אברהם שפירא

14/05/1913 - 13/01/2014

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' אייר התרע"ג

תאריך פטירה: י"ב שבט התשע"ד

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: נוטר

עבודה: נגריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: פרידה שפירא

בנים ובנות: שרה קלוג - שפירא

נכדים ונכדות: מיה קלוג

אברהם שפירא – שפירק'ה

אברהם (אברהמ'ל) נולד בשנת 1913 בעיירה גלובוקי (אז פולין) ילד חמישי במשפחתו.
בשנת 1935 הצטרף להכשרה בקלוסובה ולאחר שנה עלה לארץ. מאחוריו נשארו אמו, אחיו הצעיר ובני משפחתו – כולם ניספו בשואה.
בגיל 22 הגיע ליגור בעקבות חבריו מההכשרה ומהעיירה גלובוקי, ביניהם: זלמן ופולקה ישורון, סלוצקי וצירלין.
ביגור צורף לקבוצת חברים, שעבדה בחב' "הבונה" בחיפה. לאחר חצי שנה בארץ, נשלח לקורס הדרכה בנשק בג'וערה ולאחריו הדריך ביגור וביישובי הסביבה.
בשנת 1939, מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה שפירקה בין ראשוני המגויסים והמתנדבים לנוטרים. באירועי "השבת השחורה" (יוני 1946) נמצאו ביגור מעל 30 סליקים ומאות כלי נשק. בעקבות כך פוטר מהמשטרה הבריטית.
משנת 1936 ועד 1948 היה שפירקה שומר בשדות יגור, כשהוא רוכב על סוסתו כוכבת.
במלחמת השחרור צורף לחטיבת גולני, בשורותיה לחם כקצין בחטיבה 7 ובהמשך, בזכות הערבית שרכש בשמירה בשדות, הצטרף ליחידה הדרוזית.
בשנת 1949, נשא לאישה את פרידה צנציפר, בת עירו, והם הקימו משפחה ביגור עם ילדיהם שרהלה ואבי.
ב-1953 התחיל לעבוד בנגרייה ועבד בה מעל 50 שנה, עד גיל 92.
במסגרת יובל ה-50 של יגור (1973) שוחזר הסליק המרכזי ושפירקה לקח על עצמו את השגת הנשק והטיפול בו, לצד דניק רביב ז"ל שהשיג את האישורים הנחוצים.
עד 1974 שימש שפירקה כאיש ביטחון ביגור, כרב"ש וכמפקד המקום. בשנת 1987 רשם אותו קיבוץ יגור ב"ספר הזהב" של הקרן הקיימת לישראל.
ההדרכה בסליק היתה בשבילו, ובשבילנו, מקור סיפוק ושמירה על המורשת. מעל 30 שנה הביא כעדות חיה את סיפורה של "השבת השחורה" בגאווה ובחיוניות בלתי נדלית, כשזיק של צעיר נצחי משתובב בעיניו.
שפירק'ה היה מטבעו אדם שמח, מעורב בחיי החברה וחגי יגור. אוהב הומור וחבר לבני גילו וצעירים ממנו. הוא היה איש משפחה חם. ידע לתמוך בילדיו ונכדיו בשעות משבר ולהשתתף איתם ברגעי שמחתם. לא היה מאושר ממנו כשנולד נינו, עמרי. במשך שנים נהג לבוא עם משה פונדיק ואח"כ לבדו, לבקר בבית אחווה את חבריו שנחלשו מחמת מחלות וזיקנה. בחג התשעים ליגור, חגגו לו יום הולדת 100.
הוא נפטר בשיבה טובה.
הניח אחריו שני ילדים, שלושה נכדים ונין אחד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דברי שרהלה – בתו

    זהו. הוא הלך. הוא הלך כשהחליט ללכת ובחר איך ומתי.

    יש לי יום הולדת ואתה מבשר שהחלטת לעבור לבית-אחווה. קשה לך כבר. אמרת שתעבור ותהיה שם עד יום ההולדת של דן, ודי!

    בשבת בבוקר היית יוצא, אוסף את גלפר ומוישה והולכים לבקר את וקסר, ומשם לחייקה לשתות מיץ תפוזים. בדרך חזרה היית מברך את חווקה'לה, מקבל קצת לימונים, ואנחנו ידענו שבשבת אתה של החבר'ה.

