דוד רביב

04/02/1904 - 17/10/1995

דוד רביב

דוד רביב – רוטמן נולד בפברואר 1903 בעיר קישינוב שברוסיה. בן בכור במשפחתו. כרוב ילדי היהודים באותה תקופה למד ב"חדר" ועם תום לימודיו התחיל לעבוד בעבודות עונתיות במשקים חקלאיים של איכרים גויים בסביבת העיר. כבר בגיל צעיר נמשך לסניף "החלוץ" שהיה קיים בעיר, ועם סיום מלחמת העולם הראשונה התחיל בהכנות לעליה לארץ ישראל. אביו למרות היותו יהודי דתי, היה נאור בדעותיו ולא מנע מבנו לבחור לו את דרכו.
בראשית 1923 עלה דוד לארץ. תחנתו הראשונה הייתה במחנה סוללי הכבישים והחוצבים באזור ירושלים. לא הייתה לו שום בעיה להסתגל לעבודה הקשה, אבל ליבו נמשך לעבודת האדמה. לאחר מספר חדשים יצא לטיול ראשון לשפלה ולעמק. בעין חרוד נפגש לראשונה בקיבוץ ונתפש מיד לצורת החיים החדשה, ובעיקר כבשו את ליבו הפלחים, היוצאים עם אור ראשון לשדות, לחרוש ולזרוע בעזרת צמדים של פרדות וסוסים. סופר לו שלא רחוק מחיפה הוקם קיבוץ חדש ושזקוקים שם מאוד לאנשים בעלי נסיון בחקלאות. דוד הגיע ליגור בתחילת שנת 1925 ונשאר לחיות כאן עד יומו האחרון. ביגור פגש את פירה וביחד הקימו בית ונולדו שלושת ילדיהם: דניק, נירה וחני. דוד ופירה הצליחו לחנך את ילדיהם ברוח הדברים שבהם האמינו – חיי קיבוץ ועבודה. גאה היה שכולם נשארו ביגור ובנו בה את ביתם. לימים התרחבה המשפחה ודוד זכה לנכדים ולנינים.
דוד היה מראשוני הפלחים שכבשו את אדמת המשק ברגליהם, מהחריש הראשון במחרשה משוכה על ידי מספר זוגות של פרדות, היות שקשה היה לפלוח את אדמת יגור הכבדה, דרך הקציר הראשון במגלים, ועד חריש בגורן. במשך הזמן החליף את הפרדות בטרקטור ואת המגל בקומביין, תמיד בפלחה בעבודת האדמה.
ההתיישבות בארץ והתנועה הקיבוצית בכללה, הייתה מבוססת על שלושה רבדים: הרובד הקטן שבהם, היה של קבוצת המנהיגים, מורי הדרך ומגבשי ההלכה של בניין הארץ על בסיס העבודה וההתיישבות. הרובד השני, הגדול והחשוב מבין השלושה, היה זה שהגשים וביצע אותה תורה חדשה הלכה למעשה במו ידיו בחריצות ובמסירות, ושימש עורף תומך להנהגה המובילה. והרובד השלישי, שנמשך אחרי המבצעים והשלים את מלאכת העשייה. דוד היה שייך לרובד השני, בעבודה, בתפקידים הקשורים לעבודה ובשליחויות. הוא השתתף בהקמת ישובי "חומה ומגדל" בעמק בית שאן, היה בעלייה לחניתה, עבד כמדריך ומלווה משקי וחברתי בקיבוץ הגושרים. תמיד יצא מהעבודה בשדה ותמיד חזר אליה.
כחמישים שנה התמיד בעבודה בשדה. כאשר הרגיש שאיננו יכול להתמודד יותר עם דור הפלחים הצעירים בהפעלת הציוד המודרני, עבר לעבוד בפרדס, ממשיך בעבודה פיזית בקיץ ובחורף, בהשקיה, בגיזום ובקטיף. כשחש שלא יוכל יותר להמשיך בעבודה בחוץ, עבר לעבוד בטובופלסט. קשה היה עליו המעבר מהעבודה בחוץ לעבודה בישיבה תחת גג. דוד התמיד לצאת כל יום לעבוד, אבל שוב לא באותה הרגשת יצירה שליוותה אותו כל חייו. בגלל מחלה נפגעה ראייתו ולא יכול היה יותר להמשיך לעבוד. מאז, למעשה, התחיל מצבו להתדרדר.
תמו בזה חייו, שהיו מושתתים על עבודה ויצירה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • סבא שלנו

