שהמדריך הראשי – פניו הרצינו יותר והוא כאילו נמנע מלדבר איתנו – שלא כתמיד. שמנו-לב שה"גיגית" כאילו לא היתה מתקדמת כלל, ולמחרת סיפרו שהיא שינתה את כיוונה. כל זה הסעיר את הרוחות: מה יהיה? איך זה ייגמר? כעבור יום, לפנות ערב, קראו לכולנו לעלות על הסיפון. למעלה חיכו כל המדריכים, רציניים ושקטים מאוד. הרגשנו כי משהו חשוב עומד להתרחש. במילים קצרות הוסבר לנו: לפנינו השלב הקשה והמכריע של הדרך – הירידה לחוף. חופי הארץ נשמרים היטב. עלינו לנסות לרדת במקום שהגישה אליו מהים קשה ומסוכנת… יכולים גם להיות קורבנות… הצלחת המבצע תלויה רק בנו – ביכולתנו לעמוד בכל ניסיון, ויהיה הקשה ביותר…

ברגע זה נשתנה משהו בקרבי: הכל – כל המחשבות והמשאלות והתקוות לעתיד, העבר וזיכרונותיו – כל זה כאילו נמחק מלבי. נשאר רק ההווה, נשארה במציאות רק ה"גיגית" שלנו, העלובה, הרעועה, העלולה להתהפך, ועליה 160 איש, החותרים בשארית כוחם לקראת מטרת-חייהם…

היינו מוכנים… בינתיים ירד הלילה, ליל-סוף-חודש אפל, בלי ירח. בקבוצות קטנות (לכל קבוצה מדריך) שכבנו על הסיפון. השקט מסביב היה כה עמוק, עד כי נדמה היה: האנשים פוחדים לנשום, להתנועע…

…הזמן חלף באיטיות מרובה. פתאום נפלה מפי מישהו השאלה: "מה זה?" – הסתכלנו: רחוק, רחוק, מימין – פס ארוך של אור חיוור בלט בתוך החשיכה. "תל-אביב" – הסביר המדריך… שטנו הלאה צפונה. ברגע מסויים הפכנו בבת-אחת קשב מתוח…

ושוב נשמע קולו של המדריך הראשי: "הקשיבו כולכם: הגענו! אבל לפנינו השלב העיקרי והמסוכן. תרדו קבוצות-קבוצות, ואם תשמעו רעש, צעקות או יריות מכיוון החוף – הספינה עם הנותרים עליה תפליג חזרה לים. כל מי שישאר מאחור ולא יוכל להגיע – אסור לו לצעוק ולקרוא לעזרה. בגלל אחד לא נסכן את כולם".

היינו הקבוצה האחרונה. עקבנו אחרי הקבוצות הנעלמות מעל ה"גיגית". הקשבנו. היה שקט. סימן שהכל הולך למישרין.

הגיע גם תורי. החלקתי בעזרת חבל למטה, שם חיכתה סירת-משוטים. כשירדה כל הקבוצה התרחקה הסירה בכיוון לחוף. ברגע מסויים באה הפקודה: "לקפוץ למים!" קפצתי. המים הגיעו עד לחזה. בשתי הידים הרימותי את התרמיל מעל לראש וניסיתי לצעוד קדימה… כל-כך גדול היה החושך מסביבי וכל-כך רב השקט. רציתי לצעוק ונזכרתי: אסור! והנה, מצד החוף מזנקות דמויות לקראתי. נבהלתי – אנגלים!… לא! אלה אנשי ה"הגנה" שבאו לקבל ולהסתיר אותנו. אחד לוקח את תרמילי והשני מרים אותי ונושא בזרועותיו. עוד רגע קט ואני על החוף הנכסף!!!

אחר-כך נודע לנו שהאנגלים ידעו על בואנו אך חיכו לנו לילה קודם.

למחרת חילקו את כל "התיירים" למקומות שונים, וכך הגעתי, כעבור יומיים, ליגור.

[אביגיל מיכאלי]