    אך ביום שישי זה היה היום שלנו. 25 שנים, כל יום שישי אנחנו אצלך, עם לביבות חנוכה ולביבות פסח. "נו, לא רוצים לשמוע סיפורים מסבא?", "רוצים, רוצים" היו הילדים צועקים ואתה מתחיל…

    לא הרבה סיפרת על ילדותך. ידענו שהיית בבית הספר של החיים ורק כדורגל עניין אותך, אך סיפורי גבורה מִקום המדינה סיפרת, והרבה… אמנם בפלמ"ח היית יום אחד, אך בביטחון היית מלך – זה היה ביתך. כשהייתי ילדה יחד ניקינו נשק וחילקנו רובים לשומרים. תמיד היינו יחד.

    בטיולים שנתיים של הכיתה תמיד היית מלווה. כשצעדתי בצעדת שלושת הימים בירושלים היית חובש לי את הרגליים. גם כדורסל קרניז שיחקנו וכמו ילד לא ויתרת לנו. תמיד ניצחת כי משחק זה משחק.

    החזר לי, אבא, לרגע, את הימים של להיות איתך. שעות עמדנו במרפסת בבית ההוא בכרם ואתה לאט לאט מסרק את שערי עם המון אהבה, מתיר קשר קשר, וכשהשיער חלק עושים צמה ואוכלים חביתה עם גבינה. כך ישבנו במרפסת ברגעים קסומים ואהובים כל-כך. תמיד היינו צוות.

    בסביבות גיל 90 החלטת ללכת ללמוד ב"דורות". איזו שמחה. איך חיכית לימים המעניינים האלה. בני עובדיה סיכם לך את השיעורים ואתה שיננת בבית. וכשהתפלאתי על כך אמרת לי שאתה לא אוהב ללמוד אך רוצה לדעת…

    אבא, כמעט כל יום צלצלת לילדים ואלי ושאלת מה נשמע וידעת הכול על כולנו… היית קשור לכולנו. ידעת כמה קיבל כל נכד בבחינה וידעת לנחם או להשוויץ, קצת לוחץ שילמדו דברים שאפשר להתפרנס מהם…

    אבא, מפחדת לחיות בלעדיך, בלי מילה טובה, קפה חריף וטיפ קטן שהיה תמיד. היה בינינו שיח של הומור וצחוק שאיש מלבדנו לא הבין. אמרת "אני אוהב את החיים" ועניתי לך "אַבּוּש, זה החיים", ואתה ידעת ואני ידעתי שהבנו.

    אבא'לה, ודאי שם למעלה מֵיילָך, פלוט, הצירלינים, גלפר ולויתן שאחראי על המצות, וכולכם יורדים על דג מלוח של חנה טודרס וכוס משקה, נקניק טוב ומוזיקה רוסית ברקע, כי אלה החיים.

    אבא, לא יכולת להבין את הרע. תמים היית, ענו ונאיבי. עשית טוב ובשמחה לכל אחד, כי אתה בן אדם אוהב ואהוב.

    שרה'לה, בתך.

  • הספד של האחיינית רוחלה שפירא

    עצובים וכואבים מרכינים אנחנו ראש. לא מאמינים שגם אברמ'ל הענק, החזק, מדור הנפילים, עזב אותנו.

    היית לנו צ'יף השבט, אחרון המוהיקנים שנשאר, ותמיד תמיד כשנפגשנו עימך השמחה היתה רבה. דאגת לכבד באוכל, בממתקים לקטנים וגם לגדולים, לטייל איתם במשק, להראות את פינת החי, הסליק, המכבסה והגנים. חשוב היה לך בכל חג להביא לכל משפחה צנצנת דבש, ואנחנו הבנו וידענו שכוונתך היתה שהמתיקות תשרור בביתנו.

    היית בין מקימי יגור. אהבת את ביתך והמשק היה כל חייך. כמה גאה היית במקום ובבניו, כאילו כולם היו שלך! בלכסיקון שלך המונח "מנוחה" לא היה קיים. עבודה היה שם הדבר! מוסר עבודה בלתי רגיל לכל אורך השנים, כי יש לבנות ולהרחיב ולפתח עוד ועוד בנגריה, בסליק או בכל מקום שהתבקשת. כל הר, גבעה, שפלה ונוף. כמה היית גאה לטפס את כל המדרגות בפטרה ולהגיע ראשון…

    אתה, שהיית אוהב כל אדם ואדם. אתה שהושטת יד בשמחה ובצער ותמיד היית המגן בשער. משומרי העמק הראשונים דהרת על סוסתך, וקשרת את גורלך בגורל הדרוזים והערבים, והכל באמונה מלאה וערכים ואהבת אדמת ארץ ישראל, כי היית אדם פתוח לקבלה. אדמה זו תקבל אותך עכשיו לעולמים בהמון אהבה שתחזיר לך, ותנוח על משכבך לצד זוגתך, פרידה. התא החם והמשפחתי שבנית התאים לך באופן אמיתי….

