חיים בלס

אומרים כולם "רק שנהיה בריאים", אבל אם זה לא בא?

אז זה מאוד קשה. או, אלוהים, כמה קשה לכתוב על זה, על המוות ולא על החיים שהם היו שמו.

כן, ולי קשה עוד יותר לכתוב על כך, כי זו לי הפעם השניה בחיי שאני מאבדת את האהובים עלי והיקרים מאוד ללבי.

הפעם הראשונה בה קרה הדבר היה בהיותי ילדה. אז נפטרו הורי, שניהם תוך שבועיים, ואני בכיתי חרישית בכי של יתומה. עד היום אני מרגישה בחסרונם.

עכשיו, כשאיבדתי את בעלי היקר, הבכי שלי, בכי אלמנה, שקט יותר, אבל הכאב דומה למה שידעתי בילדותי. כאז – קשה לי מאוד להיות ולהיראות חזקה ואמיצה.

יכול עוד היה לחיות. הרי צעיר יחסית היה עדיין…

חיים שמח מאוד כשהילדים באו לעולם. איזה אבא נפלא היה, מסור ואיכפתי בחינוך הילדים.

כמה נחמדים היו הצעצועים שעשה בידיו הזריזות. ממש הפיח רוח חיים בצעצועים, והילדים נהנו מהם מאוד. הם זוכרים צעצועים אלה, וגם את התיקים המצחיקים, תיקים שגם הילדים וגם המבוגרים סובבו ימינה ושמאלה ולא הצליחו לפתוח, עד שחיים הראה איך לעשות את זה.

גם הסיפורים שסיפר על ילדותו בכפר היו מרתקים את כולנו.

לאחר שאיבד את כל המשפחתו בשואה, שמח לראות משפחה גדולה הכוללת נכדים. גם אם אחדים מהם מתגוררים רחוק – הודות לקשר בלב תמיד היו קרובים אליו.

אני נושאת איתי הרבה זיכרונות יפים מן התקופה בה היה עדיין בריא, ואנחנו היינו צעירים.

חיים עבד קשה מאוד – את זה תמיד דרש מעצמו בשלמות.

בשנות ה-50 עבד ברפת… הרפתנים היו מתחרים ביניהם מי יחלוב יותר. חיים, בידיו החזקות, כל-כך שמח שהצטיין בזה… לאחר מכן עבד בכרם ובזיתים שבחרתיה…

חיים התייחס לעבודה כאל דבר קדוש…

ב-1966 נענה לפנייה אליו והחל לעבוד בחייטות, תחום בו הגיע להישגים עצומים. כולם היו מרוצים מעבודתו והעריכו את יכולתו המיוחדת… עד יומו האחרון עבד.

יהי זכרך ברוך.

חוה

בחוברת לזכרו

14.7.1989

אבא יקר שלי – חיימ'קה…

בילדותך (שלא היתה אף פעם ילדות) סבלת מעוני ודלות. כבר בגיל קטן נאלצת לפרנס את משפחתך וידעת, בכל מיני מעשי קונדס, לדאוג לכך שיהיה לחם, מזון… כי כנראה כבר אז הראש עבד בכיווני מחשבה של ניצול המצב שבו היית – תמיד לטובתך ולטובת משפחתך.

– – –

במחנות הריכוז בהם היית, ידעת בחוכמת החיים ובשכל קר למשוך בחוטים על מנת להישאר בחיים… המגפיים שתפרת לקצין הגרמני, בתמורה לכך ששמר עליך ונתן לך עצות שעזרו לך להישרד. כבר אז התברכת בראש, לב, ידי-זהב, לניצול נכון של כל מצב.

כשנגמרה המלחמה נשארת, למעשה, ללא משפחה, פרט לאחיך "מורגו", אליהו בלס, שיחיה. ראית את כל משפחתך נשרפת, תרתי משמע, ויכולת לכל.

הרצון הטבעי של אדם, כל אדם במצבך אז, הוא להקים משפחה, להוליד ילדים, ואכן זה מה שעשית. פה, לשמחתי, אני נכנס לתמונה.

במחנה ההסגר בקפריסין, שם נולדתי, ידעת לנצל את כישוריך בתפירה, ולכל המקורבים לך תפרת, מבדי אוהל ומשמיכות, מעילים, מכנסיים ועוד.

– – –

אבא, המשפט היפה "סוף מעשה במחשבה תחילה" התאים לך כמו כפפה ליד. כל מוצר שיצרת, מלכתחילה ראית לנגד עיניך איך הוא ייראה, ובנית את כל התוכניות – בגד, מעיל, תיק, שק שינה, חליפה. מה לא ידעת לעשות – רק לאחר מחשבה יצרת.

אהבתי לשבת לידך ולעשות איתך את הדברים במשותף. חלקי בשותפות היה קטן, אך ההרגשה היתה של התרוממות רוח כשהמוצר היה מוכן.

אבא, הדיוק היה החלק החזק בכל מעשי ידיך, ידי הזהב.

– – –

בשנה האחרונה התחלת סוף סוף להיפתח. סיפרת לי כמה קשה היה במחנות. סיפרת שעד הימים האחרונים היית מתעורר בלילות מחלומות זוועה… אבא, משוכנע אני שאילו היית נפתח הרבה לפני כן, היו לך – לפחות נפשית – חיים יותר קלים…

אבא – איך אותם חיידקים, אשר לא נראים בעין בלתי מזויינת, הצליחו לנצח אותך?

הרי בחוכמתך ידעת לנצח קלגסים נאציים, להישרד ולהקים משפחה.

אוי, מה גדול הכאב, מה גדול החלל שהשארת בלכתך.

נזכור אותך לעד, כי במותך ציווית לנו את החיים – כשמך!

בנך האוהב, שמוליק

בחוברת לזכרו, 14.7.1989