חוה יצחקי

ערב!

יעקב ודניאל יושבים ומשחקים במחשב, שניהם מלאים חיוכים. לינדה עובדת על הפרוייקט, ואני יושב ומתבונן בהם, יושב ומזיל דמעה. אמא, את המראה הזה את כבר לא תראי.

עם כל ההכנה שעשיתי, ולמרות שהמוח מבין שהסתלקותך היתה צפויה (אולי אפילו רצויה למראה סבלך הבלתי נסבל) קשה, קשה לכתוב עליך, אמא, בלשון עבר.

דור הנפילים קראו לכם. הקמתם קיבוץ, הקמתם מדינה והקמתם לנו בית. ואת, את היית נציג לתפארת של אותם נפילים. רק לתת רצית, לקבל היה לך קשה. תמיד יש מישהו שנזקק לעזרה יותר ממך, "אז מה פתאום בשבילי" היית אומרת.

כשאבא וזלמן הסתלקו חשך עולמך. המשכת לתפקד בחיי היום-יום ונאבקת הלאה, וכל זאת רק בשבילי, "שרון לא יישאר לבד בעולם".

אמא, זה משא כבד לשאת אותו, אבל אני מבטיח לך שאשא זאת ואספר זאת ברבים.

אני זוכר את הביקורים אצלך, כשעוד היית בריאה וחיונית, בהתחלה רק עם לינדה, אחר-כך עם דניאל. לעולם לא אשכח את שמחתך עם דניאל, הנכד שלך, ואיך ביליתם יחד. אני זוכר באיזה כבוד קיבלת את לינדה, למרות שאיננה שייכת לעמנו. ואיך שהפרידה היתה קשה כל פעם שעמדנו לחזור לצפון הרחוק.

את יעקב לא זכית לראות בעינייך, כי עיוורת כבר היית, אך הרגשת את מגע ידו הקטנה. אני זוכר איך שמחת שהבאתי אותו, ואיך הוא התרגש שיש לו סבתא כזאת "זקנה".

תם המעגל. המחלה הארורה הכריעה אותך בסופו של דבר. גם נפילים הם בני תמותה.

קשה לי לעכל זאת עדיין, אבל זו המציאות ואני חייב לחיות איתה. וכמו שתמיד אמרת לי שאני מחשל אותך, כך אני יכול לומר לך שאת חישלת אותי ובשבילך אשתדל להיות חזק, למרות שכרגע זה קשה.

שלום לך אמא קטנה שלי, בדרכך האחרונה למקום שכולו טוב.

שלום לך ונוחי בשלום בעפר יגור שלך, ליד אבא וזלמן.

שלך באהבה

רון

יומן ליום השלושים

19.3.1999

הכרתי את חוה דרך רוֹני. כילדה אני זוכרת את שתי מכות המוות האיומות שניחתו עליהם בזו אחר זו. קודם שמואל, פתאום – ואבא שלי גועה בבכי מר לעיני, ילדה קטנה ומבוהלת – ומעגלים שונים של חייטים, של ליטאים ושל אוהבי שירה נותרים המומים, מתייתמים מדמות מרכזית וכריזמטית. ואחר-כך זלמן, במלחמה המהוללת ההיא – וכולם, כולם בוכים על הילד. בעל-אב ובן-אח, חצי משפחה, מסתלקים בתוך שנה אחת.

חוה ורוני נשארים לבד, זה לזו, זו לזה. אני רואה אותם מרחוק ותוהה. צופה מן הצד ומבינה, כבר אז, שאי אפשר לשער את גודל הצער והכאב.

שנים עוברות וההקשר הסקנדינבי מקרב אותי אל רוני ולינדה שכבר איתו. אז נוצר הקשר הישיר אל חוה, שדואגת ומתגעגעת אבל לא לוחצת. ודניאל נולד והוא כל-כך דומה לסבא שמואל ז"ל, שלא הכיר. חוה מארחת, מאושרת – ככל שסבלה נותן לה – גאה וחרדה, כיודעת שאושר הוא מצב זמני ושביר, שאינו משכיח את הכאב, אולי רק משכך. חוה גאה לראות את רון, כך קראה לו תמיד, בונה משפחה – דואג, מטפל, אבא אמיתי. פה ושם אנחנו משוחחות, נפגשות – אצלה, אצלי. היא תמיד דואגת, חוששת, אבל כשמדברים על דניאל – אור גדול נסוך על פניה, מנצח לרגעים את צל גורלה המר והיא קורנת ממש.

אשה צנועה להדהים היא חוה: חיה בפשטות מופלגת, לא דורשת, לא לוקחת לעצמה ולא מתלוננת. אופיינית לדורה: חלק מ"קהל", מ"ציבור", מבטלת משהו מעצמיותה למען הכלל, אדוקה במילוי מכסת חובת העבודה במעגלה ובטובופלסט. שותקת מאוד, מכונסת, אוצרת בתוכה את כל השכול על אלה שכבר אינם ואל אלה הרחוקים.

חוה מנסה להיאחז בשיגרה ובעבודה גם כשהכאבים קשים מנשוא. מלחמת המפרץ מביאה אותה בלית-ברירה לבית אחוה. בואו לעולם של יעקב, נכדה השני, משמח, אבל לא מצליח לאושש אותה. היא לא רוצה להיות למעמסה, מתוסכלת מאי-יכולתה לארח ולפנק, כמו שסבתא צריכה.

הגוף בוגד בה בהדרגה, דועך לאיטו. חוה מתאמצת ומשתדלת להתאושש כשרוני מגיע וסועד אותה באותה מסירות שקטה, קרובה וצנועה שבה גידלה היא אותו.

למרות צלילות דעתה, שלהבת חייה גוועת לאט-לאט. היא מתרחקת, נחלשת – ואיננה – בשקט, באישון לילה. נגאלת מיסורים אין-קץ של גוף ונפש.

נוחי בשלום, חוה. הלוואי ונשמתך יודעת עכשיו עדנה, נחמה ומרגוע.

שושי

יומן ליום השלושים

19.3.1999