בצלאל רם

24/06/1945 - 08/12/1968

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג תמוז התש"ה

תאריך פטירה: י"ז כסלו התשכ"ט

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: חיל הים

שליחות תנועתית: יד חנה

מחזור / חברות נוער: יח

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

סבים וסבתות: בצלאל מרקמן, מלי מרקמן

בן/בת זוג: יוכבד רם - ריזמן

אחים ואחיות: פלורה מרקמן - פרנקל

בנים ובנות: שני רם-דה סוטוי

רם (מרקמן) בצלאל – רב סמל

נולד ביום י"ג בתמוז תש"ה 24.6.1945
נפל ביום י"ח בכסלו תשכ"ט 8.12.1968

בן יעקב ורבקה. לאחר סיום לימודי התיכון התגייס לתנועת "הנוער העובד והלומד" ולחטיבת הקיבוץ המאוחד. היו לו נטיות לעבודות מלאכת-יד (כגון נגרות). כן חיבב מאד פעולות ספורט – ובייחוד שחייה. לצה"ל גויס בנובמבר 1964 ושירת בחיל-הים. בצלאל התנדב לשייטת ועבר את קורס ההסמכה ללוחם בהצטיינות. אף הדריך בקורס צוללנים והשתתף בפעולות מבצעיות מעבר לגבול.
ביולי 1968 נשלח לחוץ לארץ לשם השתלמות עם קבוצה נבחרת של לוחמים.
בשעת מילוי תפקידו נפל בצלאל; זה היה ביום י"ח בכסלו תשכ"ט 8.12.1968.
הניח אישה ובת בגיל שנה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ביגור.
במכתב תנחומיו למשפחתו כתב מפקד היחידה בין השאר: "מראשית דרכו ביחידה הצטיין בכל אשר פנה, הן בתוך היחידה והן מחוצה לה. שלוות רוחו ונועם מזגו עשוהו אהוב ומקובל על חבריו, חניכיו ומפקדיו. עוז רוחו וכישרונותיו העמידהו תמיד בשורה הראשונה של הנבחרים לשאת במשימות – ואלה, מן הקשות והנועזות, אך הוא נחלץ אליהן עוד בטרם נתבקש".

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • מפקד היחידה

      יוכבד, שני ומשפחת רם (מרקמן) היקרים,

      הוכינו בצער ובתדהמה בנפול הבעל, האב ובנכם היקר רס"ל בצלאל ז"ל בעת מילוי תפקידו.

      האסון אירע בנמל חיפה בליל י"ז כסלו תשכ"ט (8.12.1968).

      אכן נגדע ארז. בן לגזע משובח ורב יוחסין, משבט הלוחמים והמתנדבים, והוא מ"השאור שבעיסה".

      מראשית דרכו ביחידה הצטיין בכל אשר פנה. הן בתוך היחידה והן מחוצה לה. שלוות רוחו ונועם מזגו עשוהו אהוב ומקובל על חבריו, חניכיו ומפקדיו. עוז רוחו וכשרונותיו העמידוהו תמיד בשורה הראשונה של הנבחרים לשאת במשימות, ואלה – מן הקשות והנועזות – אך הוא נחלץ אליהן עוד בטרם נתבקש.

      תקוות רבות תלינו בו ובניין רב ייעדנו לו, אך גורל אכזר המר לכולנו.

      יודע אני כי אין מילים שיהיה בכוחן להשיב ניחומים ליקיריו השכולים; רק לפני חודשים ספורים ציפינו בצוותא, יוכבד, לחזרתו של בצלאל ז"ל משליחות בארץ זרה וראיתי האהבה המושפעת עליו.

      אך ראוי שתדעו כי מלאכת קודש זו בה עשה ונספה, יחד עם שני רעיו, ערכה לקוממיות בטחוננו כמשקלם הסגולי של אותם בודדים-יחידים שיצלחו למלאכה זו.

      האסון אשר פקד אותו היה מעל לכוחה של סגוליות כלשהי למנוע.

      יהי זכרו ברוך!

      זאב

      מפקד היחידה

    • רשימה של יעקב רם

      ביום שבצלאל נולד…

      ביום שבצלאל נולד נסעתי לבית החולים. לפני שנתנו לי לגשת אליו, קראה לי אחות המחלקה הצדה. כידידה, היא אמרה, עליה להגיד לי מראש כי התינוק בריא וטוב אך מכוער מאוד. היא מבקשת ממני לקבל את המצב כהווייתו ברוח טובה. כידוע, היא הוסיפה, היופי אינו נחשב כגורם בעל חשיבות עבור בן. ניגשתי, הסתכלתי בו והתפלאתי לדבריה – לא ראיתי כל כיעור.

