אלישבע אורן

31/10/1895 - 18/08/1979

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג חשון התרנ"ו

תאריך פטירה: כ"ה אב התשל"ט

ארץ לידה: גרמניה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שלמה אורן

אחים ואחיות: חנה כץ

בנים ובנות: מרים שחר, רפאל אורן

אלישבע אורן

אלישבע נולדה בקיל שבצפון גרמניה ב-1895. אביה, שהיה רופא וראש הקהילה בעיר, חינך את בנותיו חינוך ציוני. כבר בהיותה ילדה בביה"ס העממי הצהירה בפני הוריה, כי חלומה הגדול הוא לעלות לארץ-ישראל ולהיות עובדת אדמה. בגיל 17 יצאה מהבית להמבורג, שם פגשה נוער יהודי מאורגן, שהיה נתון להשפעה ציונית ואף למדה עברית. באותה תקופה רצתה לקבל הכשרה חקלאית לקראת עלייתה לא"י והוריה שלחו אותה, לפי בקשתה, לבית-ספר חקלאי לבנות בו האווירה הייתה אנטישמית והמשמעת – פרוסית. לאחר סיום לימודיה עבדה במשך 3 שנים אצל איכרים גרמניים לצורך רכישת נסיון מעשי. על שלב זה אמרה: "הייתה זאת אחת התקופות הקשות והאפורות ביותר בחיי. הקשר היחידי שקיימתי עם גורם יהודי כלשהו, היו המכתבים ששלחתי לקרן הקיימת, בבקשה שישלחו אלי חומר על החקלאות בארץ ועל תנועות הנוער הציוניות".
בשנת 1918 נוסד מקום ההכשרה הראשון במסינגוורק, לא רחוק מברלין, אליו נקראה אלישבע כמדריכה. שם הכירה את שלמה אורן ונישאה לו. ב-1925 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בנהלל, מקום בו שימש אורן כמורה בביה"ס החקלאי של חנה מייזל. לאחר שנים אחדות בנהלל ונדודים במקומות שונים בארץ, הגיעה המשפחה ב-1936 ליגור. כאן עבדה אלישבע זמן מה בגן-הירק ובמשתלה ומ-1940 בגינות הנוי. בתחילת 1965 הוענק לה פרס העבודה. וכך נכתב בתעודה: "על התמדה בעבודה חקלאית למעלה מ-40 שנה ומזה קרוב ל-30 שנה ביגור, על חריצותה ומאמציה הבלתי נלאים בהופכה את מקום ישובה לגן נוי מטופח. אלישבע אורן משמשת מופת להגשמת הציווי הלאומי של שיבה לקרקע המולדת והתערות בה".
משקשתה עליה העבודה בנוי עבדה תקופה קצרה בטובופלסט ואח"כ ב"אגרטל". הניתוק מהעבודה בנוי הכביד עליה ביותר ועד ימיה האחרונים התעניינה בנעשה בתחום זה ושמחה בכל הזדמנות לייעץ לחברים בטיפוח גינותיהם.

בשיבה טובה הלכה לעולמה חברה ערה לשאלות הארץ והתנועה. שוחרת הספר הטוב והאמנות ולומדת כל העת את ההיסטוריה של עמנו וידיעת הארץ.
באהבה רבה לוותה את דרכם של נכדיה ומרנין היה לראות כיצד ידעה ליצור זיקה עמוקה בינה לבינם.
נעקר מנופה של יגור אדם הקרוב לרבים, אולם זכרה של אלישבע חי בדשא, בפרח ובעץ שבנופנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • נימוקי ההצעה למתן פרס העבודה תשכ

    נימוקי ההצעה למתן פרס העבודה תשכ"ד לחברה אלישבע אורן ממשק יגור

    החברה אלישבע אורן (ויינברג) נולדה בשנת 1895 בגרמניה. אחרי גמר בית הספר התיכון נתקבלה ללימודים בבית-ספר חקלאי ואף גמרה אותו. בית-ספר זה נתן לה השכלה חקלאית רחבה ואף חיזק בה את יחסה לאדמה ולחקלאות – שהיה חלום ילדותה ונעוריה.

    לאחר גמר בית הספר החקלאי הדריכה הח' אלישבע בחקלאות את החלוצים הראשונים, רובם חברי "תכלת לבן". בשנת 1925 עלתה החברה אלישבע ארצה יחד עם בעלה שלמה אורן ז"ל, אדריכל גנים.

    מתוך 11 השנים הראשונות בארץ היתה המשפחה שנתיים בתל-אביב, ואילו תשע שנים גרו בנהלל. שלמה אורן ז"ל היה מורה לגננות בבית הספר החקלאי והח' אלישבע היתה עקרת הבית.

    בשנת 1936 הגיעה המשפחה למשק יגור, פה נפתח בפני המשפחה שטח פעולה נרחב. שלמה אורן עסק בתכנון המקום (כן גם תכנן עשרות גנים בארץ, מהם גן המצודה בצפת, רמת הנדיב) ואילו אלישבע השקיעה את כל כוחה בהפיכת הישוב לגן.

    החברה אלישבע עובדת במשקנו בשטחי הנוי 27 שנים ללא הפסקה. ברציפות עבודתה, התמדתה ומסירותה משמשת דוגמא לוותיקים וצעירים כאחד. בשנות עבודתה הספיקה להפוך שטחי בוּר רבים למשטחים ירוקים ושיוותה פנים חדשות לנופו החיצוני של ישובנו.

    איש עמל ועבודת כפים, קשורה לעבודתה ולמקצועה ואף מדביקה ביחסה לעבודה את העובדים במחיצתה. יודעת לעבוד עבודת צוות, וחינכה בעצם עבודתה, בהדרכתה ובשימוש נכון של ידיעותיה בשטח גננות הנוי – דור של בנים ובנות.

