בן-ציון רוזנברג

27/03/1910 - 21/11/1988

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ז אדר ב' התר"ע

תאריך פטירה: י"ב כסלו התשמ"ט

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: הגנה, צבא בריטי

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: נחמה רוזנברג

אחים ואחיות: צפורה ברונשטין

בנים ובנות: משה רוזנברג

בן-ציון רוזנברג

בן-ציון נולד בשנת 1910, בעיר קוסוב אשר במזרח גליציה. אביו היה שוחט. בן 7 היה בן-ציון כאשר נתייתם מאביו. במשפחה נותרו מלבדו האם והאחות צפורה (החיה עמנו כיום הזה). כבר בגיל צעיר הוטל על הנער עול פרנסת הבית. בן 12 יוצא בן-ציון לעבוד באריגה באחד ממפעלי המרבדים אשר בעיר.
בן-ציון השתייך לתנועת "דרור" והיה פעיל במקומות ההכשרה של התנועה באזור. חבלי העלייה לארץ בימים ההם (שנות העשרים של המאה) קשים היו. הסרטיפיקטים כה מעטים והקופצים עליהם (החלוצים) רבים. ומשהתקרב מועד גיוסו של בן-ציון לצבא הפולני, ואפשרות עלייה לא נראתה באופק, עבר את הגבול לצ'כיה, באורח בלתי ליגלי, והוא אז בן 20. משם הגיע לוינה, אשר הייתה אז מרכז לעלייה חלוצית. שם חיכה לסרטיפיקט, אלא שבינתיים נעצר ע"י משטרת וינה כתושב בלתי ליגלי באוסטריה וישב כ-6 שבועות במעצר, עד אשר הצליחו לקבל בשבילו סרטיפיקט ממכסת גליציה.
ב-1932, לאחר טלטולי דרך של שנתיים, מגיע בן-ציון לנמל יפו, שם מחכה לו ברדיצ'בסקי ז"ל, איש תנועת "דרור", אשר מביאו לפלוגת חיפה-יגור, שקלטה אז את יוצאי "דרור". וכך מתחילה דרך חייו של בן-ציון בארץ – חיים של איש קיבוץ נאמן הממלא כל המוטל עליו במסירות ובתום.
בימים הראשונים לבואו לפלוגה מצטרף בן-ציון לחברים העובדים בצינור הנפט, לאחר מכן במחצבות, בנמל ובבניין, בכל העבודות הקשות שחברינו עבדו בהן באותם ימים. יותר מאוחר עבד במכוורת ונדד איתה לכל מקומות "המרעה". בימי מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט יצא בן-ציון, יחד עם עוד חברים מיגור, לעזרה בשמירה על יישובי הגליל העליון. היה בין הראשונים שנשמעו לקריאת המוסדות הלאומיים להתגייס לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1940 מצטרף ל"י.ע.ל" (יחידות עבריות לתובלה). שרותו בצבא נמשך חמש שנים וחצי, מזה ארבע שנים במצרים העליונה ולאחר מכן במדבר המערבי, עד הנצחון והשחרור.
בשנת 1942 מקים הוא משפחה, מתחתן עם נחמה תבל"א. נולד להם בן – משה. בגלל בעיות בריאות נאלצת המשפחה לעזוב את המשק לתקופה מסוימת. שוהים כ-6 שנים מחוץ לבית (גליל-ים, שפיים), ברם בן-ציון קשור בכל נימי נפשו ליגור ועושה כל המאמצים לחזור הביתה והדבר אכן עולה בידו בסוף.
עם שובם הביתה, מתחיל בן-ציון לעבוד בחלוקת תוצרת תנובה, שהיה בימים ההם ענף מרכזי במשקנו, הן מבחינת ההכנסות והן מבחינת היקפו ויעודו (מניעת התווך מגורמים פרטיים). ב-1975, בהגיעו לגיל 65 גיל הפרישה במוסדות ההסתדרותיים, נאלץ לפרוש מעבודה זו, אף על פי שרצה להמשיך. עובד במקומות שונים ומתחיל לפעול בצורה נמרצת לארגן ביגור, יחד עם עוד חברים, תחבורה פנימית, דבר שהיה מחוייב המציאות לאחר סלילת הכביש העוקף. משנפתח הקו עבד בו בן-ציון עד הסוף המר, עת צנח אל ההגה תוך כדי נסיעה. וכך באה לקיצה דרך חייו, חיים של איש עבודה מסור, ההולך אל כל אשר יישלח ועושה מלאכתו לתומו יום-יום שעה-שעה.
איש חברה היה בן-ציון, איש שאכפת לו. תיקו בארכיון המשק מלא וגדוש רשימות ומאמרים על נושאים רבים ומגוונים. הרגיש חובה להגיב, להעיר על תופעות שלא מצאו חן בעיניו ולשבח דברים חיוביים. כמו כן היה לו חוש מפותח לתיעוד, להיסטוריה. הרבה לרשום זכרונות מתקופות שונות של חייו, משרותו בצבא, מגיוסו לגליל העליון, מהשתתפותו במקהלה, מטיוליו בארץ ובחו"ל וכו'. דרבן גם אחרים לתעד את עברם ביגור.
המקהלה ומוסיקה בכלל היו נושאים חביבים עליו ביותר. הרבה להאזין ל"קול המוסיקה" והשתתף בקביעות בחוג למוסיקה וכן גם בחוג האזורי לספרות. תחביב נוסף – גינון. הקדיש הרבה מזמנו החפשי לטיפוח גינתו אשר אכן יצא לה מוניטין.
היה בן מאד מסור לאמו. פעל ללא לאות להעלותה ארצה עוד לפני השואה, ואכן היה מאושר שהצליח בכך. טיפל בה כל הימים ברוב אהבה ובמסירות.
וכך חי לו האיש שקט וצנוע בחוג משפחתו, נלבב לדברים שהוא אוהב, מחפש קרבת אנשים וער לנעשה מסביבו. ולפתע פתאום באה יום אחד המכה האכזרית והורסת הכל. על מה ולמה? והלב כה דואב וכואב עם נחמה משה צפורה ושושנק'ה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בתנועת

