זלמן יצחקי

ז ל מ ן

אילו מילים נאמר מעל דפים אלה, הרי בן 20 היית וקשה לכתוב – היית.

הם נראו לעין הם רק צמחו בדמותך – הקווים – והחלו נוסכים כך מעצמם ומהיש הרב שהיה בך וכבר נקטעו בעודם באיבם. ולא כולנו הספקנו לספוג מיופיים.

סלח לי אם אכתוב מעט מהרבה שהיה בך, מהרבה שרצה להיות ולהוסיף להיות, להתמלא מעולם שכל יום בו נראה חדש לנפש שוקקת וצמאה לדעת, תוהה על דברים, שואלת לפשרם ובטרם קיבלת את מעט התשובות ובטרם יכולנו גם להשיב לך, היינו אנחנו לשואלים ואין מען. רק עיניים של דמע, רגעי מחשבה של גאוה והדמע גובר.

אהבת את המילה הכתובה. את השיר שקראנו בקבלת שבת, עם חולצת השבת הלבנה. וכשגדלנו השמעת לנו על דשא, או כך סתם בחדרך, מצלילים שאהבת, ממוסיקה שאתה נשמת. פעם נכנסתי לחדרך, לאחר יום עבודה של קיץ ישראלי, ואצלך החדר נתמלא בצלילים שנסכו אוירת הרהורים. אהבת כך – להעמיד את הפטיפון והתקליט סובב, הראש נשען על כף יד – ולהאזין. ואם נכנס מישהו לחדר, בלי מילה רק תנועה של "שבו" וכך ישבנו והקשבנו.

קשה כך לספר לאחרים על אותם נימים דקות, על אותם רגעים נסתרים שבך – הם שקקו חיים.

תמיד תחיה בתוכנו ועמנו.

אנו מרכינים ראשנו לזכרך.

בת כיתה

לאמא ורון היקרים!

… ודאי קראתם בעיתון או שמעתם ברדיו על המצב המתוח או יותר נכון מצב המלחמה שנוצר בארץ, שהוא ללא ספק מצב של מלחמה, ואנו, בתור חיילים, יושבים כל היום על החפצים ומחכים לפקודת היציאה. איפה זה יבוצע או מתי לא ידוע, ידוע רק כי אם מאמצי המדינאים לא יצליחו להשכין את השלום, זה יבוצע בצורה צבאית.

תשאלו ודאי איך חייל כמוני המשרת רק חצי שנה בצבא, כבר יכול לצאת למבצע צבאי: ובכן, צה"ל לוקח עתה את כל חייליו. אמנם לא כולם משתתפים באופן פעיל בקרב. אני וכל חברי הספקנו כבר לעבור אימונים כאלה שהכשירו אותנו להשתתף בקרב. ולכן צה"ל מאמין בנו למרות שאנו משרתים בסך הכל חצי שנה.

המורל בין החבר'ה גבוה. כולם יודעים כי פתרון צבאי מוכרח לבוא ולכן מוכנים לזאת. יפלו ודאי, רבים אם יהיה קרב, אולם לא זה שמעסיק את החבר'ה. קרב זה קרב, על כל הצדדים החיוביים והשליליים שבו.

איך אני מרגיש? במילה אחת – מצויין. הכל בסדר. אני מקווה כי גם אתם בסדר. זה ברור. ומי לא דואג היום?

על הבית חולמים, אולם יודעים שבינתיים זה רחוק מאיתנו.

שלכם באהבה, זלמן

לאמא ורון שלום!

רוצה אני לכתוב כמה מילות פרידה. חושבני כי היום יפעילו גם אותנו. איפה ומתי לא ידוע בינתיים.

מה שאני מספר לכם זה למעשה סוד כמוס, על כן שימרו זאת רק לעצמכם.

בינתיים שלומי ממשיך להיות שפיר. המורל גבוה ומצפים בכליון עיניים לרגע שיפעילו גם אותנו.

אני מקווה שאצלכם, במשק ובכלל, הכל בסדר גמור. קיבלנו אתמול בהתלהבות גדולה את הידיעה על כיבוש העיר העתיקה. אני מתאר לי שגם במשק זה עורר גל של חום.

המשיכו לשמור על עצמכם.

שלום. נשיקות ממני, זלמן.