    תמיד נזכור את הלאטקעס שלך, את הטיפול בנו ובנכדים שבאו אליך, עם כל הלב והנשמה. סיפרת לי שאתה נוהג לבקר חברים חולים וכאלה שגרים בבית אחוה. אף פעם לא נפקד מקומך בשמחות ובחגים ואהבת לחלוק איתנו את המאכלים המסורתיים שתמיד הזכירו לך את הבית. איש חם ופתוח היית, בעל חיוך נעים ומילים טובות…

    כעת הגיע הזמן לנוח. אתה הולך למקום ששם יחכו לך כל בני משפחתך שכה אהבת – ההורים, דב וצירקה, סוניה ויעקב, יוסי ורובי, והרבה חברים שהיו עימך במשק. הם יחבקו אותך בהמון אהבה ובחיקם תמצא את המנוחה הנכונה.

    "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", כתב המשורר. דור הולך ונעלם. בשבילנו תישאר בנוגה, כוכב שמדי פעם יציץ אלינו ואנחנו נזכור, נחייך ותמיד נעלה את דמותך ונאהב אותך.

    נוח בשלום על משכבך והייה מליץ יושר למשפחתך, לבית יגור, לעם ישראל ולבניו.

    רוחלה שפירא (אחיינית)

    חיפה, 14.1.2014

  • הספד האחיינית יונה מאירוביץ

    אברהם! אהוב ליבנו.

    למרות שאני נשמעת מאוד תכליתית וכאילו לא רגשנית אני לא יודעת את נפשי מאז חנוכה, כשביקרתי אצלך כשעזבת את ביתך ועברת לבית אחוה. הבנתי שזו דרכך האחרונה ורציתי לפגשך כשאתה עדיין במצב טוב יחסית.

    בשבילי תמיד היית "גיבור על". תמיד ראיתי אותך חזק ובריא, לעולם לא חולה, לעולם לא כועס או צועק, לעולם לא עייף, לעולם לא מוותר על טיגון לביבות, לעולם לא מוותר על אירוח בחדר האוכל, כשאתה לא אוכל ולא יושב לרגע אלא מביא לכולנו מכל-טוב חדר האוכל.

    היית בן דור הולך ונעלם. דור ענקים אמיתי, אבל התנהגת תמיד כאילו אתה הכי רגיל, הכי פשוט.

    אהבתי לבוא לקיבוץ עוד כשהייתי ילדה. כל ביקור היה חוויה צרופה איתך. במסגרת הקבוצה המטיילת שלי הגענו לסליק והייתי כל-כך גאה כשפתחת ואמרת "אני דוד של יונה". גאוה ואהבה הציפו אותי.

    היית איש משפחה אבל גם איש הקיבוץ, ולפעמים העמדת את עקרונות הקיבוץ לפני עקרונותיך הפרטיים והמשפחתיים. אמרת לא פעם: את יודעת, אף פעם לא הרווחתי כסף, אבל זה לא אומר שלא עבדת מיומך הראשון בארץ ועד כמעט יומך האחרון. עבדת והרווחת הרבה כסף, הרבה כבוד והערכה ואהבה מכל הסובבים אותך.

    ואגב, בלי סיפור הצלתך המופלאה על-ידי אמא שלי (אחותך), שכיוון שהיא עזבה את הקיבוץ שלה (כפר מנחם) בוטל היתר העליה שלך לארץ. אמא סיפרה שנסעה לחבר וישצ'ינה, דפקה על השולחן והבהירה לו שלא תעזוב עד שתשתנה ההחלטה. ואכן ההחלטה השתנתה ואתה הגעת ארצה, ומיד לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השניה.

    ומאז אתה ביגור.

    ממקימי הארץ והמדינה. היית איש גדול, חפץ חיים. נצרת לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. עשית תמיד אך טוב.

    אוהבים אותך.

    יונה מאירוביץ אחייניתך.

