חביבה נהרי

20/03/1910 - 16/01/1971

חביבה נהרי

נולדה: 23.3.1910
נפטרה: י"ח בטבת תשל"א, 15.1.1971

הנה נסגר המעגל. 60 שנות חיים של אהבה, מסירות ונאמנות באו אל קיצן המר, האכזרי, הבלתי צפוי.

חביבה נולדה בפיוטרקוב-טריבונלסקי אשר בפולין לפני שישים שנה ב-23.31910 להוריה שלמה ופרל (פנינה) ארליכמן. היה זה בית יהודי ציוני. אבא היה מורה כללי, אדם משכיל ויחד עם זאת שומר מסורת. חביבה למדה בגימנסיון פולני והשתייכה לתנועת "השומר הצעיר" בהשפעת אחיה המבוגר, וכן בן דודה שהיה בהנהגה הראשית של תנועה זו, ערב ובימי השואה.
בשנת 1933 הצטרפו חביבה ויצחק חברה לחיים לקיבוץ הכשרה "תל-חי" שבלידה, ובשנת 1935 עלתה חביבה ארצה לבד (עקב תנאי העליה הקשים אז). יצחק הגיע ליגור ביום בו נולדו הבנות התאומות. מיום בואה לארץ הצטרפה חביבה ליגור. תנאי הקליטה ביגור בשנים ההן, ועוד במצבה המיוחד – היו לגמרי לא קלים, אך חביבה זכרה תמיד לטובה ובהערכה את היחס החם והלבבי של קבוצת חברות, אשר הקלו עליה, לא במעט, את התקופה הקשה. מהר מאד נקלטה חביבה בחברה.
מיומה הראשון ביגור הצטרפה למקהלה. היא הצטיינה בחדוות חיים, בחברות טובה, במסירות ודאגה לזולת. היא היתה אם אוהבת ודואגת למשפחתה הענפה ההולכת וגדלה. אהבה את ביתה הקיבוצי והייתה מקובלת ומושרשת בחברה. רוב ימי חייה ביגור – כמעט 36 שנים – התמסרה חביבה לחינוך וטיפול בילדים, בהתחלה בגיל הרך ואחר כך בכיתות בית הספר. רבים רבים הבנים אשר זוכרים אותה לטובה על הטיפול המסור והאמהי שהשקיעה בחום. בשנים האחרונות עבדה חביבה ב"חמי טבריה", במטבח ובחדר האוכל, ובכל מקום בחיוך טוב ובמסירות. לא ידעה כמעט מחלה מהי כל ימי חייה, עד אשר לפני שנה וחצי התחילה לקנן בה המחלה הממארת והכריעתה. בבית החולים רכשה חביבה את אהבת צוות הרופאים והאחיות, שולחן חוליה היה מקושט בצילומי 11 נכדיה וחמשת בניה. לא זכתה לראות את הנכד ה-12, שנולד ממש בימים האחרונים לחייה. היא לא רצתה להיכנע, לא רצתה להיפרד מהחיים אל הבלתי נודע. היא יכלה עוד לתרום כל כך הרבה למשפחתה ולביתה ביגור, אך נעקר עץ חייה באמצע הפריחה.
ליצחק, בניה ונכדיה ביגור ובמלכיה, לאחותה בתל אביב, ולכל המשפחה – השתתפות חמה באבלם הכבד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אמא

    מבעד לכאב עולה דווקא וצפה דמותה מחייכת, כשגומת-חן עשויה בלחיה ויד קטנה סודרת שיער שחור גולש תלתלים. כי היתה באמא תמיד חיוניות ששמרה על צעירותה וילדותיות משהו. זוכרתני שהיתה צוחקת עימנו צחוק-ילדים בסתר.

