בלה רבינוביץ-ויניקוב

27/12/1903 - 14/10/1963

פרטים אישיים

תאריך לידה: ח' טבת התרס"ד

תאריך פטירה: כ"ו תשרי התשכ"ד

ארץ לידה: רוסיה

עבודה: בתי ילדים

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מנחם רבינוביץ

בנים ובנות: יצחק נבו, רות דניסקי

בלה רבינוביץ-ויניקוב

נולדה בשנת 1903 בקרים, בעיר סבסטופול. הוריה – מוצאם מעיירה קטנה ברוסיה הלבנה ושמה לחוביץ, טולטלו כדרך יהודים לקרים. בית הוריה היה בעיקרו חפשי וחילוני. אביה היה מורה לעברית וללימודי הדת בבית-ספר תיכון רוסי, אבל שפת הדיבור בבית הייתה רוסית. חינוכה של בלה גם הוא בבית-ספר תיכון רוסי באותה עיר.
בשנות המהפכה הראשונות מתו עליה הוריה ולאחר טלטולים חזרה לעיירה לחוביץ לקרובי משפחה, לאחר שנתייצבו הגבולות בין ברה"מ לפולניה נשארה בלה בעיירה, בתחומי פולניה. כאן התחילה בעיסוקה בהוראה. ראשיתה בהוראה פרטית, ולאחר שלמדה יידיש – עברה לעבודת-הוראה בבתי-ספר של ציש"א, ועבודה זו, ואלה שמכירים את יהדות פולין ואת רשת בתי-הספר של ציש"א יודעים זאת, הייתה עבודה של שליחות ושל חלוציות. ערים ועיירות בישראל, שכונות ופרברים של דלות ועוני. ילדים, אשר המחנך היה להם לא רק מורה ומחנך אלא גם אב ואם, לא רק ללמדם היה צריך ולחנכם, אלא להאכילם ולהשקותם
וליצור להם פינה של מעט חום, בית. זה היה בית-ספרה של בלה לפני עלייתה לארץ.
לארץ הגיעה בלה, יחד עם מנחם, בראשית שנת 1935 ומיד מצאה את ביתה ביגור. ויש לומר: לא קלה הייתה הקלטותה בארץ ובקיבוץ. עולמה בחו"ל הספוג והחדור לא מעט זרות גם לארץ וגם לקיבוץ. אבל בבואה ליגור, ולאחר זמן קצר של נדידה ממקום עבודה למשנהו – מצאה את יעודה בעבודה, היא עבודת חייה, הטיפול ברך הנולד, בתינוק – ובאמצעות עבודה זו הכתה שרשים עמוקים בחיינו, בביתנו, ביגור, הפכו כל אלה טעם חייה. בנתה כאן את משפחתה וזכתה למנת אושרה.
לפני שלוש שנים לערך הוכתה במחלה הממאירה, וזה חדשים רבים שהותקפה בחריפות. עמדה בה במחלה בגבורה ובאומץ עד לימים האחרונים, ואין יודע באילו כוחות עלה לה להשלות את עצמה ובעיקר
את הסובבים, ואת הקרובים ביותר לליבה. אבל כה רב ומפליא היה רצונה לחיות ולספוג את הטוב ואת האושר שבחיים, שבמשפחה, שבנכדה הראשונה – שיתכן וכאן נחמה פורתא על האכזריות שבגורל.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרה

    קל היה לבוא אל בלה גם בימים של סבל ויאוש. פרחים רעננים בכל הצנצנות. השולחן ערוך לקבלת פני אורחים וברק שמחה בעינים, המיועד לכל הבא בצל קורתה. וביקרו אותה רבים ותכופות משכבות שונות של ציבורנו, ידידיה וקרוביה מפינות שונות בארץ. צל מחלתה לא העיב על ביקורים אלה. דאגתה הבלתי נלאית לרווחתך, להנאתך, נתנו כאילו פורקן-מה לטרדותיך אתה, ויצרו אשליה שעוד נכונו לה ימים רבים…

    מתנועה אנטי-ציונית הגיעה אלינו בלה. בתור גננת ומורה היא עבדה בבתי-ספר של ציש"א, ארגון שחרת על דגלו את המטרה: שפת יידיש כשפת לימוד בבתי הספר – התכחש לשפה העברית, לחם נגדה והכריז עליה כעל "לשון קודש". אבל חוץ מזה היתה זאת תנועה חלוצית-עממית אמיתית, שהקיפה הרבה מורים וגננות בעלי אידיאלים כלל-אנושיים: הליכה לעם, דרכי חינוך מודרניות, תשומת-לב לילד בכלל וביחוד לילד היוצא מהמשפחות המרודות ביותר. הודות לזה לא היה כל קושי לבלה, למרות זרותה, להשתלב בחוג המטפלות הרצויות בחינוך המשותף.