  • ראיון עם אמנון מאירי

    אברהם שפירא – שפירק'ה

    גלובוקי – בית הוריי

    נולדתי בעיירה גלובוקי (אז בפולין) בל"ג בעומר תרע"ג 26.5.1913. הייתי הילד החמישי מתוך שישה. עבור אבי, זלמן יוסף, היו אלה נישואים שניים. אשתו הראשונה, גיטל, אם שני ילדיו הגדולים שייקה ובתיה, נפטרה בלידת הבת. לאחר מותה נשא אבי את בלה, אחותה של אשתו המנוחה, ונולדו להם ארבעה ילדים נוספים: סוניה, דב, אברהמ'ל (אנוכי) וגוטמן.

    ילדיה של גיטל היגרו לארצות-הברית. סוניה, דב ואני עלינו לארץ ישראל כחלוצים. אימי בלה, אחי גוטמן, אשתו וילדיו ניספו בשואה. בנו של אחי דב הוא רובי שפירא, מי שלימים יהיה הבעלים והמנהל של הפועל חיפה. בניהולו זכתה הקבוצה באליפות המדינה בכדורגל.

    רובי ניהל את הקבוצה עם הרבה נשמה והשקיע בה כספים רבים. עקב כך הוא נקלע לקשיים ולצער כולם שם קץ לחייו.

    גלובוקי – פירושו "עמוק" בפולנית. ואכן, באמצע העיר נמצא אגם גדול ומסביבה הרים ויערות. בילדותי היו בה מעט כבישים ומכונית אחת – של הרופא המקומי.

    בעיר היו 10 אלף תושבים, מהם 7 אלף יהודים, עם תרבות פורחת ומגוונת.

    אבי זלמן עבד בבית חרושת לצמר גפן – מרחק של כ-1500 ק"מ מהבית – כך שאת החיים בבית ניהלו אמי והאחים הגדולים. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר בית החרושת לתוככי רוסיה, סמוך לנהר הוולגה (שמו נשכח מזיכרוני).

    יחד עם המפעל עברו שתי משפחות, ביניהן משפחתי.

    לאחר המהפכה בשנת 1917 הוחרם המפעל והמשפחה חזרה לגלובוקי. הייתי אז בן 4 ולמדתי ב"חדר".

    אבי עבד כמנהל מפעל של בן דוד בעיר ביאליסטוק וכמעט לא נמצא בבית. פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, היה מקבל חופשה של שמונה ימים והיה מביא לנו, הילדים, צעצועים מהעיר הגדולה שרק לנו היו וכל ילדי העיר באו לראותם.

    לאימי היו שני אחים בלונדון. לאחד מהם היה מפעל שסיפק נעליים לצבא הבריטי ומפעם לפעם היה שולח לנו חמש לירות אנגליות (פונטים) שהיו דבר נדיר מאוד בפולין.

    בשנת 1922 חזר אבא לגלובוקי ופתחנו מחדש חנות בדים. עד 1926 אבא ניהל את הכול וכאשר חלה ונפטר ניהלה את החנות אחותי סוניה. היא היתה נוסעת לווילנה להביא סחורה.

    כעבור כשנה עלתה סוניה לארץ וסגרנו את החנות. נשארנו עם חנות ובית להשכרה ודונם אדמה עם ירקות ופירות.

    בשנת 1933 עלה אחי דב לישראל ולאחר שנתיים עליתי גם אני ארצה. אימי בלה נשארה עם הבן הצעיר גוטמן ועם משפחתו – כולם ניספו בשואה.

    למדתי עשר שנים – שלוש ב"חדר" ושבע בבית הספר. לימודים גבוהים יותר לא היו בעיר.

    מאחר וב"חדר" לא היה מקום לכל הילדים, חלק מהילדים היו לומדים ואחרים שיחקו בחוץ ואחר כך התחלפו.

    בהיותי נער שיחקתי כדורגל בקבוצת "מכבי וילנא גאס" (רחוב וילנה) בתפקיד קיצוני שמאלי. בזכות הכדורגל הייתי מוכר בעיר.

    בשנת 1935 הצטרפתי להכשרה בקלוסובה ולאחר תשעה חודשים קיבלתי רשות לעלות לארץ. אז קמתי ואמרתי: "ישנם כאן אנשים שמחכים כבר שלוש שנים. שהם יעלו לפניי". וכך היה. בפעם השנייה שהציעו לי לעלות, קיבלתי את הדין ועליתי.

    (אמנון מאירי: שפירקה' הוא אולי הקלוסובאי האחרון מבוגרי ההכשרה החלוצית בעיר).

    הגעתי לישראל ב-1936 באונייה פולוניה. על סיפונה היינו כ-1000 עולים בעלי סרטיפיקטים חתומים ע"י הנציב העליון ווקופ.