      לימים, כאשר גדל והפך לנער ולאיש צבא, התפלאתי לשמוע מדי פעם – בעוברו בחצר, בחדר האוכל ועוד – מפי חברות, התפעלות על יופיו. כשהדברים היו מגיעים לאוזניי נהניתי לשמוע, אבל הייתי תמה על ההפרזה שבמחמאה זאת.

      ערב אחד ישב בצלאל וקרא עיתון. ישבתי לצדו, והנה הוא הפנה את ראשו אלי ובמבט מהורהר קמעה שאל את דעתי על אחת מהידיעות שבעיתון. ברגע שהסתכלתי בו נפעמתי: כמה יפה הוא! ותמה הייתי איך ראו אחרים נכונה לפני. מרוב התרגשות לא מצאתי תשובה לשאלתו. היה זה הערב האחרון שזכיתי לראותו.

      אבא

      (קטע מתוך רשימתו בחוברת הזיכרון)

    • מכתב ממפקד היחידה

      יוכבד, שני ומשפחת רם (מרקמן) היקרים.

      הוכינו בצער ובתדהמה בנפול הבעל, האב ובנכם היקר רס"ל בצלאל ז"ל בעת מילוי תפקידו. האסון אירע בנמל חיפה בליל י"ז בכסלו תשכ"ט (8.12.1968).

      אכן, נגדע ארז. בן לגזע משובח ורב-יוחסין משבט הלוחמים והמתנדבים והוא מ"השאור שבעיסה".

      מראשית דרכו ביחידה הצטיין בכל אשר פנה, הן בתוך היחידה והן מחוצה לה. שלוות רוחו ונועם מזגו עשוהו אהוב ומקובל על חבריו, חניכיו ומפקדיו. עוז רוחו וכישרונותיו העמידוהו תמיד בשורה הראשונה של הנבחרים לשאת במשימות, ואלה מן הקשות והנועזות, אך הוא נחלץ אליהן עוד בטרם נתבקש.

      תקוות רבות תלינו בו ובנין רב יעדנו לו, אך גורל אכזר המר לכולנו.

      יודע אני כי אין מלים שיהיה בכוחן להשיב ניחומים ליקיריו השכולים; רק לפני חודשים ספורים ציפינו בצוותא, יוכבד, לחזרתו של בצלאל ז"ל משליחות בארץ זרה וראיתי האהבה המושפעת עליו. אך ראוי שתדעו כי מלאכת קודש זו בה עשה ונספה יחד עם שני רעיו, ערכה לקוממיות ביטחוננו כמשקלם הסגולי של אותם בודדים-יחידים שיצלחו למלאכה זו. האסון אשר פקד אותו היה מעל לכוחה של סגוליות כלשהי למנוע.

      יהי זכרו ברוך!

      זאב

      מפקד היחידה

    • רשימה של יוכבד אשתו

      בא לו רגע כזה…

      עכשיו כבר יודעת שאין "לא יאומן", שאין "לא יקרה". בא לו רגע כזה העושה את הכל אפשרי, הלועג לך ולצעקותיך, לדמעותיך ולייאושך. בא לו רגע כזה.

      לפני הרגע הזה היו חיים, היה עולם גדול ויפה ובהיר, היה נער – גבר – איש, היה בצ'ו, היה הכל. בצ'ו – כך בקיצור ויפה, בצ'ו שהכרתי היה חניך בקומנדו הימי, בצ'ו שהיה חייל, אך קודם לכך תמיד אדם, אדם חושב וטוב ומבין.

      היה לו אתגר לגמור את הקורס ולגמור אותו טוב, אתגר לכוחותיו ויכולתו, והוא ניצח את הקושי. ויום אחד הופיעו כנפי העטלף על החזה של בצ'ו אשר הפך ללוחם מן המניין בקומנדו הימי, אך כנפיים נכספות אלו לא הרימו את ראשו גבוה מדי ולא מתחו את כתפיו לאחור מדי; הם היוו סיום של שתי שנות מכשולים דרכם עבר, דרכם צלל, חתר, זחל וקפץ והיה למחושל יותר, מכיר ויודע וחזק.