    אמא היתה לב המשפחה העניפה שלנו. לאט ובשקידה ובהרבה חום טיפחה את היחד הזה. לא אחת סבלה בשל כך, וכילדים לא הקלנו עליה. אבל היה בו, בנכס זה, עולם ומלואו לכל אחד מאיתנו, קשר אנושי אמיתי שאין להמירו – בית. והוא קָרַן הלאה, לבעלים, לילדינו, שכה נקשרו לאמא. את כל כולה הקדישה לנו, בתנאים קשים, שהיום אין להעלותם על הדעת. כה מעט לקחה לעצמה.

    אני זוכרת גם את רגעי האושר – את ערבי ההורים. היתה גאה כל-כך. אני זוכרת כשלקחו את מחברותי לדוגמה לארה"ב. כמה שמחה, כי שלה היה, פרי עמלה.

    היתה זו מסירות ללא תמורה.

    בסיימה את עבודתה בבתי הילדים לא יכלה לשבת במחסן הבגדים – שם לא יכלה לעזור לאיש. הלכה לעבוד ב"חמי טבריה" ובחדר האוכל, להגיש אוכל למאחרים החוזרים מעבודתם, שיוגש להם אוכל חם.

    תמיד דאגה לאחרים, וקשייה שלה מוצנעים היו ונדחקים לקרן זוית. זוכרתני ליד מיטת חוליה, כשסבלה סבל שאין לתארו – לא רק שלא התלוננה, אלא ביקשה להקל עלינו, שלא נראה ביסוריה….

    כה הרבה חבים אנו לך, אמא!

    מרגלית

    בחוברת לזכרה

  • דמותה תהא שמורה עמי לעד

    – – –

    אחת התכונות הבולטות ביותר שלה התבטאה במרץ בלתי נדלה, אופטימיות מכסימלית ושמחת-חיים ללא גבול. המעמסה שרבצה על שכמה בטיפול בילדים (בביה"ס), טיפול בחמשת ילדיה-היא, סידור חדר שהיה צר מלהכיל את כל המשפחה הגדולה, וכל זאת במשך זמן רב, כשבעלה עובד מחוץ לבית – אף פעם לא היו למעלה מכוחותיה, ותמיד עמד בה הכוח (ובעיקר כוח הרצון) להמשיך ולשאת בנטל.

    אין ספק שהיא היוותה את מרכז המשפחה, והיא שהיתה החוליה המחברת בין השלוחות השונות (עם נישואי הילדים), בביקורים בלתי פוסקים אצל כל אחד ואחד, וב"ארוחות הארבע" המסורתיות של יום שישי ("אצל אבא ואמא"), שהיא היא שעמדה על כך שתימשכנה תמיד ובהרכב מלא.

    אהבה מאוד את הריקוד והשירה. דמעות עלו בעיניה כשהיינו פוצחים בשירה באחת מפגישותינו המשפחתיות, ומובן שקולה הצטרף תמיד למקהלה הכללית.

    דבר נוסף שראוי לציין אצלה, הוא יכולתה ליצור קשר מהיר וחם עם אנשים זרים. ובגלל זאת אמנם רבים מאוד התקשרו אליה: מהאולפן, מהסטודנטים, המתנדבים, ועוד. עד היום נמשכים חלק מהקשרים שהיא קשרה עם אנשים אלה, וגם עם אנשים הנמצאים אלפי קילומטרים מכאן.

    לעולם לא אשכח את תקופת חייה האחרונה, עת היה עליה בגלל מחלתה לתחום את חייה בין ארבעה קירות של חדרי בית-חולים. הקיפה את עצמה בתמונות של כל ילדיה ונכדיה ולא חדלה מלספר לכל מי שנכנס אליה על כל אחד ואחד מהקלסתרים הנשקפים מתמונות אלה.

    האופטימיות שלה לא עזבתה עד הרגע האחרון, על אף ההרעה ההולכת וגוברת במצבה, ותמיד השתדלה לקבל פניך בבת-צחוק על שפתיה. רצתה כל-כך לחיות, אהבה כל-כך את החיים, אך הם פנו לה עורף. . .

    בת-צחוק זו שעל שפתיה תהא שמורה עימי תמיד!