    חודשיים לפני מותו הופיע סבא בבית של אמא ואבא

    התיישב ואמר: "התגעגעתי, אז באתי".

    יציאה חד-פעמית מתוך הזיקנה והעייפות

    שהיה שרוי בהן במהלך השנה האחרונה.

    יום אחד שהזכיר שיגרת יום-יום

    שנשתכחה כה מהר,

    שיגרה של ביקור ילדים ונכדים

    ומפגשים של יום שישי אחרי הצהריים.

    אני בחרתי לזכור את הסבא הזה, הסבא של "פעם",

    שהלך לחוג תנ"ך ולכל הרצאה במועדון.

    שתמיד שמח ללבוש בגד חדש ולהתכבד בארוחה טעימה,

    שידע להעריך ספר ומוסיקה טובה.

    סבא שייך לדור שעזב הכל ובא ל"כאן".

    אני שייכת לדור שקיבל הכל מהמוכן.

    אך גם היום דבר לא חתום והכל עוד פתוח

    ואני רוצה לקחת מסבא את העקשנות והכוח,

    את ההליכה מתוך אמונה ודבקות בדרך ובמשימה.

    היום אני נפרדת מסבא דוד של "עכשיו"

    אך אזכור תמיד את סבא דוד של "פעם".

    מיכל

    בחוברת ליום השלושים

  • פרקי חיים

    נולדתי בשנת 1904 בעיירה ליד קישינב. עיירה גדולה, כ-1000 משפחות נוצריות. משפחות יהודיות אפילו 100 לא היו. אי אפשר היה לקנות בית, גרו ושילמו שכר דירה.

    להורי היתה חנות עם סחורות שונות, דבר שהיה מקובל מאוד אצל רוב האנשים שהתפרנסו ממסחר. היתה לנו גם חלקת אדמה, וגם שתי כבשים, שני סייחים ופרה. האדמה היתה ידועה בטובה – אדמה שמנה, ולא צריך היה בכלל זבל אורגני. גידלנו חיטה, שעורה, תירס וסורגום. לאבא היה מחסן תבואות.

    אבא היה שומר מצוות והקפיד על מצווה קלה כחמורה באומרו – אם לא אקפיד אהיה כאילו אני מרמה את אלוהים.

    אמא היתה אשת-חיל ובנוסף לכל עבודות הבית היומיומיות גם אפתה לחם. היה בדירתנו תנור אשר שימש בחורף גם לחימום הבית. היא לא עשתה רק לביתה אלא עזרה גם לנזקקים.

    היינו ארבעה אחים ואחות אחת. אני הייתי הבכור. בעיירה היה בית-ספר רגיל, ומי שרצה ללמוד יותר צריך היה לנסוע לקישינב. למדתי ב"חדר" אצל רב חומש עם פירוש רש"י וגם בבי"ס ממשלתי, וסבי, שהיה רב, היה גם מורי ורבי, והוא שבע נחת ממני באומרו שאם אמשיך באותה התמדה ללמוד בישיבה אוכל גם אני להיות רב. אך אני ידעתי בלבי שלא אהיה רב…

    כשפרצה המהפכה ברוסיה בשנת 1918, לא כל הנוער היהודי היו קומוניסטים. היו ציונים שרצו לעלות לארץ והיו כאלה שרצו "לעשות ביזנס" ונסעו לאמריקה או ארגנטינה. זה לא היה פשוט ולא כל אחד יכול היה בקלות לנסוע לאן שרצה. בני נוער ובעלי משפחות היו מגיעים בלילה לגבול, נותנים שוחד לשומרים וגונבים את הגבול.

