אריה רותם

11/12/1910 - 21/03/2006

פרטים אישיים

תאריך לידה: י' כסלו התרע"א

תאריך פטירה: כ"א אדר התשס"ו

ארץ לידה: גרמניה

שירות בטחון: הגנה, נוטר, צבא בריטי

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

אריה רותם

נולד: 11.12.1910
נפטר: 21.3.2006

אריה נולד בעיירה צביקאו שבגרמניה, להוריו מטילדה ויוסף רוטנברג. בזכרונותיו סיפר כי בית משפחתו היה "קצת חילוני, קצת שומרים מסורת, קצת ציונות, בקיצור, בית ליברלי". בגיל שש הלך לבית ספר כללי בגרמניה, בו סיים יסודי ותיכון. בגיל אחת-עשרה הצטרף לתנועת הנוער "הנוער הציוני". בהשפעת מדריכיו בתנועה בחר ללמוד טייחות, מקצוע די מפתיע בסביבתו. הוא מספר: "היינו שלושה טייחים יהודים בכל העיר. קראו לנו 'המשוגעים', כי הרי יהודים תמיד היו רופאים, עורכי דין, פקידי בנק וכדו', אבל יהודים עובדים? פועלים?"

בגיל שש-עשרה הלך להכשרה. בהיותו בן תשע-עשרה כבר היה עצמאי. עבד בטייחות ונדד בין ערי גרמניה בעקבות פרנסתו. עבד בברלין בקהילה היהודית, שם גם הצטרף לתנועת נוער סוציאליסטית. באחד הימים פרץ ריב בין חניכי תנועתו של אריה וחניכי תנועת נוער נאצית שהיתה בחיתוליה עדיין. אריה היכה, יריבו הובל לבית החולים ואריה נאלץ לברוח מגרמניה. היעד הבא היה אל אחיו שבארצות הברית. בשנת 1929 הגיע לניו-יורק שבארצות הברית. זו היתה אחת משנות השפל הכלכלי בארה"ב. שבעה מיליון מובטלים היו באותה עת באמריקה ואליהם הצטרף אריה הצעיר. כאיש צעיר מלא תושיה הצליח מהר מאד למצוא לעצמו עבודה וגם הצטרף לתנועת הנוער הציוני.
לאחר כארבע שנים בארץ החלומות עלה ארצה בשנת 1933. אחותו, שהיתה כבר מספר חודשים חברת יגור הביאה אותו ליגור (לאחר כשנתיים הגיעו גם ההורים ואחותו הצעירה). על ימיו הראשונים ביגור הוא מספר: "הכניסו אותי לצריף עם ארבע בנות ליטאיות. כשרציתי להתפשט וללכת לישון, לא יכולתי לעשות זאת, כי הן כל הזמן צחקו ממני, וכל סימן שרק עשיתי לגבי כוונותי רק הגביר את צחוקן".
אריה השתלב בארץ ובקיבוץ והיה פעיל ומעורב בעשייה בבית ובמישור הארצי. באותן השנים הכיר את הֶנָה אשתו לעתיד. הנה היתה אמורה להצטרף כפרימוס לאוהל שלו ושל זאב דור. מהר מאד פרחה שם האהבה והשניים הקימו משפחה.

ביגור היתה קבוצת בניין גדולה באותם ימים. הם בנו במשמר העמק, בחיפה ובישובים אחרים. אריה עבד בקבוצת הטייחים עם אייזין ופונדיק. מיכל, בתו הבכורה של אריה מספרת כי יכלה למצוא את אבא בעבודה בקלות: "כי הם היו שרים ושירתם נשמעה למרחוק".
בד בבד עם השתלבותו בחיי הקיבוץ הוא גוייס ל"הגנה". דרך חייו שזורה במאבק לבנייה ולעצמאות המדינה שבדרך. הוא החל בנוטרות, המשיך ב"פלוגות הלילה של וינגייט", יצא כמאבטח לעלייה לחניתה, השתתף בקורסים למ"כים ולמ"מים של ה"הגנה". בהיותו בקורס למפקדי מחלקות ב"הגנה" נתפס עם ארבעים ושלושה חניכי הקורס ונכלא איתם בכלא עכו. כמעט שנתיים ישבו בכלא ולאחר שחרורם גויסו רבים מהם לצבא הבריטי ואריה ביניהם. אריה שוחרר מהצבא כשנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ב-1946. בזמן שהותו בצבא הבריטי דאג להעביר ל"הגנה" הרבה פריטים וחומרים שתרמו לבניית הארץ.