    שלמה

    בחוברת לזכרה

  • קולה דיבר איתי בחלום

    קול צחוק רונן מילא את החלל. פנים עליצות עם חיוך קורן ברוח שובבה האיר את חדרי. היה זה חלום.

    חביבה דיברה איתי בחלום. שמעתי את קולה. לא חשבתי כי זה רק חלום. התעוררתי ונפעמתי – הרי שומעים אנו לעתים גם ברדיו את קולותיהם של אנשים שכבר אינם בחיים. האומנם באמת נשארת רוחם של האנשים, וקולותיהם מגיעים אלינו מהחלל?

    דמותה של חביבה עומדת לנגד עיני. חביבה היפה, השובבנית והעליזה – האומנם באמת כבר איננה? קולה המלטף, שערותיה היפות, ועיניה השחורות ניבטות בי מדי אזכיר את שמה.

    חביבה היתה שחקנית. היא ידעה להאיר פנים גם כשכאביה היו חזקים. היא ידעה תמיד לדבר בקול שקט, והילדים אשר טיפלה בהם הקשיבו לדבריה. כמו במטה-קסם יצרה סביבה אוירה של רגיעה, קולה שיכנע אותם. רוח עליצות נשבה ממנה והיא ידעה לעודד בקולה.

    משפחה גדולה וענפה הקימה. אור הצהלה בקע מחדרה. היא ידעה ללכת זקופה ומחייכת גם ברגעים קשים בחייה.

    קולה דיבר איתי בחלום הלילה. רציתי שהחלום יימשך תמיד.

    דמותה הרעננה נראית לי עדיין כחלום יפה.

    צפורה ורדי

    בחוברת לזכרה

  • שלהבת שכבתה לפני זמנה

    דומני שהכרתי את חביבה מיום בואה למשק. עודני רואה אותה לְפָנַי כבימים ההם, דמות זו של אישה צעירה, יפה ובריאה, שופעת חיות ועליצות… מן הימים הראשונים היו מגוריה בצריף אחד עם הורי, זכרונם לברכה, ויודעני כי כבר אז נטוו חוטי הידידות המיוחדת במינה שקשרו בין חביבה ובין אמי…

    מחוננת היתה בכישרונות אמנותיים. אהבה את השירה, את המוסיקה ואת המשחק… באיזה כישרון ידעה לחקות אותם שחיו סביבה – אבל תמיד בטוב-לב, בהרבה הבנה – בחמימות; מעולם לא כדי לפגוע, מעולם לא כדי להעליב, תמיד בלא שמץ של עוקצנות. שהרי כשם שראתה בעין חדה ו"הציגה" את חולשות הזולת, כן ראתה גם את חולשותיה היא, וממקור "עשיית הצחוק מעצמה" שאבה תמיד מחדש את האמון בעצמה ובכוחותיה. כך התגברה על משברים, כך התגברה על ימי עצבון… כך התגברה על שנות פחד וחרדה… אף רגע לא עזבתה בעומק הנפש אמונתה שיהיה טוב…

    – – –

    זכתה חביבה להיות מרכזה של משפחה ענפה ומלוכדת. עובדה זו נעשתה יותר ויותר מעיָין כוחותיה ושמחותיה; בעובדה זו היתה מעוגנת גאוותה. משפחתה, עבודתה, חדוותה העמוקה לחיות – אלה היוו את עמוד השידרה של חייה, וגם את בסיס נכונותה המתמדת לעזור באשר עזרתה רצויה ודרושה.

    לא תוכל משפחתה לכבד את זכרה יותר מִבְּמָה שתשמור על הליכוד הנפלא הזה.

    לא נוכל אנחנו לכבד את זכרה יותר מבמה שנשמור לפני עינינו תמונה זו של אישה טובה וחזקה, אם-משפחה חמימה, עירנית ותוססת…

    בלבי ובלב בני משפחתי שמור לחביבה מקום-כבוד.

    אהרון שלם

    [בחוברת לזכרה]