חנה שלם

18/10/1934 - 13/11/2022

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' חשון התרצ"ה

תאריך פטירה: י"ט חשון התשפ"ג

ארץ לידה: ישראל

מחזור / חברות נוער: מחזור ז'

מקום קבורה: קיבוץ יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יוחאי שלם

אחים ואחיות: גבי קבק, מיכל ילין

בנים ובנות: ישי שלם, נגה שלם, תמר שלם

חנה נולדה בבי"ח בעפולה, ב-18 באוקטובר 1934, אליו הגיעה אימה ללדת ברכבת העמק. בת בכורה ללאהק'ה ודב קבק, אחות בכורה למיכל ולגבי, שנולד 11 שנים אחריה והיה ילד טיפוחיה.

בנעוריה עבדה בדיר והושפעה מאוד מאישיותו של לובה גוקובסקי.

דמות נוספת שהשפיעה עליה והייתה קשורה אליה מאוד הייתה דודתה פרומקה (פוקה) אשד מעין חרוד מאוחד, שהייתה אישה רחבת אופקים.

בצה"ל שירתה ביחידה לאבחון פסיכולוגי.

עם שובה ליגור עבדה ברפת, בלול ובמשתלת עצי פרי. חנה גויסה למזכירות הקיבוץ המאוחד כמזכירה בקרן הקיבוץ. לאחר מכן התלוותה אל מוטקה ממעוז חיים להרכבת וורדים בכמה קיבוצים, ביניהם אף  גדות, שספגה הפגזות של הסורים.

מאז שנת 1961 חיה חנה עם בן-זוגה יוחאי. ליוחאי היו אז כבר שני בנים, אילן ואיתי. לחנה וליוחאי  נולדו תמר ישי ונגה.

שנים רבות עבדה חנה בהנהלת חשבונות בלגין – במסירות רבה, בדייקנות ובקפדנות.

במשך שנים נתנה ביטוי לאהבתה לאומנות, ועסקה במלאכות יד שונות – בעיקר בקרמיקה, בפיסול ובעבודה באובניים. רבים מידידיה ובני משפחתה שומרים ומשתמשים בכלי קרמיקה מעשה ידיה.

היא יזמה את הקמת ״בית תחביב״, והייתה שותפה בצוות הקמת ״בית אחווה״.

חנה אהבה מאוד טיולים והייתה קלת רגליים.

לחנה וליוחאי שמונה נכדים. חנה הייתה סבתא נפלאה – חמה, מסורה אוהבת ודואגת לספק לנכדים עניין, תוכן, יצירתיות והנאה.

בשנים האחרונות חלה ירידה הדרגתית ביכולותיה. היא לא התלוננה, וקיבלה את המצב בהשלמה ובחיוך. בשנים אלה יוחאי נשא אותה על כפיים במסירות רבה.

נזכור תמיד את חנה החמה והלבבית, שהייתה אהובה על משפחתה, הקרובה והמורחבת ועל חברים רבים.

יהיה זכרה ברוך.

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ליום השלושים – יוחאי שלם

    חני יקירתי. בשבת האחרונה טיילתי לרגלי ההר, קרוב לביתנו. כלניות כחולות וסגולות החלו לפרוח וגם רקפות. אולי מאלה ששתלת וזרעת במשך השנים. מצאתי את עצמי חושב איך אַראה לך את התמונות היפות שצילמתי, וכמובן שהתווכחנו האם הכלניות האדומות שעוד לא התחילו לפרוח, יפות יותר מהשאר. וברור שהוויכוח המצחיק הזה אין לו סוף, אבל גם הוא שתול כאן לרגלי ההר.

    ועם הפרחים באו גם הזיכרונות של יותר מ-60 שנים ביחד. שנינו ביחד וכל אחד אדם לעצמו.

    היתה לנו דרכנו המשותפת והיתה לנו דרכנו הפרטית. אהבת את המשפחה המצומצמת והרחבה. ידעת לשמור על קשרים עם כולם באהבה, בחיוך ובצחוק לבבי.

    כשעברתי בימים אלה בשבילי המשק וראיתי את האימהות הצעירות עם הילדים הקטנים, נצבט לי הלב. נזכרתי כמה אהבת תינוקות. איך עינייך אורו כשפגשת בילדים הקטנים שאפילו לא הכרת את הוריהם.

    כל-כך אהבת לשחק עם הילדים, ליזום משחקים, לצייר וליצור בעבודות-יד. כששיחקת דמקה עם הנכדים לקחת את זה בכל הרצינות. אם משחקים – צריך לנצח.