יחד עם פעילותו הבטחונית, הולכת וגדלה המשפחה. נולדים הילדים: מיכל ראשונה, נועה בזמן ישיבתו בכלא עכו, ארנון בזמן היותו חייל פעיל בצבא הבריטי, רוחל'ה במלחמת השחרור וענת הצעירה בילדיהם.
לאחר שחרורו מהצבא הבריטי הגיע ליגור, ולאחר כחודש וחצי ביגור נאסר יחד עם חברי יגור האחרים ב"שבת השחורה" ונשלח לרפיח. לעיתים קרובות התלוננה הנה שהוא לא מכיר את ילדיו מרוב שהוא מעורב בכל כך הרבה פעילות מחוץ לבית. אריה אמר שהוא כבר מזמן רוצה להישאר בבית, אבל יהושע גלוברמן ז"ל, שהיה מפקדו, היה אומר: "אצלינו לא שואלים".
לאחר הרבה שנים מחוץ לבית הוא שב הביתה. כאן נקלט בצוות מובילי תוצרת "תנובה" ביגור. אריה סיים את עבודתו שם בגיל 70. עד גיל 88 הוא עבד ב"הסעה הפנימית" ועשה זאת מתוך אהבה, מסירות ודבקות במטרה. לאחר מכן החל לעבוד בטיפול ובטיפוח בית הקברות ביגור, ועשה זאת עד לפני שלושה חודשים.

בשנת 1989 נפטרה רוחל'ה רודן בתו. מותה היה קשה לו והוא כבר לא חזר למה שהיה קודם. הוא מצא ניחומים בקשר החזק שיצר עם שלושת בניה – אורי, אמרי ואיתי. בשנים האחרונות הוא היה להם משפחה ובית ביגור. כשנפרד מאמרי אמר לו: "אם אמות בזמן שתהיה בטיול, אל תפסיק את הטיול שלך".
בשנת 1996 נפטרה הנה אשתו.
ילדיו מספרים שהיה קשה עם עצמו. גם שהגב כבר שח והרגלים כבדו הוא התעקש על עצמאותו עד ימיו האחרונים. היה מלא אהבה לילדים ולקיבוץ הישן. השינויים שהתחוללו ציערו אותו. כל ימיו גילה התעניינות ואכפתיות בחיי הקיבוץ ובלט בנוכחותו בישיבות האסיפה עד ימיו האחרונים. היה צלול ומעורב עד רגע מותו.
נפטר בשיבה טובה והוא בן 96. הותיר אחריו חמישה ילדים, ששה-עשר נכדים ושמונה-עשר נינים.

יהי זכרו ברוך!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דברים שרואים מכאן

    אריה רותם נוסע בשבילי המשק, רואה, שומע ואומר:

    כשבאתי ארצה – לפני שישים ושלוש שנים – לא חלמתי שהמדינה שלנו תיראה כפי שהיא היום. גם רעיון הקיבוץ זה כבר לא מה שהיה: מה חרוט היום על הדגל? שכר דיפרנציאלי, נכסים, תמורה. רוצים להגיע להכנסה יותר גבוהה – ולא בשביל הכלל, אלא כל אחד בשביל עצמו. השכר הדיפרנציאלי יהיה הסוף של הקיבוץ! אם זה יהיה התמריץ של החבר – שעות נוספות ושבתות תמורת כסף – מה יהיה עם אלה שלא יוכלו לעמוד בכך? הם יקבלו שכר רעב??? אחד ירוויח עשרים אלף ויהיו לו וילה ואוטו ליד הבית, ולשני לא יהיה כלום… מי שיעבוד בחוץ יוכל להגיע לזה, אבל מה האפשרויות שיעמדו, למשל, לפני הבת? בתי ילדים, בית אחוה, גננת…? בזה היא תוכל לקנות אוטו?