    בעבודתה ראתה תפקיד ומילאה אותו עד הימים האחרונים בחרדת קודש. דאגה שה"בית" יהיה בית לאו דווקא של הילד המוצלח. תשומת-לב רבה הקדישה לקליטת הילד הבא מהגולה ולמשפחתו. מסירות-יתר ושעות בלי גבול מסרה לילד החולה, וכל אם יכלה "לישון בשקט" כשתינוקה נמסר לידיה האמונות.

    יבול חיים של כבוד, מסירות ואהבת הזולת – מצֵבה חיה לזכרה.

    חנה ורטהיים

    בחוברת ליום השלושים

  • פרחים אחדים לזר שנקרא

    לכתוב על בלה, מאי-משמע לכתוב על בלה?

    הרי היא בעבודתה בפעוטון, רוחצת את הילדים, מרגיעה את בכייתם בצעצוע, מאכילה אותם ומדברת אליהם דיבור-עברי, שצליל רוסי-מתכתי מהדהד ממנו.

    והנה אני מזדמן לחדרה והיא כולה ציפיה. בלה, אני שואל, מישהו צריך לבוא? לא, היא עונה, לא הזמנתי איש אבל אני רוצה שיבואו. לעתים אני פוגשה בגינה. העידור עולה לה במאמץ רב. היא נושמת בכבדות והעידור מתמשך בהפסקות רבות – אבל בלה לא תוותר. החדר בלי פרחים, ובלה זקוקה לפרחים, בלעדיהם החדר איננו בית….

    באים ילדים-עולים מעליית הנוער, הרי זה מובן מאליו שבלה תיקח לחדרה שניים מהם. לו יכלה היתה לוקחת יותר. ילדים זקוקים לחמימות, לבית. אבא-אמא אינם, נשארו אי-שם בטורקיה או מרוקו – ובכן, בואו ילדים אלי, מנת-סבלנותי לילדים שלי תספיק גם בשבילכם.

    בלה איש מצבי-רוח היא. קורה ואתה נכנס וגבות עיניה כעננים קודרים ופיה אטום. ובכן, אל תסתלק, אלא שב ודבר על הא ועל דא. שאל על נכדתה ולא תרגיש מתי הופיעו על השולחן סוכריות, עוגיות, וכבר היא עימך. וכשמעיק עליך משהו ואתה זקוק לעצה – בלה מוכנה להקשיב, לעזור ולאלתר, מיד.

    יש לה אוסף מלא של אלבומי-ציורים. בקש-נא והיא תוציא אחד מהם ותצביע על כמה תמונות שהתרשמה מהן, ואתה נוכח לדעת שטוב-טעם לה לבלה ויש לה חוש לציור.

    ראיתי פעם אצלה תצלום-נעורים: לבושה בגדי צועניה, תוף בידה ורוקדת. לאחרונה, כשהייתי בא לבקרה ומוצא אותה יושבת במרפסת, חיוורת ושקועה בעצמה, אבל בלתי נכנעת לחולי ששכן בגופה, הרהרתי באותו תצלום.

    היה בתיפוף ובריקוד ההוא כל-כך הרבה ביטחון עצמי ואתגר – שרק יעמדו לה עתה במצוקתה, ובזכות!

    עוד מעט ונכדתה תתחפש גם היא כצועניה, בפורים, תיקח תוף בידה ותרקוד מול המצלמה שבידי אבא, והסבתא תעמוד מן הצד, תסתכל ותרווה נחת…

    לכתוב על בלה, מאי-משמע לכתוב על בלה?…

    צבי (אלונים)

    בחוברת ליום השלושים