    הייתי קלת רגליים ואהבת לטייל. העזת לרכב על גמל ולרחף בכדור פורח בטיול בתורכיה. אהבת את היופי המיוחד של הטבע והתמסרת ליופי הנוסף שאת יכולה להוסיף לו ביצירת אומנות בתבונת כפייך, ברקמה ובַחֵמר הנענה לאצבעותייך.

    כבר בנערותך התנדבת לעבוד בדיר. בגיל 16 או 17 יצאת עם העדר לבדך למרעה ורק אחרי הרבה שנים שאלת בתמיהה "איך לא פחדתי אז?". לאחר מכן התנדבת לצאת לעזרת קיבוץ גדות אחרי שעבר הפגזות סוריות קשות בשנות ה-60.

    לא אאריך בדברים. הגענו יחד לגבורות וזה הזמן לאסוף בשקט את החיים, ליהנות מהם בנחת, ליהנות מהמשפחה המתרחבת, ליהנות מהיכולת ללמוד ומהיכולת לתת חופש לרוח היצירה.

    ואז, בלי כל אזהרה, באה בגידת הגיל והגוף. עברת ניתוח בראש וכולנו הקפנו אותך באהבה. חיכינו לראות אותך חוזרת להיות פעילה ויוצרת, אבל לאט לאט ראיתי איך החולי מתיש אותך.

    אחד הרופאים שבדק אותך בזמן האחרון אמר שאת לא יודעת להתלונן, כי היו לך סיבות רבות להתלונן. אולי זה טוב ואולי זה לא היה טוב. בשנים האחרונות כל-כך היה לך חשוב לראות את ה"חבר'ה", את חברינו משנים רבות. גם כשהיה קשה הקפדת לבוא לפגישות במועדון, ויותר משהקשבת לנושאי הפגישות אהבת לראות את חברייך. וכמו שאמר הרופא – לא התלוננת. קיבלת בחיוך את מה שאמרו לך. וכך עזבת אותנו, בלי לסבול בימייך האחרונים. וכל יום אני פוגש אותך כאן ורוצה לספר לך משהו מהיום, מעכשיו. כמו תמיד.

  • אמא יקרה – נגה

    אמא יקרה

    בעיקר אני רוצה להגיד לך תודה.

    תודה על האהבה שהענקת לי, אשר ריפדה את שנות הילדות שלי בחום ובתחושת ביטחון.

    תודה על העיניים הטובות בהם הבטת בציורים או בשרבוטי מילים, שהבאתי מהגן או מבית הספר, כאילו היו יצירות אמנות גדולות.

    תודה על כך שלמרות שזה לא היה מקובל ועורר הסתייגות, התעקשת להשאיר אותי לישון אתכם בבית מדי פעם בימי שישי בתקופת הגן, ואותם ערבים עם הבקרים שאחריהם זכורים לי כמתנות של חג. 

    תודה על שלימדת אותי מקרמה, רקמה, אריגה ועוד מלאכות יד בסבלנות ובאהבה; יותר מהמלאכות עצמן למדתי ממך את חדוות היצירה וההתמסרות לדבר מתוך תשוקה ולשמה בלבד. אם אבא הפנה את מבטי לראות את פלאי הטבע, את יזמת ולקחת אותי לתערוכות ולמופעי מחול ותיאטרון, ולימדת אותי להתבונן ולהוקיר את היופי שחוללו אנשים.

    זיכרון חזק מתבלט ועולה בי – הביקורים הדו שנתיים שלנו בסניף קופ״ח ברחוב קיבוץ גלויות. ההמתנה בתור נמשכה אז חצי יום. כולם קיטרו על חוסר היעילות של הקופה, אבל בשבילי זה היה יום של שמחה. לקחת יום חופש מלגין, הצטיידת במשחקים, בספרים או באיזה ערכת יצירה שארגנת, והקריאה להיכנס לרופאה קטעה את הבילוי המשותף והעליז שלנו.

    תודה לך אמא על האהבה והחום שהענקת לבניי ולשאר הנכדים. את הבית שלכם הפכתם לבית ילדים, שכמעט כל פינה בו עוצבה רק כדי להזמין את הילדים לשחק, והם כל כך אהבו להיות אצלכם ולצאת אתכם לטיולים ברפת, על ההר, לבקר בבריכה או במשק חי, לצפות בקטיף הכותנה… ”יגור״ הפך בשבילם שם לארץ הרפתקאות רחבת ידיים מלאה פלאים.