    ב"תנובה" עבדנו 12-14 שעות ביום, למען הקיבוץ, ולא חשבנו שמנצלים אותנו. היה אידיאל של שוויון פחות או יותר…

    כבר עשר שנים בערך שאני עובר עם ההסעה הפנימית בדרכי המשק, ואני קולט מהצעירים את האווירה של "אם ישלמו לי אני אעבוד"; ו"למה שאני, עם ההשכלה והמעמד שלי, אקבל כמו זה שעשה רק את הפקק"…; החבר'ה הצעירים שלנו רואים את החברים שלהם שהסתדרו טוב בעיר, ורוצים להיות כמותם. הם מרגישים בהבדלי מעמד: "לאח שלי יש זה וזה וזה, ולי – שעובד הרבה יותר קשה ממנו – לי אין כלום…"

    בזמננו לא היה פער גדול כל-כך בין תושבי העיר והקיבוץ. אם יש קנאה מוסתרת או מוסווית היום, בעתיד היא תפרוץ ותצא החוצה. אבל אין לי התנגדות לשכר הדיפרנציאלי, רק אל תקראו לזה "קיבוץ". זה לא הולך ביחד!…

    ומה אצלנו, ביגור? אצלנו התחילה ההפרטה. נראה לי ש"העסק" הזה ירחיק את החברים עוד יותר זה מזה: כל אחד בא, שם את הכלים שלו על המגש שלו, אוכל והולך…

    נכון, אני לא מתגעגע לימים ההם, בהם ישבנו שישה אנשים על ספסל אחד בצריף של חדר האוכל. אבל בכל זאת… מאז ועד היום יש תהליך של התכנסות פנימה, לתוך התא הקטן, ויש התרחקות בין האנשים. פעם היינו קבוצות-קבוצות (עובדי המחצבה, עובדי תנובה, עובדי השדה), וכל קבוצה היתה נפגשת בינה לבין עצמה… היום כל אחד לעצמו: הלינה המשפחתית מחייבת אותך להיות בבית עם הילדים ופחות לצאת. יש גם את ארוחת הערב המשותפת בחדר, ויש סדרי עדיפויות: יותר חשוב לך לקנות וידאו, מחשב או מיקרוגל, ולכן אתה נשאר יותר בבית. רמת החיים מחייבת – גם את חבר הקיבוץ.

    בנסיעות שלי בתוך יגור אני שומע את המבוגרים ויודע מה הם מרגישים: יש להם את הקושי החיצוני להסתגל לשינויים שעוברים על הקיבוץ, אבל גם את הקושי הפנימי – הבדידות, והיכולת לעבוד שהולכת ופוחתת. ההרגשה הכי איומה זה כשמרחמים עליך. המבוגרים סובלים גם משיעמום וחוסר תעסוקה. לי אין את הבעיה הזאת, כי אני מסתובב בין אנשים בגלל עבודתי. יש לי המון מה לעשות: הגינה, בית הקברות, הקריאה…

    מה שבאמת "מציל" אותנו זה מועדון המבוגרים: יש מפגש בין האנשים, יש הרצאות מעניינות על אקטואליה ומחליפים מילה זה עם זה.

    יומן יגור, 1.3.1996

  • מתוך שיחה עם אריה

    ההורים שלי הגיעו לצביקאו-גרמניה בשנת 1905. הם ברחו מפולניה ומעולם לא הזכירו מדוע. אבא בא עם איזשהו סכום כסף ורכש בית ישן ליד הנהר, שם הוא הקים מקום מסחר של דברים שיצאו משימוש…

    הבית שלנו היה בית לא דתי. מסורתי. אבא הלך לבית כנסת. אמא, למשל, אהבה בשר חזיר ואבא לא. אז היא היתה אוכלת "בשקט"…

    ההשכלה היתה כללית, לא יהודית, כמו כל ילד גרמני אחר. אני לא כל-כך זוכר חיי קהילה יהודית. אבא לא היה מחובר לזה כל-כך. עם השנים הוא קנה בית עם חצר גדולה, ממש בתוך העיר, ושם המשיך עם עסק הגרוטאות והיה מאוד מקובל.