    תנועת "דרור" בגליציה, אליה השתייכתי, שרויה היתה במאבק על קיומה עם "השומר הצעיר", שלא היה מעוניין בקיום תנועה זו…

    הנוער בעיירתי היה נוער עובד ורובו עבד אז בתעשיית מרבדים שהיתה נפוצה בסביבות אלה. את כל ההשכלה התנועתית רכש נוער זה בתנועה, אחרי יום העבודה. הוא פיתח בהכשרה חיים עצמיים, ואפילו בתנאי רעב סלד מעזרה של גורמים פילנטרופיים ולא רצה לקבל "חבילות" מהבית. אני הייתי בכל נקודות ההכשרה האלה.

    העליה ארצה היתה אז בעיה קשה, הואיל ו"השומר הצעיר" התנגד להקציב סרטיפיקטים ל"דרור", והיה גם קושי כספי כי לא היה גורם שיממן את הוצאות הדרך. בגלל סיבות אלה חיפשה תנועת "דרור" דרכים אחרות לעליה ואירגנה את העליה הבלתי-ליגלית.

    בשנת 1930 נקראתי ע"י תנועתי לצאת דרך גבולות-הרים לגבול קרפטו-רוס. כך הגעתי לצ'כיה, למרכז "החלוץ" בעיר מריש-אוסטרו…. הייתי בצ'כיה כשלושה חודשים בקיבוצי הכשרה… בעזרתם הגעתי גם לווינה, שהיתה אז תחנת מעבר מרכזית של העליה החלוצית. בווינה פניתי למרכז "החלוץ", אך הואיל ולא היה סרטיפיקט פנוי עבורי, נאלצתי לחכות. באותו זמן פעל שם התיאטרון האידי "ווילנער טרופע". בילדותי הייתי חובב בחוג הדרמטי בתנועה, כעת זה עזר לי והתפרנסתי כסטטיסט בתיאטרון זה.