    לקיבוץ יגור באתי בעקבות חברים מההכשרה ומהעיירה גלובוקי, ביניהם: זלמן ופולקה ישורון, סלוצקי וצירלין. הייתי אז בן 22.

    בארץ

    היינו קבוצה של עשרה אנשים כאשר הגענו ליגור. כולם נשלחו לעבוד במחצבה ואילו אני עבדתי בחיפה בחברת "הבונה" עם קבוצת חברים מיגור. היינו קבוצה מגובשת.

    לאחר חצי שנה שלח אותי זלמן ישורון, בן עירי (שהיה כבר מפקד בהגנה באזור) לקורס מדריכי נשק קל בג'וערה. בשנים הבאות הייתי פעמיים נוספות בקורסים בג'וערה – על כך בהמשך.

    לאחר הקורס התחלתי להדריך נשק ביגור וביישובי הסביבה: אלרואי, קריית-חרושת, כפר חסידים ועוד. זה היה לאחר תחילת המרד הערבי ב-1936.

    שומר שדות

    בעצם, כמעט מיום בואי ליגור עסקתי בנושאי ביטחון כאלה ואחרים. ב-1936 התחיל הרומן שלי עם השמירה בשדות שהוביל לנוטרות ולצבא במלחמת השחרור.

    שומרי השדות ביגור התחלפו כל מספר שבועות, בעוד שבמשקי הסביבה השומרים היו קבועים, עם סוסים קבועים שהיו מיועדים רק לשמירה. ביגור גם סוס או סוסה לא היו.

    איך נכנסתי לעבודה כשומר שדות?

    רודולף מלצ'ינסקי היה שומר בשדות ובן זוגו היה שאול וילקומירסקי. הם הביאו אוכל לחברים שעבדו בשדה. הערבים הכינו מארב וירו. רודולף נפצע והסוסה נהרגה. למרות שנפצע הוא השיב אש ופגע באחד התוקפים. וילקומירסקי הגיע ליגור וסיפר את אשר קרה.

    יצאתי עם קצין המשטרה ביגור (קצין ערבי נוצרי מלבנון) עם משוריין ומצאנו בשטח נער ערבי בן 17 פצוע ברגלו. הבאנו את רודולף ואת הנער לבית החולים.

    לאחר שנים, כשכבר היתה לנו מדינה, הוזמנתי לשמחה בשפרעם. לידי ישב ערבי בלי רגל דובר עברית מצוינת. שאלתי אותו מהיכן העברית הטובה שבפיו. הוא ענה לי: "ישבתי בבית הסוהר בעכו לאחר שפצעתי שומר שדות ביגור. שיחדו אותי בכמה לירות להצטרף למארב. לאחר שנפצעתי עזבו אותי בשטח וברחו". סיפרתי לו מי אני ומהיכן אני בא. נשארנו ידידים.

    אגב, רודולף ושאול קיבלו ציון לשבח מהנציב העליון על התנהגותם באירוע.

    לאחר שרודולף נפצע היה צורך בשומר מחליף. מרדכי בנארי, אנשי הביטחון ביגור ואחד מהסליקרים באו אלי והודיעו לי שעלי לצאת למספר ימים לשמירה. הימים הפכו לשבועות והתבקשתי להישאר כשומר קבוע. הסכמתי להמשיך בתנאי שיקנו לי סוסה חדשה המיועדת רק לשמירה ולא לעבודה. מחיר סוסה כזאת היה אז 20 לירות ארץ-ישראליות. בלית ברירה קיבלו ביגור את התנאי וכך נקנתה הסוסה כוכבה – על שמה של בתו היפה של אלכסנדר זייד. הסוסה הגיעה אלינו מלבנון דרך מטולה ומשם ליגור. היא היתה בת שלוש ואיש טרם רכב עליה. אנשים מארגון "השומר" ויפתח, בנו של אלכסנדר זייד, הגיעו ליגור כדי לאמן אותה לרכיבה. כוכבה נשארה הסוסה שלי כל חייה ביגור.

    (אמנון מאירי: במשק התקשו לעכל את 20 הלירות. יוסף ברנזון (בארי) שהיה אז הגזבר, הוציא המחאה על 15 לירות ועוד 5 לירות במזומן – למקרה שאפשר יהיה להוריד במחיר!!).

    נוטר

    מהשמירה בשדות הגעתי לנוטרות. בשנת 1939, מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליטו הבריטים להקים בפלסטינה א"י יחידה נגד זרים שתעמוד לעזרת המשטרה והצבא – הג'ואיש סטלמנט פוליס. (Jewish Settlement Police = J.S.P ).