    היינו משפחה ליברלית, חילונית, קצת שומרת מסורת, קצת ציונית. למעשה, ההורים הסכימו שאלך לתנועה כדי שתהיה לי מסגרת, שלא התגלגל ברחוב.

    קרובי משפחה אני לא כל-כך זוכר. היה אח של אמא שגר במקום אחר, בעיר לא רחוקה מאיתנו. אני לא זוכר סבא וסבתא, כי הם נשארו בפולין. כל המשפחה נשארה בפולין, ולמעשה אני לא יודע עליהם שום דבר, ובודאי שאחרי המלחמה לא נשאר מהם אף אחד…

    אחי, סימון, שהיה כמה שנים גדול ממני, היה שובב גדול… כשגדלנו היינו הולכים לסרטים…

    ב-1916, בגיל שש, הלכתי לבית-ספר יסודי, בית-ספר גרמני רגיל, שם המשכתי עד גיל 16. ב-1921 הגיעו לעיירה שלנו שני מדריכים מטעם תנועת "הנוער הציוני" והקימו שם סניף. כך הצטרפתי לתנועה. נהגנו לטייל הרבה ועשינו פעולות שונות. בגיל 16 החלטתי ללכת להכשרה… חיינו שם חיים מלאים ב"בית החלוץ"…

    בהשפעת המדריכים חלק מהנוער הלך להכשרה ואני הלכתי להיות בנאי-טייח… עבדתי בלייפציג והסתדרתי מאוד טוב עם מנהל הבניין שלי. עבדתי שם שלוש שנים…

    בגיל 19 כבר הייתי עצמאי, איש עובד ומתפרנס, אחרי 16 שנות לימוד והכשרה בתנועה הציונית. בסוף הגעתי לברלין, שם עבדתי יותר מחצי-שנה בבניין הקהילה היהודית…

    ב-1929 הגעתי לניו-יורק. אחי כבר נסע לאמריקה ב-1924, ובהתחלה גרתי אצלו…

    שנת 1929. אני בארצות הברית, מתאכסן אצל אחי בניו-יורק. לא מצאתי עבודה. אחות של אמא גרה לא רחוק, בעיירה קטנה. נסעתי לשם אבל גם שם לא מצאתי עבודה. בינתיים אחי עבר לשיקגו ואמר לי ששם קל יותר למצוא עבודה… כשהגעתי לשיקגו הלכתי ברחוב וראיתי במסעדה שמחפשים שוטף כלים… אמרתי להם שיַראו לי ואני אלמד. כך התחלתי לעבוד. קיבלתי אוכל וכמה דולרים לשבוע…

    לפני שנסעתי לארה"ב, קבוצת ההכשרה שלי היתה צריכה לעלות ארצה, וכשאני אמרתי שאני נוסע לאמריקה העמידו אותי למשפט התנועה…

    בארה"ב נרשמתי לתנועה הציונית. הם חיפשו נוער שמוכן לעלות ארצה ופנו אלי, וצרפו כמה חבר'ה ביחד. היינו כולנו באיזה מחנה ואחר-כך עלינו על אוניה ובדרך התחברנו וחשבתי ללכת איתם ל(קיבוץ) אפיקים. אבל אחותי, מִיָה, היתה כבר בארץ, חברה ביגור, והיא באה לבית העולים ואמרה לי "אתה בא ליגור".

    מיה עלתה לארץ ב-1933. את ההורים הבאתי לארץ ב-1935, יחד עם האחות הצעירה חנה. המשק עזר לי. הם יצאו מגרמניה לפני שהיטלר עלה לשלטון והיו כאן ביגור. זה היה מזל גדול. אבל כאשר הנאצים הגיעו לפולניה, הֶנָה רצתה להביא את ההורים שלה והמשק אמר שרק אחד מהמשפחה יכול להביא את שאריו (לא ידענו אז על השואה). זה היה אחד הקשיים ביני לבין הֶנָה…

    מִיָה הגיעה ליגור באפריל 1933 ואני באוקטובר-נובמבר אותה שנה. ההורים וחנה באו ב-1935. כולנו חיינו כאן יחד ביגור. חנה התחתנה אחר-כך עם בחור מאלונים…

    לאחי סימון היו שלושה ילדים… חי כל חייו באמריקה…

    אבא ואמא קבורים ביגור, בבית הקברות הישן. אבא נפטר ב-1963, ואמא נפטרה ב-1976, בגיל 93.