* לא ברור לי מה השתנה במהות חיי, אבל נראה לי שאצל כולנו זה מעורר צביטות בלב, מחשבות, צער על כך שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. אלו הם דברים שאין לשכחם.

וכל פעם, באירועים השונים, שזלמן הרבה לקחת בהם חלק, נזכרים… זה מגיע גם לחלומות ויש צער וכאב.

* אינני אומרת שהוא חסר בתור "אישיות מיוחדת" אבל הוא היה הוא. כן, כמוהו אין. לכל אחד יש מן הייחוד שבו, והוא לא היה אחד מהשוליים.

* יום אחד ניקיתי את החדר ברוב מרץ וחשק ומ. עמד בחוץ, עמד בשקט. אני יוצאת עם המטאטא, זורקת את הלכלוך, והוא אומר לי פתאום: "את יודעת מה? אני פשוט לא יכול לתפוס שזלמן לא יבוא הנה יותר". וזה הביטוי הכן ביותר – אי אפשר לתפוס את העובדות, להשלים. ובמקום כלשהו כל אחד מרגיש בהעדרות שלו. הוא איננו. הוא איננו בצריף הזה, הוא איננו עם הרעש שלו, הלך אחד מהכיתה!

* אפשר לומר שהוא היה "פרחח" בתקופת ביה"ס, הוא הרבה לנצל הזדמנויות שונות לפריקת עול. אבל ה"נשמה" שלו הייתה תמיד מסורה לכיתה, וכשהיו מדברים בנו קשות או משמיצים, היה מגן בפטריוטיות על כבודנו.

* זלמן התעניין בדברים קוטביים: ספרות רצינית כנגד ספרות קלה (בלשים), מוסיקה קלסית וגם להיטים. הוא הרבה לרקוד בערבי הווי ריקודי עם וסלוניים כאחד, והיה פעיל בשירה. מצד אחד היה מדריך בתנועה ופעיל בפעולות הכיתה ומצד שני אהב ריקודים סלוניים.

* אני זוכרת כשמשפחתי הייתה רוכשת תקליט חדש, היה זלמן מזמן עצמו לשמעו. בעניין מרובה היה מייבש פרחים.

* יחד עם החופש שלו בלבוש וריקודים הוא היה מדריך מצליח בתנועה. אצלו הדברים לא סתרו אחד את משנהו.

*גם בתור מדריך היה לא שגרתי.

* אני זוכרת שחניכיו בחיפה אהבו אותו מאד. הם ישבו פעורי פה למשמע סיפורים, שהיה מספר בצורה עניינית ומהנה.

* בהצגה שהצגנו בסיום בית הספר הוא היה בתפקיד המחזר שלי. הוא הלך אחרי והייתי צריכה לצעוק עליו: "עזוב אותי!" בחזרות הראשונות אמיתי ציין: "תשמעי, את התמונה הזאת את עושה ממש פנטסטי, כל-כך מהלב". לקראת הסוף, עם התקרב מועד ההופעה דיברתי עם אמיתי ואמרתי לו: "אתה יודע, אני מתחילה לחשוש. דוקא בתמונה הזאת לא הולך לי כבר כל-כך טוב, אני כבר לא שונאת אותו כל-כך". הוא השיב: "תארתי לי שזה יקרה, בכל זאת השתדלי לעשות זאת מהלב".

* פעם לקח אותי לחדר הוריו " בואי תשמעי משהו פנטסטי" אמר, והוא השמיע לי את "מחול החרבות". הוא נהנה והתלהב.

* פגשתי אותו לאחר פטירת אביו והעברתו מסיירת גולני. שאלתי אותו: "זלמן, מה זה?" הוא אמר: "תראי, אני לא יכול להסביר לך, אבל המשפחה אצלי עומדת כעת במקום הראשון וברחתי גם בשבילה". הוא הסביר שפשוט לא יכול לתת את תשומת ליבו לצבא בזמן שידע כי אמו ואחיו לבדם במשק, והם דואגים מאוד. לא יכול היה להסתגל למסגרת הצבאית הקפדנית ופעמים רבות היה בורח בניגוד לפקודה.

* בזמן הכוננות התנדב עם עוד 4 חבר'ה לחוליית "תופשי היעד", שתפקידה היה לפרוץ את הדרך לפני הכוח התוקף. זלמן לא שובץ בחוליה בגלל סיבות משפחתיות אולם הוא לא הסכים שיוותרו עליו.

