חיים וקסר

15/05/1947 - 10/10/1973

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה אייר התש"ז

תאריך פטירה: י"ד תשרי התשל"ד

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: נח"ל, צנחנים

שליחות תנועתית: יד חנה

מחזור / חברות נוער: כ

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

וקסר חיים – סמל

נולד ביום כ"ה באייר תש"ז 15.5.1947
נפל ביום י"ד בתשרי תשל"ד 10.10.1973

חיים, בן צפורה וישראל, היה נער אוהב חיים ושמח בחלקו, שהשרה סביבו אווירה טובה ונעימה. הוא היה בעל חוש הומור משובב ובעודו נער התגלה בו כישרון למשחק. הוא הצטיין בעיקר בחיקוי אישים מפורסמים וכן מורים וחברים לקיבוץ. לשיא הצלחתו כשחקן תיאטרון הגיע בחג המחזור שלו, כשמילא את התפקיד הראשי בהצגה "גברתי הנאווה". הוא היה אחראי לערבי הווי ובידור בקיבוץ, השתתף במופעי אמנות והיה המנחה בכל אירוע, מסיבה וחתונה. הוא היה רקדן מעולה וסחף את חבריו להשתתף עמו במסיבות ריקודים, שבהן גילה יכולת מעולה וכישרון רב. הוא אהב להאזין למוסיקה ובעיקר למוסיקת קצב ולג'אז. היה לו אוסף גדול של תקליטים שהעיד על טעם מיוחד ועל אהבה למוסיקה טובה. חיים ידע לנצל עד תום את הזמן שעמד לרשותו. הוא היה מלא מרץ ולא אהב ללכת בטל ממלאכה והקדיש את שעות הפנאי שלאחר העבודה לבילוי, להאזנה למוסיקה ולריקוד. חיי החברה של צעירי הקיבוץ התרכזו סביבו ומרבית הפעילות החברתית התקיימה בחדרו. הוא היה ידוע בהכנסת האורחים החמה והלבבית שלו והקרין סביבו שמחה ואהבת חיים, שבזכותן היה מוקד משיכה למבוגרים ולצעירים גם יחד. תמיד היתה שמורה עמו בדיחה עליזה או סיפור שהיו משמחים או מעודדים בשעות קשות.
חבריו למשק מתארים את ימי נעוריו: "חיים לא בלט בינינו במעשים מרשימים או במבצעים חד-פעמיים. הוא היה אחד שגדל וצמח אתנו, השתולל, התפרחח והתבגר אתנו, ואהב את החיים ואותנו בכל הפשטות ורוחב הלב שלו". חיים היה שותף לפעילות חברתית ענפה במסגרת חטיבת בני הנוער של הקיבוץ, בתנועת הנוער העובד והלומד ובגדנ"ע. הוא היה ספורטאי מצטיין ונמנה עם סגל קבוצת הכדורגל של יגור. הוא היה קשור בקשר עז לבני משפחתו, אהב את הוריו ואת אחיותיו וביקר אצל בני המשפחה הרבים, שהיו מפוזרים על פני הארץ כולה. ילדי המשפחה אהבוהו בזכות טוב לבו, עליזותו ואהבת האדם שלו. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון יצא לשנת שירות בקיבוץ יד-חנה. הוא יצר קשרים הדוקים עם חברי המשק והיה מרכז הפעילות התרבותית והחברתית. הוא יזם ערבי הווי ובידור, שהחלו בשירה על הדשא המרכזי, נמשכו בריקודים ונסתיימו בכך שהיה מרתק את חברי המשק בסיפוריו העליזים עד לשעות המאוחרות של הלילה. חדרו בקיבוץ היה מקום המפגש לכל מי שרצה להאזין למוסיקה או להשתתף במסיבת ריקודים.