    הגענו לקישינב וכדי להתקיים התחלנו לעבוד בעבודות שונות, כי עבודה לא חסרה. כך בעצם הונח היסוד להקמת "החלוץ" (בעיר). העבודות היו קשות – עבודה בבתי חרושת, חטיבת עצים, קציר. כמובן ששיטות העבודה היו פרימיטיביות. הייתי עגלון והיה לי עוזר, וביחד היינו מאלמים אלומות ועושים ערימות. את האלומות היו מביאים למכונת הדיש שהיתה במרכז הכפר. התנאים לא היו קלים וכל פעם נאלצנו לחפש עבודה.

    הצטרפתי ל"החלוץ"… אפשר להגיד שחיינו שם חיי קיבוץ. כל בוקר היינו קמים לעבודה. הבעיה היתה שלא היתה עבודה קבועה ולא ידענו איפה נעבוד כל יום. עבדנו בחטיבת עצים ובבתי-חרושת ליין.

    ב-1924 נקבע זמן לעליה. זה היה בדיוק לפני חג הפסח ונסעתי הביתה להיפרד מהמשפחה. שוחחתי עם אבא. אבא הבין את רצוני לעלות ארצה ולא עצר בעדי לעשות צעד זה. בעצם בזה נפרדנו. היינו קבוצת חלוצים ושמנו פעמינו לארץ. הגענו באוניה לחופי הארץ, ישר ליפו.

    בזמן היותנו ב"החלוץ" היו לנו מדריכים מהארץ, ובבואנו לארץ פנינו ללכת להתיישבות. נאמר לנו שהתור הוא גדול ולכן עלינו להמתין, וכשיגיע הזמן יפנו אלינו. בינתיים, נאמר לנו – תחפשו עבודה.

    עבדתי בבניין ובכבישים. עבדתי יחד עם קבוצת חברים בסלילת הכביש לבית הכרם באיזור ירושלים. לאחר סלילת הכביש עבדנו בבניין, והשכר היומי היה 30 גרוש…

    היתה אז תקופה שנקראה בשם "תקופת הטבק". היתה מלחמה בארץ עם האיכרים, בעד עבודה עברית. נשלחנו לראשון לציון לעבודה. היינו קוטפים את העלים ומשחילים אותם על חוטים. בעבודה זו עבדו הרבה זקנים וילדים. יום אחד הגעתי לעבודה וראיתי שעובדים שם פועלים ערביים. אמרתי לאיכר שהתנאי היה עבודה עברית. עזבתי את עבודתי אצל איכר זה ועברתי לשמירה בכרם…

    לאחר מכן החלטתי לערוך טיול, ויחד עם עוד חבר עלינו בחיפה על הרכבת ונסענו עד נהלל… הגענו לעמק יזרעאל. בעין-חרוד אמרו לנו חברים שהוקם משק חדש בשם יגור… נתנו לי מכתב ונסעתי ליגור (1925).

    ביגור הכרתי את פירה…

    בשנת 1960 רוסיה איפשרה לבוא לביקור קרובים, ונסעתי. ירדנו מהאוניה באודסה, וכל משפחתי – שלושה אחים ונשותיהם ואחותי עם בעלה – חיכו לי. בנוסעי לארץ הייתי בן עשרים והם עוד היו ילדים. בבואי כעת, אחרי יובל שנים, להם כבר היו ילדים.

    שהיתי בקישינב שבועיים. ביקרתי גם בלנינגרד ובמוסקבה.

    בשעת הפרידה ממני אמי היתה כבר מעל גיל שמונים, ואמרה לי: עכשיו, אחרי ששוב ראיתיך, יכולה אני כבר למות. באותה שנה היא נפטרה.

    דוד רוטמן-רביב

    [לקוח מכמה מקורות שכתב]