    הייתי בין ראשוני המגויסים והמתנדבים. גויסו שלושה גדודים שלאחר אימונים פוזרו בארץ על פי מחלקות. הציוד שקיבלנו היה: משוריין, טנדר, תת-מקלעים ורובים כמו לצבא. וכמובן גם משכורת – 6 לירות שטרלינג לחודש. (כ-5000 שקל במחירים של היום). איש נשוי קיבל תוספת של 3 ליש"ט ועוד 3 עבור כל ילד.

    (אמנון מאירי: באותם ימים היה בארץ מחסור בעבודה ומיגור – ישוב של 550 חברים – גויסו כ-50 חברים לנוטרות ולכוחות הבריטיים כמו משמר החופים, צבא ומשטרה).

    כאשר נודע לבולשת הבריטית שקיבלנו הכשרה ע"י סרג'נטים (סמלים) בריטיים, הם כעסו וטענו שהפעילות הזאת מיועדת נגדם וצריך ללמד אותנו כמה שפחות. האימונים כללו גם שעתיים ביום תרגילי סדר.

    יחד איתי שירתו בתחנה ביגור אהרון (ארווין) דורון, חנן זלינגר, אבי מילר ומאיר פלוט.

    באירועי "השבת השחורה" (יוני 1946) נמצאו ביגור מעל 30 סליקים ומאות כלי נשק, תחמושת רבה וציוד חבלה. במשטרה הבריטית חשדו בנוטרים מיגור ששיתפו פעולה עם ה"טרוריסטים" או שאנחנו לא יוצלחים. מכל מקום, פשוט פיטרו אותנו ואמרו לנו שאנחנו לא ראויים להיות שוטרים.

    כך יצא שמשנת 1936 ועד 1948 הייתי שומר שדות, נוטר ורכז הביטחון השוטף (רב"ש) ביגור.

    (אמנון מאירי: באותו שבוע של "השבת השחורה" הפכו האנגלים את יגור בחיפושיהם אחרי נשק מוסתר. עם צאתם מהמשק הם השאירו כאן מספר שוטרים כדי לשמור על המשטרה ועל הציוד וכמלווים של הבחורות שהלכו לעבודתן. בין השוטרים והנוטרים היו גם חברי יגור. פיטוריהם היו רק כחודשיים אחר-כך).

    קורסים בהגנה

    בשנת 1942 נשלחתי לקורס מפקדי כיתות של "ההגנה" בג'וערה. בקורס היה גם עזר וייצמן, לימים מפקד חיל האוויר, שר בממשלת ישראל ונשיא המדינה.

    בחורף 1947 חזרתי לג'וערה לקורס מפקדי מחלקות. לקראת סיום הקורס תוכנן מבצע לכיבוש משטרת סאסא. לאחר שיצאנו לדרך הגיעה הוראת ביטול עקב רצח הרוזן ברנדוט ע"י אנשי אצ"ל. לקורס כבר לא חזרנו, אך במלחמת השחרור כולנו שימשנו כמפקדי מחלקות וקצינים.

    את ההסמכה הרשמית עשינו רק לאחר המלחמה בהשלמה במחנה ליד נתניה (כנראה בה"ד 3, דורה) ואז קיבלנו דרגות סגן.

    מלחמת השחרור

    כשהחלה ההתארגנות לקראת מלחמת השחרור הוקמה חטיבת גולני.

    חבר מהקורס בא וסחב אותי לחטיבה, כי חבר מביא חבר. בלי בדיקות ובלי רישומים מיותרים. בינתיים התארגנה גם חטיבה 7. קצין שהדריך בקורס גייס אותי לחטיבה החדשה כדי להדריך מחלקה של יוצאי פולין ורוסיה, רובם פרטיזנים, מאחר שאני דובר אידיש, פולנית ורוסית. נהייתי קצין בחטיבה 7.

    את רוב המלחמה עברתי עם אותה מחלקה. במבצע לכיבוש הגליל נהרגו ארבעה קצינים מהיחידה הדרוזית, ביניהם אסף כץ ידידי מיגור. חיימקה לבקוב, שהיה מפקד היחידה (גדוד 300) והכיר אותי בא ולקח אותי לגדוד שלו. שאלתי אותו: איך אפשר עכשיו, שיש כבר צבא מסודר, לעבור מיחידה ליחידה? ענה לי: סמוך עלי! הוא סגר את העניין עם מפקד חטיבה 7 וכך נספחתי ליחידה הדרוזית עקב כך שדיברתי את השפה הערבית אותה רכשתי בשמירה בשדות ובזמן היותי נוטר.