חיים גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1966 והתנדב לחיל הצנחנים. יחד עם חבריו ליחידה השתתף בפעולת הגמול של הצנחנים בכפר סמוע. בקורס הצניחה נפצע ואת שירותו הצבאי סיים בקיבוץ יד-חנה, במסגרת הנח"ל.
במחצית אוגוסט 1969 שוחרר חיים מהשירות הסדיר, שב ליגור והשתלב בעבודה בבית-החרושת ושימש כנהג. הוא נשא לאישה את אלישבע ויחד הקימו את ביתם ביגור. היה זה בית ששרתה בו האהבה וכל אורח נתקבל בו בחמימות ובשמחה. תשעה חודשים אחרי נישואיהם יצאו אלישבע וחיים לסיור בחו"ל, ממנו שבו בערב יום-הכיפורים תשל"ד. כאיש מילואים הוצב ליחידת מילואים ובה שירת כנהג-מוביל בפלוגת תובלה. במסגרת היחידה, סיים בהצלחה קורס מש"קי משאיות כבדות בבית-הספר של חיל ההספקה. במלחמת יום-הכיפורים סייעה היחידה שלו לכוחות הלוחמים ברמת הגולן. חיים וחבריו הובילו תחמושת ואספקה לכוחות השריון והגיעו עם רכבם עד הטנקים, שהיו נתונים בעיצומה של הלחימה. ביום י"ד בתשרי תשל"ד 10.10.1973 נפגע חיים ונהרג בהפגזה ארטילרית באזור אל-על ברמת הגולן. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ביגור. השאיר אחריו אישה, הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה סיפר האלוף משה פלד, מפקד האוגדה שבמסגרתה לחם חיים, את סיפור מלחמתה של האוגדה: "אוגדתנו ביצעה את מתקפת הנגד על הצבא הסורי בדרום רמת הגולן. יצאנו להתקפה מצמח ביום ב', 8 באוקטובר 1973, לפנות בוקר. משם דרך עין-גב, אל-על, מעלה גמלא לעבר צומת רפיד ולחושניה. ביום ה', 10 באוקטובר 1973, היתה כל רמת הגולן בידינו…"
מפקד היחידה שבה שירת חיים כתב למשפחה השכולה: "חיים ז"ל היה איש יקר וחייל מצטיין, אישיות מרכזית בין חיילי הפלוגה, ידיד וחבר. בנכם שירת ביחידתנו כנהג ומילא את תפקידו בהצטיינות, שימש דוגמא אישית ותוך גילוי העזה וגבורה, ברצונו למנוע אסון כבד, רץ לרכבו כדי להזיזו ונפגע מפגז, שנורה על ידי האויב".
חבריו הוציאו לאור חוברת ובה דברים על דמותו.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • חבריו לכיתה