      הבסיס הזה, על ימו הנפלא, הפך לו לבית שני. מקום של הרבה מים, חול ושמש ואפשרות למצות את עצמו ואת יכולתו. בצ'ו צלל והרגיש מאושר, גח אל תוך המים הרבים, עבר דרכם ויכול להם, לא פחד, היה חופשי ומשוחרר.

      בצ'ו חתר וחש סיפוק, שחה והרגיש חזק, אהב את המים והם אהבו אותו, נפרשו לפניו והתוו לו דרכו.

      אך לא את המים לבדם אהב. האדמה גם היא היתה לו ידידה – ביתו הראשון, אדמה שהצמיחה כותנה שנקטפה בקטפת גדולה שהיתה בידיו לקטנה. כן, המשק – הבית וכל ששייך, גם כשהיה רחוק היה שייך ומעניין ואיכפת.

      ובימי ראשון בבוקר חזר אל הים.

      כשהיו לו כבר כנפיים על החזה הפך מדריך לחניכים החדשים; לקח לידיו דור צעיר, עצבו וייצבו בצורה שנראתה לו נכונה והגיונית, בצורה חינוכית וללא עונשים מיותרים.

      ובביתו שלו נשא לו לאישה נערה, שהיתה שותפה למאבק, לניצחון, לקושי ולהתגברות, ולמבט הנפלא מעיניים ירוקות, ולראש מתולתל, ולמחשבות מחפשות את הטוב, את המועיל, את הישר, את היפה והאמיתי, ולידיים שהיו חכמות בפני עצמן וידעו לעשות את הכל כאילו מאליהן, ולרגליים שהלכו לבטח ולא היססו לעשות צעד קדימה.

      ולבסוף לילדה קטנה עם אותו מבט נפלא מעיניים ירוקות, שאהב.

      ובא רגע, ואחרי הרגע לא היו יותר חיים.

      יוכבד

      (בתוך חוברת לזכרו)

    • מכתב ליוכבד

      8.11.1967

      אשה חמודה שלי!

      … חשבון שאני חייב לעשות היום הוא החשבון של שלוש שנים שאני משרת בצבא. וצריך להקדים ולומר שהצבא לא נכנס לאף אחד מאיתנו בחשבון החיים, משום שזאת חובה, חובה שיש למלא אותה על הצד הטוב ביותר, כל אחד כפי יכולתו. נכון שעדיין לא סיימתי את השירות שלי בצבא ועדיין מוקדם לעשות חשבון סופי, כי עוד שנה שלמה עדיין לפני (אם לא אמשיך), אבל כסיכום ביניים אני רואה את השירות שלי בצבא לא כהרפתקאה אלא כחובה לאומית שיש לתת כדי לתרום תרומה קטנה זו לבטחון המדינה.

      אמת, יש דברים לא נעימים, יש מצבים שמקוממים אותך נגד הדבר הזה שנקרא צבא. יש מפקדים שמתמיהים (אם כי בסופו של דבר הם צודקים); ישנן מחשבות על זמן שעובר ולא יחזור; ישנן מחשבות על לימודים במקום מלחמה, ישנן אלף ואחת בעיות, אבל בסופו של דבר חוזרים לאותה נקודת מוצא, לשאלה אם יש לנו לעם הזה ברירה – האם מישהו מוכרח למלא את הפונקציה הזאת של צבא קבא או לא; ובייחוד כשהסיפוק הוא לא ממך והלאה אלא קרוב, קרוב מאוד אליך, אז אתה בהחלט מוצא שמקומך פה, בין האנשים הקשוחים, שמתחת קליפתם הקשה אתה מוצא לב רגיש ונפלא. פה בין האנשים שכולם חמוצים ומתוחים אבל מתחת לחיצוניותם זו הם החברה היפה ביותר שאפשר למצוא היום במדינה. כך שבסך הכל, למרות הכל, הוא בהחלט חיובי ומספק, ובהחלט לא היתה זו שטות שהחלטתי, לפני שלוש שנים, לחתום.

      בקשר לעתיד, הרי במשך שלוש השנים התחתנו, נעשינו הורים לילדה מתוקה, וההתחיבויות גדלו ולמרות כל הרצון כנראה שנוותר לו לצבא ונחזור הביתה לאשה דואגת וצופיה, לבת חמודה, לבית נחמד ולקן משפחה נהדר.

      להתראות חמודה

      באהבה, שלך

      בצלאל