    ביחד עם אבא כיוונתם לנטיות והאהבות של כל נכד: לאחד גזרת ויצרת אלבום עם תמונות של חיות בר, לאחר תמונות של טרקטורים. אם נכדה גילתה עניין בחרוזים, בביקור הבא כבר חיכו לה חרוזים מכל המינים והצבעים.

    כשנאספו הנכדים בשבת, הבית הפך למהומה של תחפושות, קוביות לגו, כריות הספה שהפכו למנהרות… והרבה צהלות צחוק והישאבות מוחלטת למשחק משותף. הם יכלו לשחק אצלכם ואיתכם שעות, ולשכוח שיש טלוויזיה בעולם או בכלל שיש עולם מחוץ לזה הקסום, המלא כל טוב, שיצרתם במיוחד עבורם בדירה שלכם.

    הייתה בך הרבה אהבה אמא.

    אהבה גדולה לאבא, למשפחה, לפרחים, לכרמל, לקיבוץ, למלאכות יד, ובעיקר לקדרות. מאז התבשרנו על לכתך, חברים ומשפחה שולחים לנו תמונות של הכלים שלך, שנמצאים אצלם בשימוש ויקרים לליבם. וגם אהבה לאנשים רבים. ליום הולדת 70 שלך לא רצית פינוקים וחגיגות, אלא נסיעה משפחתית לעין חרוד, למקום שבו גרו ונקברו הדודים האהובים שלך, פוקה ויעקב, שביתם היה בית שני עבורך. רצית לספר לנו עליהם, לחלוק איתנו את האהבה וההוקרה כלפיהם. זו המתנה שבקשת לך.

    זכרת את הילדּות שלך בחום, היית גאה בחברת הילדים, שהיתה אז מין גוף אוטונומי המנהל את עצמו. לא הבנת מדוע יש רבים שהלינה המשותפת השאירה בהם פצע או טעם מר… אולי זו הנטייה שלך להתבונן בהערכה ותודה כלפי פועלם של האנשים סביבך; להוקיר את היש, ולא לתהות אם אחרים חיים אולי טוב יותר. בשנים האחרונות סבלת מבעיות בריאות שונות שהיו כרוכות בכמה ניתוחים, אישפוזים לצורך שיקום וכאבים,

    אבל רק לעיתים רחוקות התלוננת. בימים האחרונים, כשהרופאים סיפרו לנו כמה מפושטת היתה המחלה בגופך, התקשנו להאמין. עד היממה האחרונה ממש, גם כאשר התקשית לנשום, עוד חייכת אלינו בהשלמה, וכשרופאה שאלה אותך מה שלומך חנה? השבת בחיוך: לא יכול להיות יותר טוב.

    אזכור אמא ולא אשכח את כל המתנות הטובות שהענקת לי, לאישי ולבניי; אלו ילוו אותי תמיד.

    נוחי בשלום אמא אהובה.

    נוגה

  • אמא – תמר

    לאמא הייתה קשה הילדות בקיבוץ הקשוח. היא הייתה ילדה מאוד רגישה ושובבה, ולפעמים קיבלה בגלל זה עונשים שהיו לא פרופורציונלים. למרות שאם היו שואלים אותה על הקושי בחינוך הקיבוצי – היא הייתה מכחישה, אבל הדבר צרב את נפשה. היא סיפרה לי, שהכי היה לה קשה עם האוכל. שהיו מאכלים כמו תרד שהיא לא רצתה לאכול והכריחו ואז הייתה בסתר מעבירה למישהו אחר, או זורקת לתוך החורים בקירות הצריף. זכור לי גם סיפור על טיול שנתי שלא יצאה כי קיבלה עונש והוריה לא יצאו להגנתה. מצד שני לאמא תמיד היה מאוד חשוב להיות בסדר עם המסגרות. לכן היה לה קשה איתי כשרציתי את הדרך שלי ופחות שינה לי מה חושבים או אומרים עלי. אני חושבת שלמרות זאת זה משהו שכן היא  העבירה אלי בתת המודע שלה. לדוגמא כשהיינו ילדים היה ביגור איזולטור (בידוד לחולים) אליו היינו עוברים כשהיינו חולים בשביל לקבל טיפול מיוחד וגם לא להדביק ילדים אחרים. אני זוכרת שהייתי חולה ואמא הגניבה אותי אליהם הביתה ערב אחד. הייתה בעיה, שמרים עוגן רופאת הילדים הקשוחה גרה בית מעל ההורים ולכן היה צריך לעשות סיבוב כדי שהיא לא תראה. זו הייתה שוב הדואליות של אמא להיות בסדר,אבל גם למרוד כשממש חשוב לה. 