    אמנון מאירי:

    לאחר יובל ה-50 של יגור (1973) קיבלנו אישור לשחזר את הסליק המרכזי של "ההגנה" בצפון, שהיה ביגור. שפירק'ה לקח על עצמו את השגת הנשק והטיפול בו, לצד דניק רביב ז"ל שהשיג את האישורים הנחוצים.

    עד 1974 שימש שפירק'ה כאיש ביטחון ביגור, כרב"ש וכמפקד המקום לאחר קום המדינה. בשנת 1987 רשם אותו קיבוץ יגור בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.

    יותר מ-30 שנה הדריך שפירק'ה בסליק וסיפר כעדות חיה את סיפורה של "השבת השחורה".

    עד גיל 90 הדריך לבדו, ואז פנה וגייס אותי לעזרתו.

    בעצרת לציון 65 שנים ל"שבת השחורה", והוא בן 98, פרש שפירק'ה סופית מההדרכה וקיבל תעודת הוקרה מהרשות לשימור אתרים על תרומה רבת שנים להנצחת המורשת.

    החיים מחוץ לנושאי ביטחון

    ב-1953 התחלתי לעבוד בנגרייה ועבדתי בה מעל 50 שנה, עד גיל 92.

    בשנת 2005 יצאתי לפנסיה באופן מעשי.

    לאחר סיום עבודתי הצטרפתי למועדון דורות של המועצה האזורית זבולון והפכתי לתלמיד מן המניין. סוף-סוף מצאתי בית-ספר שהסכים לקבל אותי…

    היום אני זקן התלמידים. כאשר שואלים אותי מהו הסוד שלי לאריכות ימים, לפעילות ולערנות שכלית אני אומר: אני יהודי שאף פעם לא היה לו חום. אף פעם לא שכבתי חולה במיטה, מלבד פעם אחת שנפצעתי בעבודה. בטלה זה לא בשבילי. לאחרונה, כשהייתי בבית חולים, בדקו לי לחץ דם ולא האמינו לתוצאות. מנהל המחלקה בא לבדוק אותי אישית וציין שהלב שלי כמו של צעיר. רק בשנים האחרונות הסכמתי לקבל מהמשק קלנועית. עכשיו אני קם כל בוקר ומודה לקיבוץ אפיקים על ההמצאה הזאת.

    האישה שאיתו

    פרידה לבית צנציפר נולדה ב-1919 גם היא בעיירה גלובוקי. למדה בכיתה יחד עם אחיו של שפירק'ה והם היו נפגשים בדרך כלל בבית משפחת שפירא. משפחתה היתה אמידה ובעלת בית גדול ברחוב שבו גרו גויים. היו לה אח ואחות.

    פרידה השתייכה לתנועת "הבונד" שלא חייבה הגשמה דווקא בארץ ישראל, אלא דגלה בשוויון זכויות ליהודים בגולה, בפולין וברוסיה.

    לאחר שסיימה לימודים בגימנסיה הפולנית בגלובוקי נסעה לווילנה לסמינר צ'רנו (?) ללמוד הוראה, ובנוסף למדה גם תיאטרון. כאשר באה לחופשה בגלובוקי הכינה עם חברתה הצגות שמשכו את הנוער היהודי.

    פרידה ניחנה בקול ערב והיתה מאוד מקובלת.

    לפני המלחמה שימשה פרידה כמורה במספר עיירות בפולין. הילדה מריימל'ה היתה אחת מתלמידותיה. היום אותה ילדה היא מרים בין, חברת יגור, שכמו פרידה ואחרים שרדה את תקופת המלחמה והשואה והן נפגשו שוב ביגור.

    ערב מלחמת העולם, מכיוון שהיתה בעלת נטיות לקומוניזם, הודיעה להוריה שהיא עוברת לרוסיה. בזמן המלחמה היתה מיועדת להישלח לסיביר, כמו אזרחי פולין אחרים שהיגרו לרוסיה. בתחנת הרכבת שמעה שיש רכבת נוספת המיועדת להגיע לטשקנט. בעזרת קופסת סיגריות הצליחה לשחד את אחד החיילים השומרים ולעבור לרכבת לטשקנט.

    בטשקנט עבדה בבית אריזה לפירות. בתחילת העבודה ובסיומה נשקלו הפועלות כאמצעי ביטחון נגד גניבות. למרות זאת, מדי פעם הצליחה פרידה להבריח מהפירות היבשים, מה שעזר לה להישרד.