    הגעתי ליגור בגיל 23… באוהל גרתי בהתחלה עם זאב דור. אחר-כך הֶנה, שהיתה מרצפת ועבדה בגבעת ברנר, הגיעה יום אחד לחופשה ביגור. כשראיתי אותה בחדר האוכל אמרתי לזאב "זאת בחורה שאני אתחתן איתה" זאב אמר לי שאין לי סיכוי, שהיא לא מסתכלת על גברים. לאט לאט אלוהים עזר וגרנו ביחד. זה היה ב-1934.

    ביגור עבדתי בכבשן-סיד בחיפה. עבודה איומה, (כנראה) בתשלום טוב. אחר-כך עבדתי בתור טייח בקיבוץ, יחד עם אייזין ופונדיק… היינו שלושה טֶנוֹרים במקהלה, ובזמן העבודה (במשמר העמק) היינו שרים קנונים ושירים של יהודה שרת. במקרה עבר שם מנצח מפורסם מאיטליה. הוא טייל שם ושמע את הקולות שלנו… המלווה שלו, בחור ממשמר העמק, אמר שאלו עובדים פה, טייחים… הוא התקרב וביקש שנשיר לו כורל של וֶרדי… שרנו לו והוא נשאר המום מהקולות שלנו. הוא אמר "איפה רואים בעולם דבר כזה – שלושה טייחים ששרים כורל של וֶרדי…"

    יום אחד בא צבי שֶאר ואמר לי לבוא איתו. הלכתי איתו לגורן ושם נכנסנו לאיזו "מנהרה" והשביעו אותי בתור חבר ב"הגנה". בשנת 1936 שלחו אותי לקורס מפקדי כיתות. הקורס היה בג'וערה, אצל יהושע גלוברמן, קורס של שישה שבועות. ב-1938 היתה העליה לחניתה ושלחו אותי לשם בתור מאבטח. הייתי שם מהיום הראשון שלהם, למשך שישה שבועות. כשחזרתי מחניתה שלחו אותי לקורס של "פלוגות הלילה" של וינגייט…

    אחר-כך חזרתי הביתה ואחרי זמן שלחו אותי לקורס מפקדי מחלקות. כמעט לא הייתי בבית… אם היו שואלים את הֶנה היא היתה אומרת מה היא חשבה על זה. היא היתה אומרת שאני בכלל לא מכיר את הילדים שלי…

    קורס מפקדי המחלקות היה ביבנאל, שם תפסו אותנו האנגלים… והביאו אותנו לעכו, שם היה המשפט. חלק מאיתנו "קיבלו" עשר שנים, אחד קיבל מאסר עולם. היינו שם 43 איש בחדר מאוד קטן. כולם יהודים. היו בינינו משה דיין, משה כרמל ועוד מפקדים חשובים… בכלא בעכו היינו כמה חודשים ואחר-כך העבירו אותנו למזרע, למחנה יותר פתוח…

    כשהייתי בבית הסוהר כבר היו לי שלושה ילדים… בכלא ישבתי עם צבי קמינסקי (סלע). כשהשתחררנו חזרנו ליגור ובהתחלה קיבלתי חופש בשביל להתאושש קצת, למרות שלא היה לי קשה בשבי…

    כשחזרתי ליגור הלכתי לעבוד ב"תנובה", עבדתי שם יותר מ-40 שנה בתור מחלק תוצרת. כשפרקו את קבוצת מחלקי התוצרת ביקשו ממני להיות נהג "הסעה פנימית"… בזה עבדתי יותר מעשר שנים…

    כשהנה נפטרה הילדים כבר לא היו ביגור, מלבד ענת… רוחלה נפטרה – ומאז אני לא אותו דבר… רוחלה היתה בשבילי כמו מלאך. המלחמה שלה בסרטן זה היה משהו! אחר-כך הֶנה כבר לא רצתה לחיות. הגענו למצב כזה שהחלטנו שלא צריך – – – אבל יש לנו עוד ילדים, אמנם כבר גדולים… איך אנחנו נשאיר אותם?…

    הֶנה סחבה וסחבה אבל היא כבר לא רצתה לחיות. היא היתה בת 85…

    הרבה שנים הייתי סדרן ב"יד למגינים", עם הצוות הראשון, עם זאב דור ואבר'מל גלפר. עכשיו אני מטפל בבית הקברות, הישן והחדש… אני גם הולך לכל ישיבת מועצה וקצת "מפריע" להם, אבל הם התרגלו לזה.