קשה להעלות בכתב את חייו הקצרים של זלמן משום שקצרות מאוד הן עשר שנים, אך אנסה בפשטות, ללא הגזמות, להעלות את דמותו של זלמן, אחי היקר.

אם בתור תלמיד – לא היה לו קל, אך הוא התגבר ותמיד הצליח. מוריו מעידים עליו שתמיד היה אמביציוני מאוד. זלמן התחבב תמיד על כולם וכל מי שנפגש תמיד אהבוהו. הוא ידע לקשור יחסים עם חבר ויחסיו היו תמיד טובים והדוקים.

בתור מדריך נוער תמיד אהבוהו חניכיו והוא היה מאוד מרוצה מעבודתו.

ביד-חנה היה אחד החברים הפעילים, וזוכרני את סדר פסח שם. הוא ואביו ז"ל היו מיוזמי הסדר ומארגניו.

זלמן סיים את שירותו ביד-חנה והתגייס לצבא. לרגע זה חיכה שנים רבות. זלמן מאוד רצה לשרת בצבא ואמנם היה חייל טוב ומעיד עליו מפקדו:

"זלמן היה שקט ונוח מטבעו, ובמשך שירותו הקצר ביחידה התחבב על כל מפקדיו וחבריו לנשק, אשר הכירוהו כבחור האוהב לעזור לחבריו, בעל מרץ ורצון; ותכונות אלה אף התבטאו בקרב המכריע נגד האויב הסורי. זכרו כדוגמא לחייל אמיץ וחבר טוב לא ימוש ממול עיני חבריו לנשק".

ועתה, זלמן, בעמדי מול קברך הרענן הנני נשבע לעד:

לעולם לא אשכחך; ושמך, אחי הטוב והמסור, לא ימוש ממני.

באהבה, שלך רון.

היינו צריכים לכבוש את תל-עזזיאת. חולקנו לכוחות מסויימים ופלוגה א' היתה צריכה להיות דרומית למוצב.

זלמן היה בכוח שלי. הצטרכנו לפרוץ שני בונקרים ולאחר מכן שהכוח כולו יעבור אותנו.

אנחנו היינו חוליית פריצה בשביל עיזים. לאחר שהתפצלנו התברר שהגדוד נהפך לחוליית פריצה של מחנה הבניאס. היינו צריכים לבצע פעולה שקטה, כעין התגנבות יחידים, והדמיון היה פורה.

עקפנו את תל-עזזיאת לאחר שנכבשה לכיוון דרום ועלינו ממזרח ליעד דרום, לאורך התל, והגענו צפון-דרום לכיוון מחנה הבניאס שעדיין היה מאוייש. ראינו את אחרוני הבורחים משם.

כ-200 מטר לפני הגדרות חטפנו את ההפגזה. היה עשן איום, לא ראינו שום דבר. ניתכו פגזים מכל הצדדים ושני פגזים נפלו בסביבתנו, אחד בתוך המחלקה עצמה, ואז התחלנו לשמוע צעקות, אך מרוב עשן לא ראינו ולא זיהינו ולא ידענו מה קורה.

אחר כך הסתובבנו בתוך המקום. העשן התחיל להתפזר והתחלנו להתארגן אך ראינו כמה חבר'ה שוכבים. לא ידעתי שאלה חיילים מהמחלקה שלי משום שהיינו מחלקת חוד, אך עדיין לא ידעתי מי. נכנסנו למחנה ואז הגיע הסמל שהיה מפקד החוליה ואמר לי בדיוק מי הלך. נדמה לי שאמר אפילו שהחבר'ה הלכו לו בידיים, כלומר, הוציאו את נשמתם האחרונה כשהיה איתם. זה היה 300 מטר לפני מחנה הבניאס.

החובש ניגש לטפל בפצועים שהיו פצועים קשה. מצבו של זלמן היה קשה. גבו היה מלא רסיסים, הוא התפתל מכאבים. לקחו אותו במכונה, אבל ידענו שלא יחיה. לאחר מכן עליתי ליעד. התביישתי אמנם אבל בכיתי…

בדרך, בפינוי, לקחו אותו בהליקופטר והוא כל הדרך כבר לא היה בהכרה. באמצע הדרך הרופא הרים את היד, לאות שאיננו כבר. הרופא סיפר שהוא כל הזמן צעק רק "שומרת, שומרת".

(מסיפור חבריו לקרב)