    באחד הימים נודע לנו שהגיע טרנספורט של חלוצים. יצאתי לתחנת הרכבת יחד עם חברי מרכז החלוץ, וכאן נעצרתי ע"י המשטרה כבלתי-ליגלי וישבתי במעצר כשישה שבועות. התנהלה חקירה נגדי, בה נאלצתי להודות על "פשעי". גזר הדין היה צו גירוש מווינה, עם רשות לצאת לאן שארצה. עשיתי שתימשך החקירה בבית הסוהר הרבה זמן, מפני שמרכז החלוץ ציפה לקבל עבורי סרטיפיקט העברה מגליציה… עם התקבל הסרטיפיקט עזבתי את בית הסוהר בליווי שוטרים שהביאוני לאוניה בטריאסט. כנראה חששו פן אחזור. כך, אחרי טלטולי-דרך של שנתיים, עליתי ארצה ב-1932.

    ירדתי בנמל יפו, שם קיבל את פני ברדיצ'בסקי, כבא-כוח פלוגת חיפה-יגור, אשר קלטה אז עולים יוצאי תנועת "דרור". הדגש היה על קליטת חברים יוצאי קלוסובה. חלק מהעולים האלה התרכז אז בתל-יוסף ומשם, אחרי הפילוג, הצטרף לקיבוצים בית השיטה ועין הכרמל. בימים הראשונים לבואי לפלוגת חיפה-יגור נשלחתי לעבודה בצינור הנפט. אחר-כך עבדתי, כמו רוב חברי הפלוגה, במחצבות, בנמל ובבניין.

    בן-ציון רוזנברג

    ספר יגור, עמ' 287

  • על הצינור

    מיוצאי "דרור" אני, תנועת הנוער של פועלי-ציון ימין שבגליציה המזרחית, וכחבר התנועה אומנתי על דרך הקיבוץ הגדול והפתוח והתגלגלתי לפלוגת יגור. רק שבעה ימים חלפו מאז דרכתי על אדמת הטרשים היגורית, טרם הספקתי להתאקלם, להכיר, וכבר נקראתי לשליחות – לתפקיד כיבוש עבודה לפועל העברי. מן המוסדות באה קריאה לצאת לעבודה בהנחת צינור הנפט הגדול של אי.פי.סי .

    יצאנו 13 חברי הפלוגה – 3 מהם עדיין ביגור – ונתקבלנו ע"י בא-כוח החברה, יחד עם עוד 37 יהודים מחיפה. כל אחד קיבל פנקס עבודה, והיה – נוסף לחברותו בקיבוץ ובהסתדרות – לחבר בחברת העובדים של חברת הנפט האדירה, אשר את הסכמתו לכך אישר בטביעת אגודל בתוך פנקסו, במקום המיועד לחתימה אישית.

    הגענו למחנה. גלוי לשמש ולרוח הכתימו עשרות האוהלים את מרחבי החול הלוהט. מחנה ל-800 פועלים. אוהלים גדולים, ארוכים, שחורים – אוהלי בדואים. 20-25 איש באוהל אחד. 800 פועלים, חורנים, ירדנים, סודנים, מצרים, ערבים מארץ-ישראל ויהודים. למרות המתיחות והמאורעות בארץ שררה כאן רוח של אחווה בין הפועלים. תנאי העבודה היו קשים. הכלכלה ערבית: פיתות, חלבה, זיתים ובצל. לצהריים – שימורי בשר וירקות. החום קשה מנשוא. שמש קופחת על הראש וחול לוהט מסביב. מים הביאו בטנקרים ובפחים ממרחקים. המים היו חמים וטעמם תפל. יום העבודה החל מזריחת החמה ונסתיים עם שקיעתה. השכר היה 7 גא"י ליום… מטבח שדה היה מבשל תה ומרק. לא היה חדר-אוכל. אכלו באוהלי המגורים.