    – – –

    אז, כשהגעתי ליגור, היה חדר האוכל בצריף למעלה, ליד איפה שעכשיו גיורא מתקן אופניים. ואז כל לאום ישב לאכול לחוד – הייקים לחוד, הפולנים לחוד, הרוסים לחוד, הליטאים לחוד. כשבאתי ורציתי להתיישב אמרו לי "פה יושבים רק…" ; שאלתי איפה לשבת ואמרו לי "שם ישנה הפינה של הגרמנים. לך לשם"…

    אני מוכרח להגיד, שכשאני מסתכל אחורה – היו לי יחסים טובים עם הרבה אנשים ביגור. אהבתי מאוד את המערכת ואת התפיסה החברתית. היום אני נלחם נגד מה שרוצים לעשות. אם, נניח, באמת יצליחו להעביר את השינויים, זה כבר לא יהיה קיבוץ… באחת הישיבות אמרתי, שאם ידברו על השינויים עוד שנתיים-שלוש – אנחנו כבר לא נהיה ואז נשחרר אתכם מנוכחותנו, אבל קיבוץ לא יהיה! זה לא פשוט…

    החיסול של הקיבוץ, בעיני, יביא גם את החיסול של המדינה. מה שעכשיו נעשה במדינה זה לא מה שאנחנו רצינו… רצינו להקים מדינה של יהודים עובדים. עכשיו החלום זה היי-טק, רופא, פרופסור. לעבוד? שערבים יעבדו… זה המדינה שרצינו להקים?… סיכום עצוב.

    נחמה יש לי בילדים ובנכדים שלי, למרות שלא נשארו בקיבוץ… בגלל התפיסה שלי אני משתתף בכל ישיבת מועצה, כי אני רוצה שישמעו גם קול נגדי, קול שני, ולא שכולם יגידו כן-כן-כן.

    כשבאו להגיד לי שאני כבר מבוגר מדי ל(עבוד)תחבורה הפנימית, נשאלתי מה אעשה ועניתי שעכשיו זה כבר לא עניין של אף אחד – אני אעשה מה שאני רוצה. אמרתי שאלך לנקות את בתי הקברות. אמרו לי שבשביל זה יש פועל שכיר, ואני עניתי שאני לא רוצה שפועל שכיר ינקה אצל אבא ואמא, הֶנה ורחל. אני אעשה את זה.

    שאלו אותי "אריה, מאיפה יש לך כוח?". אמרתי "לי יש כוח כי אני עושה דברים שאני מאמין בהם".

    מתוך שיחה עם חיה לב-איל

    22.6.2002

  • מאחורי קוצי התיל

    מאחורי חוטי התיל שולחים אנו, חברי יגור וכל אסירי ההגנה, את ברכתנו למשק, למלאת ח"י שנים לעלייתו על הקרקע. דרושים אמונה ואומץ רב לחוג היום. תקופה שחורה ירדה על עם ישראל בכל תפוצותיו וגם בארצנו. הרי זו שנת גירוש בנים מעפילים מאדמת המולדת, וגם שנה נוספת לישיבתנו בכלא.

    תמיד בזמני מלחמה ומשבר נבחנת אמונת האדם. קשה בתקופה זו להמשיך להאמין בכל הטוב והיפה. יאוש חודר ללב ומרפה את הידיים. יודע ומרגיש אני ששבעה-עשר חודשי ישיבתי בבית הסוהר הרחיקו אותי מהחיים היומיומיים של הקיבוץ, אלה החיים המלאים דאגות וצרות, אולם עם כל זה צמח מהם הרעיון בכל זוהרו. חיים מלאי רצון לבנות צורת חיים חדשה של חיי שיתוף, והם דורשים את כל האדם.