      … שנת יד-חנה נגמרת. חיים מתגייס ראשון. מסיבות בריאותיות או חותם של"ת וחוזר ליד-חנה. בשבילנו זו היתה אחת השנים היפות, אולי היפה ביותר. חדרו של חיים (פרט למיטה שתמיד היתה מוכנה לשינה) היה פתוח בשבילנו בכל שעה ובכל יום. תמיד היה לו זמן אלינו גם כאשר היה עסוק מאוד.

      באותה תקופה התחיל להתעניין יותר במוסיקה ואוסף התקליטים שלו גדל והלך.

      חדרו היה מקום ריכוז לאלה שחיפשו הווי של שירה וריקודים. בחדר היתה אווירה עליזה וכך היינו מבלים ימים רבים. חיים עבד ביד-חנה בנהגות. כבר בילדותו נמשך להגה. משכים היה בבוקר בשעות המוקדמות ומאחר בערבים. "לופו מלך הכביש, לופו איננו אדיש" היינו מזמזמים לקראתו כשהיינו פוגשים בו בשבילי המשק בבגדי עבודה.

      היו לו עיניים כחולות ושחוק טוב על פניו ונשמה של ילד.

      את חיים אהבו הילדים מאוד כי היה לו זמן להצחיק אותם, להרים אותם על הידיים, להשתולל איתם.

      כמעט בכל מסיבה היה הופך למסמר הערב ולאט לאט ראינו אותו שותף לכל חג או חתונה שנערכה במשק.

      התלהבותו היתה סוחפת ולא משאירה אף אחד מאיתנו אדיש, אם בדפיקות על השולחן או במחיאות כפים – והשמחה פורצת לכל עבר, מקיפה וכובשת את כל היושבים.

      עוד בהיותו בבית הספר השתתף בהצגות השונות. בהצגת "המלך מתיא בגיטו" ואחר כך בהצגות שונות לילדים ובחגיגות המשק. זה היה צד חזק ואהוב עליו והיה מקדיש שעות להקשבה לגשש או השלושרים, לומד בעל-פה ואחרי כן מגניב פה קטע שם קטע, ואנחנו כמו כולם היינו מתפקעים מצחוק.

      היו לו גם שעות קשות ועצובות (למי מאיתנו לא היו כאלה), ידענו זאת. כאבי הראש שליווהו או סתם מצב רוח, אבל תמיד כל צליל של שירה או סתם מוסיקה היה מעורר אותו לחיים.

      ידענו שהיה בן מסור להוריו. אהב אותם, אהב לבוא לחדרם ולהביא אותנו בקבוצות. פשוט הרגשנו בחדרו כמו בבית.

      אחרי חתונתו עם אלישבע הפך פתאום לאחר – שקט יותר, מופנם ובוגר יותר… ולפתע באה המלחמה וקטעה הכל באמצע… וכך, כשהוא מוביל תחמושת, פגע בו הכדור.

      חוסר האונים שלנו מול העובדות הוא המכאיב יותר מכל, ונצבט הלב.

      היה חיים עם עיניים כחולות ולב של זהב, והוא היה פשוט וחביב. וכזה נזכרנו.

      ואין מילים בפינו לנחם את ההורים ואת אלישבע.

      חבריו לכיתה

      (מתוך קובץ זיכרון, דצמבר 1973)

    • לאחותי הגדולה

      שלום לך דבורקה.

      אני מוסר לך תודה רבה על זה שברכת אותי כל כך יפה וחצי ממכתבך התרגשת בשבילי. אני אשתדל לעשות, כלומר להתאמץ לעשות את הדברים אשר כתבת לי.

      אצלנו חוץ מדבר אחד לא השתנה כלום. דבר אחד, סגרו את השער של העיגול והשער הראשי הוא על יד האורווה. עוד דבר בקשר לזה – מגרש החניה של האוטומובילים הוא על יד הסילו. על יד הבית שלנו של ההורים חיסלו את הצריפים ובונים בניין שאורכו כ-18 מטר.

      דבורקה, שכחתי להגיד לך שרק ביום ראשון הייתי בים עם אריה ולאה והבראתי שם מצוין. היה לי שם הרבה זמן. ישנתי בצהריים. אכלתי כל יום 10 פרוסות לחם והייתי שם גם בקולנוע. ועכשיו אני מוסר לך נשיקה חמה חמה ואני מקווה שאת גם כן היבראת!!!

      חיים

      (1959)

      #

      דבורקה: למלאת 21 שנה אני מברך אותך בהרבה נשיקות. קיבלנו את מכתבך ושמחנו שהכל בסדר.

      עזרא כץ ביקש ממני לכתוב לך דרישת שלום והוא מקווה שתצליחו עד סוף השנה.

      במשק החי אני גומר השבוע לעבוד שם, בינתיים אין חדש. דבר אחד הביאו ברווזים בני יום שרק הוציאו אותם מהאינקובטור.