    קטע ה"קו" שלנו נמשך ממפרק עד לחיפה. עבדנו בהטלת צל על בעלי המקצוע האמריקאים בעזרת שמשיות, זיפות ועטיפת הצינור. לפעמים גם עבדנו בכיסוי הצינור. היינו רתוקים כל הזמן למחנה. לא ניתנה כל חופשה הביתה.

    משעברנו את הירדן נשמנו לרווחה. כאן היינו בבית. משהגענו למחנה ישראל השיגתנו הידיעה על קיום ועידת האיחוד ביגור… איחוד המשק עם הפלוגה. אני ופורציה ערקנו מן המחנה והלכנו ברגל ממחנה ישראל עד ליגור כדי להצביע נגד האיחוד. לא יכולנו להרשות לעצמנו לחיות בשאננות של עובדי אדמה. עינינו היו נשואות אל המדבר, אל הים ולמרחב.

    בן-ציון רוזנברג, 1963

  • לזכר יהודי קוסוב

    אנסה להעלות בזיכרוני כמה קווים לדמותה של קהילת קוסוב, עיר הולדתי, ויהודיה, מלפני השואה.

    לכאורה, הישוב היהודי בקוסוב היה טיפוסי לכל עיירות היהודים בגולה, ואף על פי כן היו לה צביון ואופי משלה, ונדמה לי כי יש צורך להדגיש בה במיוחד את ההתעוררות החברתית ואת הפעילות הציונית…

    מפלגת "פועלי-ציון" היא אשר ריכזה סביבה את רוב הנוער בעיירה; היא הקימה מוסדות חינוך ותרבות לנוער העובד, המתפרנס מיגיע כפיו מגיל צעיר, ואשר בגלל המצב הכלכלי בבית הוריהם לא ניתנה להם האפשרות לסיים את בית הספר. "פועלי ציון" משכה אל מוסדות התרבות את רוב-רובו של נוער זה… הספריה הגדולה שירתה לא רק את חברי המפלגה, אלא חוגים רחבים יותר. כמו כן היו קיימים חוגים לחינוך ולהשכלה למבוגרים, בשעות הערב, לאחר יום העבודה. מבין החוגים האלה יש לציין את החוג הדרמטי. חוג זה מילא תפקיד חשוב בכל העיר וסביבתה.

    שליחים רבים מן הארץ, מן התנועה החלוצית ומתנועות ציוניות אחרות, שנזדמנו לקוסוב – בלב כולם שמורים זיכרונות יפים ונעימים מביקורם בעיירה ומפגישותיהם עם הנוער ועם יהודים סתם.

    בדרך כלל, נדמה לי כי הפעולה החינוכית של המפלגה ותנועות הנוער שלה לא החריפו את היחסים והניגודים בין "המעמדות" בקרב יהודי העיירה. למעשה, כמעט שלא היו קיימים מעמדות-ממש בקוסוב, ו"בורגנים" לא היו בנמצא, פרט ליחידים. היה קיים מעין מעמד בינוני של סוחרים וחנוונים, שהשפעתם הציבורית ברחוב ובחיי היום-יום לא היתה ניכרת כמעט. שכבה בעלת אופי מיוחד משלה היוו רוב היהודים בני הדור הישן, חסידים וחרדים, אשר התרכזו מסביב לחצר הרבי…

    שמור בלבי זכר ההתכנסויות של "שבת אחים גם יחד" עם הרבי וחסידיו. אזכור את התכונה הרבה בביתנו לקראת סעודת השבת אצל הרבי, את ה"קוגל" ושאר המאכלים שהכינה אמי, להעלותם על השולחן לפני הרבי והחסידים. השירה והמנגינות החסידיות שהושרו מסביב לשולחן ההוא היו מעלות אותם להתלהבות בלתי רגילה ולדבקות עילאית באמונתם.

