חומה חיות

חומה – הזדהות עם הטבע, האדמה, הים, האדם. הזדהות עם בני עמה ברוסיה ועם המהפכה ברוסיה, הזדהות עם היהודים בפולין, עם התנועה והארץ, עם הקיבוץ והתקופה, ועם חיי יגור.

חיה עם הקיבוץ, עם יגור, עם חברים חזקים וחלשים בעבודתם, בהישגיהם ובכשלונותיהם, עם ילדים וגדולים. ולבה הולם עם לב האדם גם מרחוק – אם זה ברוסיה, אם בסין ואם באירופה, ונושמת את נשמת האיש המחפש את היופי בחיים ובאמנות – בציור, בנגינה, בשירה.

על הכל הביטה בבינה ובאהבה. עודדה, סעדה יחידים ורבים, חיתה חיי התנועה, המפלגה, ההסתדרות, המדינה, חיתה את מאמצינו, גם את חולשותינו וכשלונותינו, בכל מאודה.

חיתה את הספר שקראה וביקשה לקרוע אופקים של השכלה ותרבות לפני כל חבר וחבר.

חיתה את חיי המשק, הבניין והיצירה המתמדת, החג והאבל.

חיתה בהולם המעשים עד שעתה האחרונה, בקיבוץ וביגור. וגם עם הרופאים והאחיות.

חיתה בדממה רוויית חיים, עד שחייה עברו לדומיה.

יצחק טבנקין

(ליד מצבת קברה, ביום השנה לפטירתה, מתוך "בקיבוץ")

פעמים הנך מעמיד לעצמך את השאלה: מה ערך לכך שנתאספנו ומספרים אנו: היה אדם עשיר רו, רב תבונה, אמיץ לב אוהב ומסור? הן כל זה הלך מאיתנו. אבל דמות האדם הזה, הבלתי רגיל בתוכנו, היא הכרח לקיום מפעלנו. נחוצה לנו אותה רצינות החיים, אותה הזיקה הרחבה לעולם ולאדם, אותו השורש העמוק בתרבות אנוש ובתרבות העם, אותה האהבה העמוקה לבית הקיבוצי, אותה הסגולה להיות מושרש במקום ויחד עם זאת להשתייך לתנועה כולה, להיות נתון לענייני משק ולדאוג ליחיד…

צירוף זה של סגולות הכרחי לנו כדמות אשר לאורה נחנך.

איננו יודעים מה סוד השפעתו של אדם גם בחייו, על אחת כמה וכמה שאיננו יודעים מה סוד השפעתו לאחר מותו. אנו מעלים את זכרו, אנו שומרים את זכרו, אבל עם כל אי-ידיעתנו איך ימשיך לחיות בנו האדם – בכשרונותיו, באהבתו, ביכולתו – איך ימשיך לצמוח, מצווים אנו לעשות הכל שהוא יצמח ויגדל, ויעשיר אותנו, ויעלה אותנו…

(1947)

חומה! נעקר עמה קטע גדול מנוף חיינו. שהרי היא היתה אחת מאותם יחידים בתוכנו שבהתמזגם עם הציבור כולו הם מעצבים את קווי הדמות האופייניים המקנים לחברתנו את מהותה הספציפית, וזה בימים כתיקונם, כאשר החברה בהמונה שומרת אמונים למהותה, על אחת כמה וכמה בימינו אלה, כאשר החברה בהמונה זקוקה לרחמים ויחידים בעלי שיעור קומה ושאר רוח קובעים בנפשה.

דמות בולטת כזו של חומה, בהיעדרה מחיינו יום יום ובשקעה בתהום הנשיה – משנה בנופנו, מהווייתנו.

ונוף ציבורנו – אחר; איכותנו – שונה.

היא היתה נוחה מאוד, מבט עיניה רך, במפגש עם אדם, אם גם הכרנו אותן בברק המר של האין-אונים, של החרב המתהפכת. אך הנה וגון הפלדה בעיניה, וכולה התלקחות. זאת חומה אשת הלהבות במאבק על העניין הציבורי, על הערך התנועתי, על הדרך.

בשנים האחרונות היתה חומה באי-נחת מסוימת בבית, שהרי היא היתה כל כולה התנועה, הקיבוץ ובעיותיו, ובנוסף – התנועה במצוקתה, וטבעית, לכן, התוקפנות, הקפדנות עד כדי דוקרנות, מלחמה עד כדי כאב.

ואנחנו כמעט כולנו, מי פחות ומי יותר, שוקעים בביתנו ובצרותיו, ונדמה לנו – זה עולמנו כולו, ושוקעים בו עד כדי צמצום אופקים. ונוספו: עולם של קטנות, של כמיהה למעט נוחיות, למנוחה ולשלווה, שהרי באונו ימים ועברנו אילו תחומים של גיל ומצוקות, וגם כאשר עולמנו זה – עולמו של הבית הקיבוצי, הרי גם כאן בצמצומו, טעם של אגוצנטריזם. ואילו היא, כל כולה, בכל רמ"ח ושס"ה – "אנחנו!" ולא "אני".

וכך, בהתנגשות המוזרה הזאת, היה מי שראה בחומה כאילו אדם שמחוץ לבית. והיא נשאה זאת ודאי בצער רב ובכאב.

מי יודע ערכו וגדלותו של אדם בימינו, שאינו נכנע למציאות זו של חוסר אונים, לזעם שאין בו מן ההפריה, לחוסר ערכי חיים וטעם חיים, אלא עושה מעשיו יום יום בצנעה, ללא זוהר וברק, ללא כתר והילה. שליחי ציבור הם, שזה מזמן הולכים ופוחתים, חוטבי עצים ושואבי מים לעם רב.

עם הסתלקותה מצטרפת חומה לעולם של עבר, עולם של שכחה כמעט. הנה הולך ומתהווה עולם אחר במהותו הנפשית, ואנחנו בני הדור מתהלכים בו כמי שעבר זמנם והם אינם רוצים, אינם יכולים לעבור מן העולם.

ותפילה לי: רוח זו, שכה סערה בחומה, רוח של היחיד אשר חייו מוקד נצחי לאדם במלחמתו לטוב, אשר תחומי חייו אינם בצמצום אלא בגדלות מלחמתו של האדם ליצירה חדשה, לאופקים רחבים – מי יתן ותחזק באדם ותדבק גם בדורות הבאים.

נחמן רבינוביץ'

(מתוך הספר "חומה חיות", 1963)

.