    אחרי המלחמה חזרה לגלובוקי. בית הוריה כבר לא היה. שכנה נתנה לה לאכול. כל הרהיטים בבית השכנה היו פעם רהיטי משפחתה של פרידה. השכנה הגויה ביקשה ממנה לברוח, אחרת עלול בעלה להרוג אותה בגלל שזיהתה את הרהיטים.

    הארגונים היהודיים שלחו את פרידה לגרמניה להדריך בני נוער במחנה עקורים. עם הקבוצה שהדריכה היא עלתה לארץ ב-1948. חלק מאנשי הקבוצה והמדריכים הגיעו לקיבוץ שער העמקים. עם בואה לארץ פגש אותה במקרה יהודה ברגינסקי, חבר יגור, שאמר לה כי ביגור ישנם יוצאי גלובוקי – זלמן ופולקה ישורון, צירלין, אסתר זיידל, ישורון ושפירא.

    כך הגיעה פרידה ליגור.

    שפירק'ה מספר:

    סידרתי לה מקום אצל אסתר ישורון (זיידל) שבעלה היה בשליחות בארצות הברית. באחת הפעמים היא ניגשה אלי בחדר האוכל ושאלה איך אפשר להגיע לשער העמקים, שם ישנה חברה שהדריכה איתה וכמה מחניכיה שאיתם עלתה לארץ.

    אז היא גם סיפרה לי את מה שעבר עליה בשנות המלחמה. לאט לאט, גם בזכות ההיכרות המוקדמת מגלובוקי, התהדקו היחסים וב-1949, עם סיום מלחמת השחרור, החלטנו להתחתן. הייתי אז רווק ותיק, בן 36.

    נסענו לגבת, שם היה רב שחיתן זוגות רבים מחברי יגור. כעדים לקחנו כמובן את יוצאי גלובוקי – את פולקה ישורון ואשתו חנה. בהזדמנות זו גם הם התחתנו.

    יחד איתם באו גם שני ילדיהם, עין-יה בת תשע ועודד בן שבע. כשהרב חיתן אותם פרידה ואני טיילנו עם הילדים.

    אחרי שנה וחצי נולדה שרהל'ה ואחר-כך אבי (אבשלום).

    בהתחלה לא רצתה פרידה לעבוד כמורה ועבדה בלגין. אחרי שנתיים נשלחה לשנת לימודים בסמינר הקיבוצים וכשחזרה החלה ללמד ביגור במשך 19 שנים. בנוסף להוראה השתתפה בחוג הדרמטי למבוגרים ביגור וביימה הצגות של ילדי בית הספר.

    מסיבות שונות נאלצה לעזוב את ההוראה ביגור אך מצאה נחמה כשהתקבלה כמורה בבית-שאן, כאן זכתה לאהבה והערכה רבה ואף קיבלה את אות יקיר העיר על פעילותה.

    לבקשת פרנסי העיר המשיכה פרידה בעבודה בבית-שאן עוד שנתיים לאחר צאתה לגמלאות.

    זכתה פרידה ובשביל שפירק'ה היא היתה המלכה.

    פרידה נפטרה בשנת 1991 לאחר מחלה קשה כשהיא מוקפת בבני משפחתה.

    מילים לשפירק'ה

    גם היום, ממרום גילו, ממשיך שפירק'ה במצווה שאותה הוא עושה שנים רבות – בכל שבת הוא הולך לבקר את החברים בבית אחווה. אחד החברים הוא אשר גל, בן 104 צלול וערני. שפירק'ה אומר: "אני הולך לבקר את אשר בשביל להתעודד".

    שנים רבות עסק שפירק'ה בענייני הביטחון של יגור. בתקופת עיסוקו זה היו ביגור כ-80 כלי נשק שדרשו טיפול רב לצורך ביקורות של הצבא. כך יצא שאני, הקטן, נער בן 15 בגדנ"ע, גויסתי לעזור בטיפול בנשק. אהבתי את זה. מאז נפגשו דרכינו פעמים רבות ושפירק'ה חביב עלי. אני מקווה שגם אני עליו. אני רוכש כבוד והערכה רבה לאיש טוב הלב והצנוע, תמיד עם חיוך על פניו, שידע ויודע לתת כה הרבה ובלי תלונות ולעצמו מסתפק במועט.

    ואולי זהו סוד חייו.

    אמנון מאירי

    יגור, ינואר 2013