    המשק ידע בכל זמן קיומו לעמוד איתן ולהתקדם בדרכו אל המטרה אשר הציג לפניו במשך כל השנים. היתה זו שחיה נגד הזרם, נגד המקובל. תמיד חשבנו ולחמנו על יותר נכונות לבניין והרחבה.

    אנו יודעים כי הורמה יד זדונית להחלישנו ולהצמית את תקוותנו, והיא מכה עלינו בכל הזדמנות והיא מחזיקה אותנו בכלא. ותשובתנו: שהיא לא תוכל לנו. אם בימי מלחמה הגיעו אוניות מעפילים לחופי הארץ על אף הכל, ואנשים השליכו את חייהם מנגד, הרי שבימים טובים מאלה יבואו עשרות. ואם בימים אלו ידענו לגדול ולבנות את המשק, לא כל שכן נדע לפרוץ גבולות בימים הבאים.

    לקראת ימים טובים אלו העתידים לבוא, עלינו להתכונן.

    גאים אנו על ישיבתנו בכלא בתור אסירי ההגנה, בתור מגינים על הזכות לעמוד על נפשותינו. לא נוריד את הראש. בליכוד ובשיתוף כל הכוחות נעלה ונתחזק.

    אריה

    ספר יגור, עמ' 173

    @@

    עם בואם של אריה וצבי

    אתמול בשעה ארבע אחרי הצהריים נהרו המוני החברים לכביש לקבל את פני החברים השבים ממאסרם בעכו. כהפגנה ספונטנית היה מראה הקהל שהתקהל וחיכה לבואם של החברים. בשעה 4:30 באו אריה וצבי מחיפה ואיתם נוהר כל הקהל לחדר האוכל. בשעה 5:00 עלו על קברם של צביה וכרפס. חדר האוכל היה ערוך במיוחד למאורע זה וכתובות על הקירות מאירות עיניים: "אלה הם פושעי ישראל – ירבו כמותם בישראל"; "בדם לבנו, באור אמונתנו, בתקוותנו האחרונה נפרוץ כל חומה".

    בערב נערכה מסיבה רבת-עם. פתח זיידל ואחריו דיברו בת-שבע ואידלסון. אריה וצבי סיפרו מחיי המאסר, משעות המשבר והדכדוך שעברו עליהם, ומתקופת ההתגברות הפנימית והרגשת הקוממיות והערך החינוכי שבמאסרם לציבור, שליוותה אותם אחר-כך, ומהליכוד הרב שהיה בקבוצה הזאת, אשר גורל משותף הביא אותם לכלא. הם עמדו על הצורך בחינוך הנוער לנכונות לכל מצב, במילוי תפקידי השעה ולזקיפות קומה.

    חודשי המאסר חישלו אותם ליתר פעילות בחיי התנועה וחיסנום בפני כל הפתעה אפשרית.

    18.2.1941

    ספר יגור, עמ' 173

  • תחילה בוכים

    שירו של אברהם חלפי מלווה אותנו לאורך שש השנים האחרונות, מאז שרוחלה איננה איתנו.

    הוא נראה לנו מתאים גם לעכשיו.

    הנה ואריה רותם

    *

    תְּחִלָּה בּוֹכִים.

    אַחַר-כָּך הַבֶּכִי מִתְאַבֵּן.

    אַחַר-כָּך זוֹכְרִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:

    אֶת נְפִילַת הַבֵּן.

    וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר.

    אוֹ מְדַבְּרִים עַל גֶּשֶם וְעַל מַה-נִּשְמָע.

    וְעַל מַשֶהוּ עוֹד. וְעוֹד עַל מַשֶהוּ.

    וְהָאוֹזֶן בֵּין כּה לא תִּשְמַע.

    וְשוֹתְקִים.

    וְקָמִים מִן הַכִּסֵא. וְיוֹשְבִים. וְקָמִים. וְשוּב.

    וְיוֹדְעִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:

    לא יָשוּב.

    אברהם חלפי

    יומן יגור, 1.12.1995