    נחרתו בלבי כמה וכמה מן המנגינות והאגדות החסידיות אשר אבא ואמא היו שרים ומספרים אותן לילדיהם בכל ימות השנה… בעודני ילד שמעתי מפי אמי על מקווה-מים ביאסינוב-גורני, אשר הגויים שבסביבה היו מספרים עליו כי בו היה רגיל הבעש"ט לטבול מדי בוקר לפני התפילה…

    כן אזכור את ההכנות לחגי ישראל בעיירה קוסוב, את האווירה המיוחדת ואת הרגשת שמחת החג בבית אמי. הכנתם היתה כרוכה בטירחה רבה מאוד ובהוצאות גדולות, שלא יד כל איש היתה משגת אותן. וכאן באו לידי גילוי הסגולות של גמילות-חסדים והעזרה לזולת…

    חובה עלינו להכניס מאור זה של אבותינו לתוך חיינו ולהנחילם לבנינו, למען ימשיכו באותה מסורת חסדים יפה של יהודי קוסוב, קוטי ועיירות כמותן, אשר היו ואינן עוד.

    בן-ציון רוזנברג

    יומן יגור, 10.10.1969

  • תורת השירה של יהודה

    מסתבר שחברי יגור אשר למדו לשיר אצל יהודה עדיין לא שכחו את התקופה שישבנו בחזרות המקהלה עד השעות הקטנות של הלילה, ולמדנו שירה בצליל ובמלל. באותן השנים התחלנו ללמוד שירה מבלי שיהיה לנו מושג מה זה צליל נכון ומה זאת מוסיקה. קיבלנו מושגים ראשונים בתורת השירה, ולמען הדיוק: במסגרת חברי המקהלה היו יוצאי גרמניה, אשר התחנכו בתורת המוסיקה בין כתלי בית הספר, אבל רוב החברים שהיו יוצאי מזרח-אירופה לא ידעו והתחילו מבראשית.

    יהודה ריכז סביבו ציבור גדול אשר ידע לקבל האהבה את כל המונחים המוסיקליים, ולמרות שיהודה לא ויתר, ובחומרה רבה התייחס לכל אחד מאיתנו – ידענו להקשיב וללמוד בהתמדה רבה.

    אני משתדל להיזכר באותה התקופה, כאשר יהודה מלמד אותנו לדבר עברית נכונה. הרי לא יתכן לבטא בדיבור עברית לא נכונה, ולכן, כאשר קולו של יהודה מצווה לדבר נכון – כי רק אז תדע לשיר ולהפיק צליל נכון – זו כל התורה. והמסקנה: במידה וכל אדם מדבר נכון הרי הוא יידע לשיר נכון!

    בתקופה ההיא ישבנו ולמדנו לשיר נכון מפי יהודה. בקרב הציבור היגורי אז המוסיקה היתה מקרבת לבבות. במקהלה היו כ-50-60 חברים, שהיו מקפידים לבוא לחזרות המקהלה עד השעות הקטנות של הלילה…

    ידענו את העקשנות ואת החומרה בדייקנות של שירת יהודה, וכך למדנו לשיר שירת התקופה – לשיר קנונים ושירי-חג ומועד. להגדה של פסח היינו מתכוננים חודשים לפני ליל הסדר, כי אהבנו ללמוד ולשיר… עד היום הצלילים של "וקרב פזורינו" מהדהדים בציבורנו… לא ניתקנו ולא נפרדנו מהשירה של יהודה עד אשר חזר אל אדמת יגור…

    בן-ציון ר.

    יומן יגור, 3.8.1979