דוד ויסברון

סבא

כשפתחתי במילון בערך "סבא" מצאתי הגדרה המתארת: זקן, איש שיבה, בא בימים, אבי האם או האב. הגדרה כזו היא עלבון בשבילך, כי היית הרבה יותר. תחת השם שלך במילון היינו מוצאים בנוסף גם: טוב-לב, יושר, אדיב, אוהב, בעל הומור, אמיץ, שקט ולוחם. תכונות אלו, שבלטו בך, הצלחת להשריש ולהטמיע בכל מי שזכה להכירך ולחיות לידך. תכונות אלו טמונות בי הרבה בזכותך, והם ימשיכו איתי וממני יועברו לילדי.

השארת חלל ריק בליבי כשעזבת. זהו חלל וזוהי פינה בליבי ששמורים רק לך, ושום דבר לא יתפוס את מקומך. החלל אמנם מתמלא בגעגועים וזיכרונות שנושאים את שמך עליהם. ליבך אמנם נדם, אך בליבי אתה עדיין קיים ותמשיך לעולם.

היית אדם שאוהב לתת יותר מלקבל. אנחנו, הנכדים, קיבלנו ממך המון אהבה ואיכפתיות, וכעת אין לנו דרך לפרוע את החוב.

מה שנשאר לי זה להגיד לך תודה על כל מה שהענקת לי: חיים, אהבה, איכפתיות, סבלנות, ובמיוחד תודה על שזכיתי להכירך.

אני מקווה שעכשיו אתה במקום טוב יותר, כי זה מגיע לך.

יש לי הרגשה שיום יבוא ואנחנו ניפגש. אולי לא נֵראה אותו הדבר, אולי לא נהיה בני אותו לאום ודת ואולי בכלל לא נזהה אחד את השני, אך כשהמפגש יתרחש אני כבר אדע שזה אתה, כי אין עוד אדם נפלא כמוך על פני האדמה.

המחלה הארורה הצליחה לכבות את אש החיים שלך, אך לעולם היא לא תצליח לכבות את זכרון האש כשבערה – להבה יפה, דקה, חמה, אוהבת וטובה.

אותו זיכרון ימשיך איתנו לעד.

נכדך חן ורול

יומן ליום השלושים

28.1.2000

בעניין עזרת הורים

ברצוני להביא בפני הציבור שאלה אשר היא בעלת חשיבות רבה, והיא טעונה בירור בפני הפורום הרחב של חברתנו, כלומר – בפני האספה.

השאלה היא שאלת העזרה להורי חברינו מגרמניה. טרם אגיע לעצם השאלה, עלי להקדים כמה מלים כדי להסביר או להבהיר לחברים את מצב העניינים.

עם התחלת הפוגרומים בגרמניה, בנובמבר שנה שעברה, גורשו גם הורי משם והגיעו לזבונשין, מחנה הפליטים המפורסם על הגבול הפולני, מקום בו הם נמצאים עד היום הזה.

פניתי אז למזכירות בדבר עזרה כספית, אשר גם הובטחה לי ע"י החלטה לשלוח מדי חודש בחודשו לירה אחת. ובאמת נשלחה לירה אחת, שהגיעה אליהם, גם אם אמנם באיחור זמן, היות ונשלחה במקרה לפי כתובת בלתי מדוייקת. ביררנו את שאלת הכתובת כדי לאפשר את המשך העזרה. ומה היה ההמשך? אומרים שנשלחה עוד לירה אחת, אשר איש אינו יודע את גורלה ועד היום לא הגיעה לידי הורי.

בינתיים עשינו מפעל חשוב: הקימונו קרן מיוחדת לעזרת ההורים מגרמניה. גם אנו, חברי יגור, תרמנו את תרומתנו למפעל זה, ע"י שלושת ימי גיוס בשלוש שבתות. ולחברינו היתה הרגשה שעשו דבר המעיד על קולקטיביות וסולידריות בחברתנו. כל ענייני העזרה להורים מגרמניה הועברו, ונקבע חבר משלנו שיטפל בכל ענייניה השוטפים.

אין ביכולתי להזכיר כאן כל שיחה ושיחה שהיתה לי בעניין זה (החברים יכולים לתאר לעצמם כמה נעימות הן שיחות אלו), אך לא צמחה מהן הישועה. ומה התוצאות? עד היום הזה, לאחר שהורי נמצאים במחנה זבונשין כשלושת רבעי שנה, בתנאים נוראיים; לאחר שקיבלתי מהם מכתב על גבי מכתב שאין להם מה לאכול די שבעם, לאחר שאינם מאמינים כבר להבטחותי ולרצוני האמיתי למלא כלפיהם את חובותי האלמנטריים, חובת

ב ן כלפי ה ו ר י ו – עד היום, פרט ללירה הראשונה, לא קיבלתי אף פרוטה.

ואני שואל את החברים: האם באמת יתכן יחס כזה לחבר בתוכנו? האם חושבים אנו שחבר אשר נדרשת ממנו מתיחות מתמדת, הן בעבודה והן בחיינו בכללם, יכול לשאת בדברים האלה ללא גבול? יגידו לי החברים את אשר יגידו, אבל אל יבטיחו ולא יקיימו! אמונת החבר בנו, במפעלנו, בדרכנו הישרה – יסוד היא לחברתנו ועליו בנוי הבניין. האם מותר לנו לשחק בו?

דוד ויסברון

יומן יגור, 8.8.1939