      בשדה היה משחק כדורגל הפועל יגור קורדני ויגור ניצחה 7:1. היה גשם היום ונורא בוץ היום, אבל משחק ליגה אין להפסיק באמצע. הדסה נורא נהנתה מהטיול ואפילו היתה מסכימה להישאר עוד כמה זמן שם. ביום האחרון הם ישנו בתוך רכבת במקומות שמורים. הרכבת החליפה את הפסים והם לא הרגישו.

      דב קרדוש נכנס למנהל על המשק-חי. עוד כמה ימים זינה תמליט ויצטרכו לחלוב 7 פרות את כולם. ואז מקווים להגיע עד למעלה 70 ליטר.

      שכחתי להגיד לך כי קרתה שריפה אצל הברווזים הקטנים. יש מזל שמשה מכיתה ט' ראה עשן שם. הוא קרא לראובן והם כיבו את השריפה. לא קרה שום אסון רק הרצפה נשרפה חור די גדול. תיסה מאוד מאוד מתגעגעת. היא עצובה מאוד שאת איננה. היא מקווה שתבריאי ותחזרי מהר. ההודית התחילה להטיל.

      הרבה נשיקות

      אחיך חיים.

      (1959)

      #

      לזוג המאושר רוב שלומות!!!

      ראשית אשאל לשלומכם ואני תקווה כי הכל בסדר.

      אצלי? ממש כמו בחלום אחר… הצניחה השניה שלי. אני רק רוצה במילים ספורות להגיד לכם שזה ממש כמו חלום, זאת הרגשה לא רגילה שאסור להחמיץ אותה. עד יום ראשון יהיו לי כבר שבע צניחות וזהו זה בינתיים. הרגשה כללית: אני נפגש פה עם הרבה חברים (וחברות) וכמובן לא משעמם, יש תמיד לאן ללכת. הביתה אולי אני יגיע בעוד שלושה שבועות ולא כפי שכתבתי לכם במכתבי הקודם. וכל זה כמובן שלא תלוי בי ואפשר לשמוע את הכל ברדיו. בכל זאת בהזדמנות הראשונה והכי קטנה שלא תהיה אקפוץ לבקר אצלכם.

      רציתי ואני רוצה להמשיך במכתב אבל בדיוק ברגע זה קראו לי לאימונים.

      ובכן שלום ולהתראות ממני המקווה להיפגש בקרוב אצלכם,

      וקסר חיים

      (30.11.1966)

      #

      לאחותי לבעלה ולבנים רוב שלומות!!!

      ראשית אשאל לשלומכם וכמובן שאני תקווה כי באמת הכל בסדר. שמעתי ועקבתי אחרי ההתפתחויות שחלו באזורכם ושמחתי לשמוע כי עכשיו יהיה שקט אצלכם. מה אצלי? ובכן, אין חדש באמת. הכל בסדר ולמעלה מזה. ביד-חנה לא הייתי בזמן "המלחמה" כי פשוט לקחו אותי למילואים וכמה שהייתי בחוסר ביטחון רווח לי שלקחו גם אותי ויכולתי לקחת חלק בכל המלחמה הזאת.

      נוסף לזה היה לי תפקיד די מעניין שאסור לי פשוט לכתבו על הנייר, אבל היה מעניין. רוב העבודה היתה בירושלים. את האמת, היה קשה אבל טוב. דרך אגב פגשתי בין היתר בירושלים את יוסף, זה שהיה (או אולי גם עכשיו) חבר של זוהר קריב. כמובן עם זקן. הוא אותי בקושי יכל לפענח. כמובן שאחרי זה עשינו טיול גדול, בין היתר גם הייתי בקוניטרה והחזירו אותי יחסית די מהר. כמובן שלהורים לא סיפרתי הרבה כי ראיתי שהם די נרגשים ולא רציתי להגיד להם שבאתי רק לחופשה. אמרתי להם שאני כבר ביד-חנה ואין מקום לדאגה.