    אמא עבדה שנים בהנהלת חשבונות בלגין בטיפול בלקוחות. בילדותי אהבתי בחופשים לבוא להיות איתה בעבודה.היא הייתה מתקתקת על מכונת החישוב במהירות רבה.  זכור לי שבלגין הייתה טבחית בשם  זהבה, שבשבילי, ביחס לאוכל הקיבוצי, האוכל שלה היה מופלא, היו מקבלים גם קופונים לקניית אורנג׳דה ואמא הייתה שומרת לי ומפנקת אותי. 

    אמא דאגה מאוד לזקני יגור (מבוגרים כפי שאומרים) והייתה חלק מהקבוצה שתכננה את בית אחווה, סוג של בית אבות קיבוצי לחברים המזדקנים שבתחילה היה מיועד לחברי יגור בלבד. אמא לא זכתה להכיר את הסבים והסבתות שלה, ואבא לעומת זאת הכיר את כולם והוא ואמא היו מתארחים כפי שהבנתי עם סבא וסבתא (מצד סבא) עמליה ושלמה. 

    אמא הייתה סבתא נפלאה חמה ומשקיענית, הבית שלהם תמיד היה מלא במשחקים, בחומרי יצירה, ספרים וכל מה שילד צריך. כל האהבה שהיה לה קשה לתת לי בגלל הנסיבות, היא נתנה לנכדים ובשפע ועזרה מאוד לכולנו, ותמיד אפשר היה לסמוך עליה והכל בשמחה. 

    הילדות שלנו בקיבוץ, אם נסתכל אחורה, לא הייתה ילדות של עוני, ואוכל היה בשפע, אבל יכולת הצריכה של מעבר,  הייתה מוגבלת למדי. זה לא הפריע לנו כי כולם מסביב היו אותו הדבר, ולכן לא ידענו משהו אחר.  אמא כל יום שישי קנתה לנו ממתק קוקוס ורוד וזה היה הצופר השבועי של ילדותנו. 

    שמחתי לראות שבשנות ה-80 וה-90 כאשר הקיבוץ איפשר אמא ואבא – הם, התחילו לנסוע לטיולים מאורגנים בעולם. אמא הייתה מכינה אחרי כל נסיעה כזאת אלבום מושקע. 

    אמא העריצה את אבא,אבל גם הייתה מבקרת אותו במיוחד על זה שהוא מפוזר. כשאמא נחלשה ואבא טיפל בה וגם היה אחראי על הבית היה לה קצת קשה. 

    אבא אהב לפנק את אמא בדברים שאהבה וחשבה שהוא הטבח הטוב בעולם. 

    נוחי אמא על משכבך. 

  • סבתא – אורן

    סבתא

    ב-22 שנה האחרונות הרגשתי כל מיני סוגים של געגוע. געגוע לבני זוג שכבר לא, געגוע לטעם של אוכל שאכלתי פעם במסעדה שכבר מזמן פשטה את הרגל או געגוע הביתה אחרי חודש בשנת שירות.

    אני חושבת שאתמול בערב למדתי געגוע חדש ואולי הכי כואב- געגוע אמיתי לאדם שהיה בחיים שלך, ופשוט כבר לא יחזור. 

    סבתא לאט לאט שכחה הרבה דברים. לא באשמתה, באשמת מפלצת הזיכרון הזאת. לפעמים היא שכחה מה אני עושה ולפעמים איזו מהנכדות אני, מה בדיוק אני עושה בחיים ובת כמה אני השנה.

    אבל היא זכרה לאהוב כשאפשר. לחבק ולנשק, לשמוח שיש פריחה בחוץ, לראות טלוויזיה על פול ווליום בחושך גם כשאין שום דבר מעניין לראות, לתהות תמיד אם החולצה שלי חדשה גם כשהיא ממש ממש לא, להתעניין מתי פוגשים את בן הזוג גם אם היא כבר פגשה, ולשאול אם טוב לי כי זה מה שחשוב באמת. 

    ואני לא אשכח אותה. את החיוך שלה והעיניים הגדולות שלה ואת הכינויים שלה ואת הכלים שלה עם הצביעה המיוחדת שתמיד אומרת שזה שלה יותר מכל כיתוב ״חנה״ בתחתית וכמה שאהבה את הפרחים ציפורן ורקפת ולפעמים גרניום ולשיר מכל הלב בפסח. 

    אני לא אשכח את כל מה שהיא הייתה בשבילי ואת הילדות שהיא נתנה לי.

    איזו זכות זאת להיות הנכדה האישה הראשונה שלה. איזו זכות להיות איתה אתמול עד הסוף.

    אני מקווה שעכשיו היא גאה בי.

    אורן