    יש לה חלק נכבד ביצירת יחסו של הציבור בישובנו לשיפור פני הישוב, לטיפוח ושמירת צורתו החיצונית של המשק ולפיתוח גינות הנוי ליד כל בית.

    מהווה עד היום הזה דמות מחנכת של אדם עובד, שורשי – צמוד למשקו ולנופו.

  • קמו שופטים ויהללוה

    תחת העצים הירקרקים

    אם תחצו את הכביש הראשי, תיכנסו למשק יגור ותשאלו את האיש הראשון שיזדמן לכם היכן אפשר למצוא את אלישבע אורן – תהיה התשובה אחת ופשוטה: נסו את מזלכם, היא מסתובבת בחצר. אך החצר של יגור גדולה, כידוע, ורק לאחר הרבה חיפושים מצאנו אותה במחסן הכלים של המשק. לתקן מעדר נכנסה, ומשם התכוננה ללכת לשטח הפרחים שליד חדר האוכל.

    פניה חרושי קמטים וצרובי רוח. את דרכה בחקלאות החלה בשנת 1915, ופירושו של דבר כי פרס העבודה מסכם בשבילה 50 שנים של חקלאות. חמישים שנים תמימות.

    "באפריל 1915 נכנסתי לבית-ספר חקלאי תיכון ליד ברלין, להכשיר את עצמי לעבודה בארץ-ישראל. אבי, שהיה רופא וראש הקהילה בעיר קיל (מצפון להמבורג) חינך את בניו חינוך ציוני ולא הפריע לי בצעדי זה".

    בשלהי המלחמה מצאה הצעירה הנלהבת את עצמה כמדריכה למשקי-עזר ליד בית-חרושת ענק בברלין, אשר בעליו היהודיים ביקשו דרך זו לספק לפועליהם את הירקות שנעלמו מן השווקים.

    בחוות הכשרה לנוער ציוני הכירה אחרי-כן את אדריכל הגנים שלמה ויינברג ונישאה לו. עם שני ילדים עלה הזוג בשנת 1925 לארץ-ישראל. תחילה היה ויינברג מורה בבית הספר החקלאי בהנהלת חנה מייזל בנהלל. כעבור שנים מספר החל לעבוד כמדריך במשקי-הפועלות בפתח-תקוה ובנחלת-יהודה, והמשפחה עברה לתל-אביב.

    ב-1936 החליטו להגשים רצון שקינן בלבם כבר כל שנות שבתם בארץ, להשתקע בקיבוץ – ובחרו ביגור. ויינברג נעשה לשם-דבר בארץ באדריכלות גנים. הוא תכנן את הגנים הראשונים ליד בתי הבראה של קופת-חולים, את חוף נתניה, וכן גנים רבים בהתיישבות העובדת. ואילו אלישבע נכנסה לענף גינות הנוי בקיבוץ, ומאז לא חדלה לכסות בפרחים ובירק את שטח המשק. בבת עינה היא הסביבה המרהיבה שליד חדר האוכל, הניצב לרגלי רכס הכרמל.

    לפני שנים מספר נפטר בעלה. בנה נעשה אגרונום, בתה מורה בקיבוץ, והיא ממשיכה בשלה, במשתלות הפרחים ובין הדשאים המוריקים של יגור. התמדתה זיכתה אותה בפרס העבודה.

    דבורה הירשפלד

    "דבר הפועלת", אדר תשכ"ה

  • משהו על השיפור ובעיותיו

    במה מתבטאת הרמה התרבותית של ישוב – תהיה זו עיר, מושבה או קיבוץ? המראה החיצוני קובע מאוד. השכונות, הדרכים שמחברות אותן והירק מסביבן. לא הרבה ישובים בנויים בסגנון אחיד, יש בהם חלקים ישנים, והחדשים עולים עליהם ביופיים. אבל אם הדרכים מטופלות והכל טבול בירק, הרושם הכללי הוא הרמוני ונעים.

    ומה אצלנו? בנינו בלי תכנית כללית, לא דאגנו לסגנון אחיד של השכונות, הדרכים עשויות לא טוב והטיפול בהן לקוי. בכל זאת נעשו מאמצים, על-ידי נטיעות ודשאים, לטשטש את המגרעות ולשפר את פני המחנה. בכל מגרש שהתפנה שתלנו דשא, כדי שלא ייהפך למזבלה. לא השלינו את עצמנו. עדיין לא הגענו לצורה האסתטית הרצויה – אבל בכל זאת הגענו למשהו.

    החברים מלווים את עבודתנו בעניין ושביעות רצון. העין שובעת נחת מהדשאים הירוקים, יש עצים ויש ספסלים. אולם אף גן אינו יפה אם סביבתו לא נקיה. לשמור על ניקיון – זה לא דבר חד פעמי. יש לעשות זאת באופן קבוע. הגן היפה ביותר לא יכול לתקן את הרושם אם המקום מוזנח ולא דואגים לסילוק האשפה. וזה קורה לעתים קרובות השנה, כשערימות לכלוך ואשפה נערמות בכל פינה, על יד השערים ולצידי הדרכים. חברה מאורגנת שואפת לסביבה נקיה – יש בזה גם השפעה חינוכית וגם הדאגה לבריאות.

    – – –

    ברוב המשקים הויכוח על חשיבות שיפור המחנה מזמן שייך לעבר. מצאתי לנחוץ לענות מעל דפי היומן על שאלות רבות: "מה קרה לשיפור?"

    אלישבע אורן

    יומן יגור, 22.7.1966