אסתר לויתן – פרידמן
חברתנו אסתר לויתן – פרידמן, נולדה בשנת 1907 בעיירה קלינובקה – פלך פודוליה באוקראינה – למשפחה מסועפת. האב – איש אמיד ומעורה בחיי הציבור היה איש דת ובר-אוריין ועם זאת ציוני פעיל. ביתו בעיירה היה מרכז לכל נוהה אחר ציון, ובפעילותו זאת המשיך גם בשנות האיסור על כל פעולה ציונית עם בוא המהפכה הסובייטית. החינוך לילדים ניתן באווירה של אהבת ישראל וציון, ואכן מנעוריה נתפשה אסתר לחיי תנועה, והייתה חברה ב"צעירי ציון" – צ.ס. פעילותה בתנועה הובילה אותה, כחברים רבים אחרים, למאסר וגירוש. נאסרה בשנת 1924 – בילתה זמן מה בכלא הסובייטי ובהתאם לנוהג באותם הימים בברית-המועצות נידונה לגירוש לסיביריה, עם אפשרות להחליף את הגירוש ביציאה לארץ ישראל. ב-1925 הצליחה, איפוא, לעלות לארץ ועמה יחד, תוך טילטולים מרובים וקשים , הגיעה גם המשפחה כולה.
בשנים הראשונות בארץ הייתה משפחתה זקוקה לעזרתה, והיא עבדה בתל אביב במחיצה של משפחת רוזה ונחמיה רבין. טיפלה בילדים רחל ויצחק רבין והייתה להם מדריך ורע. גם כאן לא הזניחה את הפעולה התנועתית והייתה פעילה ב"בחרות הסוציאליסטית".
בשנת 1927 הצטרפה לפלוגת הקיבוץ "עין טבעון" בעמק והייתה חברה בה כ-3 שנים. ב-1930 עברה, עם חברים אחרים, למשק תל יוסף של הקיבוץ המאוחד. בשנים אלו עבדה במטבח, במחסן ובלול העופות. בתל יוסף נולד בנה בכורה – עוזי.
בשנת 1932- היא עוברת עם קבוצת חברים מתל יוסף ליגור. ביגור מתערה אסתר מיד בחיי העבודה ובחברה. במשך מספר שנים היא עובדת בלול, ואחר כך בגן הילדים ובמחסן הבגדים של הילדים. בעבודת המחסן היא מתמידה כל השנים, והיא שם החברה המקשרת והמדריכה את המחסנאיות החדשות. אליה פונים לעצה ולעזרה והיא נכונה תמיד להדריך ולתת מנסיונה לחבר או חברה חדשים.
מאז השנים שחלתה במחלתה אשר כפתה עליה ייסורים קשים במשך שנים רבות, ועל אף סבלה הרב, לפעמים רב מנשוא, התמידה בעבודתה זאת – עד עצם התקופה האחרונה.
כאיש משפחה וכאם הייתה אסתר למופת. חדרה היה קן של תרבות ושמחת חיים.
קיימה קשרים אישיים הדוקים עם חברים רבים במשק. תוך ערות ורעננות לבה, נתנה דעתה תמיד על כל הנעשה במשק – הדבר הקטן כגדול – על כל המתחדש בתחומי המשק והתנועה, ויחסה זה הער והתענינותה זו העמוקה, לא פגו ואף לא רפו גם בשנים האחרונות.
נשאה את סבלה הרב בגבורה לא רגילה. ההומור העליז שלה וברק חיוכיה לא עזבוה גם בשעות הקשות ביותר – ואין פלא שבבית החולים רכשה חיבתם של האחיות והרופאים. דבריה האחרונים לחבר, שהיה לצידה עד צאת נשמתה היו: "תגיד להם שלום".
ואתם בני המשפחה היקרים מה כי ננחם – ולנו אין תנחומים.