      זה בערך קיצור החודש האחרון. אני פשוט מקווה להגיע אליכם בזמן הקרוב ואז יהיה הכל בסדר. רק דרך אגב הבאתי כמות לא קטנה של מזכרות ונדמה לי שיש לי גם משהו בשביל גיל.

      לפני שאסיים אני מרשה לעצמי קצת להתנצל אבל אף פעם אל תחשבו ששכחתי אתכם, פשוט קצת חוסר זמן ובטלנות. עוד פעם אני מזכיר לכם שאני באמת מתעניין לשלומכם (לשלום כל המשפחה כמובן) ומקווה לקבל מכם תשובה מספקת, כמו שאומרים "להרגעה כללית".

      טוב, בזה אסיים. מיסרו ד"ש למשפחת גולדברג ושההתעניינות שלי היא כללית לגבי כולם.

      בתקווה שהכל בסדר אני מסיים בד"ש חם,

      וקסר חיים

      (25.6.1967)

    • חיים שלנו

      למשפחת וקסר שלום.

      נדמה שקשה לתפוס שחיים איננו, ששוב לא נפגוש את חיים שהיכרנוהו בכינויו המיוחד "לופו" ובאמת היה מיוחד, והכינוי הלך לפניו והצביע על ייחודו.

      תמיד היה זה חיים העליז והשמח. תמיד היה זה חיים מלא החיים, הנדבן והפזרן – ובכל המובנים החומריים והרוחניים.

      חיים שהקרין על כולנו שמחה ואהבת החיים. תמיד תמיד אופטימי וצופה לטוב. תמיד יש עמו בדיחה ועידוד לכולנו במצבים קשים. והיו הרבה כאלה. נדמה שחיים לא הכיר את התחום של העצב, ובאם הכיר וידע – היה זה רק בינו לבין עצמו, אך לא בינו לבינינו – ידידיו.

      הכרתי את חיים כששהה ביד-חנה. יחידי מבין חברי קיבוץ יגור בתוך קבוצה של בני רמת-הכובש, אך לעולם לא היתה בינינו מחיצה. חיים היה כאחד מאיתנו, תמיד מודע לבעיות הן של יד-חנה, הן של רמת-הכובש והן של יגור.

      חיים – שעד השעות הקטנות של הלילה ידע לעניין אותנו בסיפוריו המרתקים, שלעיתים נראו כמעולם הדמיון אך תמיד עליזים, יפים ושמחים.

      חיים שלנו – שכולנו הרגשנו בנוח בחברתך. חיים שצוחק למוסככמות ולמסגרות הסובבות אותנו. חיים היפה והמזוקן המוקף תמיד מעריצות ויודע להקדיש לכל אחת מהן זמן ומחשבה. חיים שהביא פרחים לבחורה יפה ולקח "טרמפ" כל עובר אורח. חיים שנהג בהכנסת אורחים אפילו אורחים לרגע, שתמיד מוכן לעשות טובה – ולכל אחד מאיתנו, ללא הבדל של קרוב או רחוק.

      חיים שלנו – קשה לדבר עליך במונחים של "היה" והרי איתנו אתה, ותמיד תישאר יפה כפי שהיית!

      הורים יקרים, אישה ואחיות – קשה לנחם ולומר מילים רמות ונשגבות, והרי המילים הן כה קטנות ודלות ואינן מצליחות למצות את שהיית.

      נותרנו ללא מילים.

      עמכם אני בכאבכם הגדול

      חנה וינר-שלופר

      קיבות רמת הכובש

      (יומן יגור, דצמבר 1973)

    • אנדרטת הנצחה

      סמוך ליישוב אליעד שברמת הגולן הוקמה אנדרטה לזכר ארבעת נופלים מגדוד הספקה 595

      במלחמת יום הכיפורים:

      וקסר חיים

      לשצ'יק יצחק

      פריד דב

      פרידמן צבי

      פרטים נוספים באתר של משרד הביטחון "נזכור את כולם"