חנוך בנארי

31/03/1943 - 21/03/2006

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ד אדר ב' התש"ג

תאריך פטירה: כ"א אדר התשס"ו

ארץ לידה: ישראל

השכלה: מתמטיקה

מחזור / חברות נוער: טז

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

סבים וסבתות: אריה בנארי, דבורה בנארי

בן/בת זוג: צפורה בנארי

אחים ואחיות: רחל טפר

חנוך בנארי

חנוך, בנם השלישי של ברכה ומרדכי בנארי, אח לרוחלה ולדן, נולד ביגור לפני 63 שנה. בשנת 1971 הקים משפחה עם ציפי, ויחד הולידו את הילה, אפרת, איתי ותימור.
בחנוך היה צירוף ייחודי של כשרונות. הוא היה מוסיקלי מאוד. המוסיקה הקלאסית הייתה בת לוויתו הקבועה מאז ילדותו כאשר ניגן בכינור ובחליל, ועד שלשום, כאשר שכב על ערש דווי ושמע קונצ'רטו לחליל של מוצרט. הצטיינותו במדעים המדוייקים הביא אותו ללימודי מתמטיקה בטכניון, וללמידה עצמאית של תחומים שונים – תיאוריות פיזיקליות כמו תורת הקוונטים, פרקים בביולוגיה כמו תורת האבולוציה ועוד.
חנוך חיפש תמיד אתגר חדש. הוא הבין מהר את העיקרון, השתלט עליו, ומיד החל לחפש משהו מרתק אחר. כך היה בלמידה וכך גם בעבודה. תמיד חתר לגלות פינה שטרם טופלה, לחקור אותה ולעשות בה סדר מבלי להתפשר על ניסוח מעורפל או על רשלנות בביצוע. הוא היה מציב לעצמו משימה, היה מסתער עליה, יושב שעות וחותר לפיצוח. כך היה לגבי שאלות תיאורטיות, שאלות מעשיות כמו לימוד נושא הביטוח או נושא הפנסיה, לימוד צרפתית מתוך ספר באנגלית, לימוד קריאה בכף היד, או נסיונות ומסעות בתחומי הנסתר והעל-טבעי כמו המסעות האסטרליים. בכל נושא התעקש להבין ולהכיר בעצמו את כל השלבים, ולכן היה בקי עד תום בכל עניין שעסק בו.
כבר כשהתחיל לעבוד בהנהלת החשבונות התבלטה יכולתו להציג את השאלות הנכונות. במשך השנים הבאות, בהנהלת החשבונות, במזכירות, במשרד הכלכלי ובכל שאלה בה היה מעורב בלטה היכולת המיוחדת שלו להתמקד בעיקר, להטיל ספק במה שנראה מובן מאליו, לערער על המקובל, לשאול – מה יגור תרוויח מזה, ולקדם החלטה שקולה. חנוך אהב את סיעור המוחות בישיבות – אותן שיחות בהן יושבים באווירה בלתי פורמלית, מעלים שאלות פוריות, חודרים לעומק ומגיעים לתובנה חדשה. תפיסה זו עשתה את המשרד הכלכלי לזירה תוססת של חשיבה עתירת דמיון ויצירתיות. חנוך היה עמוד התווך בחבורה שעיצבה את הפיתוח הפיננסי של יגור. הוא היה מקצוען אוטודידקט, שללא השכלה פורמלית התמחה בתחומי הכלכלה השונים תוך מציאת פתרונות לשאלות שעמדו על סדר היום. בכל תפקידיו בתחום זה היה קנאי לגישה רציונאלית, לתביעה שהחלטות יעמדו במבחן כלכלי, אלא אם כן יש סיבה חברתית להחליט אחרת. חנוך ידע לעבד מידע ולהציגו בבהירות ונאבק על שקיפות המידע לציבור. בראייתו המזוקקת חידד תמיד את המטרה: להבטיח את יציבות הכלכלית של יגור.
במגע עם כל אדם, כחבר וכממלא תפקיד, היה חנוך אנושי מאוד, נותן אמון בחבר, לעיתים תמים. אולם יותר מכל תכונה אחרת בלט ביושרו וביושרתו. פיו ולבו שווים. חנוך לא ביקש דבר לעצמו, בראש מעייניו עמדה טובת הכלל תוך הקפדה על דרך הישר.
מאז התגלתה מחלתו של חנוך לפני חצי שנה, נתן ביטוי לרגשותיו כפי שלא עשה לפני כן. הוא הביע אהבה במילה ובחיבוק, ובכה בדמעות של עצב אך גם של שמחה. דווקא עכשיו, כאשר בני המשפחה הכירו אותו כפי שלא זכו עד כה, הלך מאיתנו, איננו עוד.

חנוך, הותרת אותנו, אוהביך – מיותמים וכואבים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • זה האבא שלנו

    אבא בשבילנו הוא טיפוס מאוד משעשע ומגוון.

    הוא אבא שיש לו כפית מיוחדת שרק איתה הוא מוכן להכין קפה.

    אבא שכדי שישתה מרק צריך להרתיח אותו לטמפרטורה שלא קיימת.

    אבא שמטפס על צוקים והרים כאילו הוא בן עשרים וחוזר אחר כך חבול לאמא שתחבוש לו את הפצעים.

    אבא שמסרב שיהיה לו טלפון נייד כי הרי כולם יודעים היכן למצוא אותו.

    אבא שיכול להישאר ער עד הבוקר אם יש לו ספר טוב לקרוא,

    אבל אחר כך להעיר אותו זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

    אבא שהיתה לו דרך ייחודית משלו להחמיא ולכוון. אם היה אומר: "זה בסדר גמור" הוא התכוון לומר שזה יפה מאוד; אם היה אומר: "אני לא יודע, תשאלו את אמא" התכוון בנימוס שרצוי שנשקיע מחשבה נוספת.

    אבא שיכול לשבת שעות עם איתי ולדבר פילוסופיה, פיזיקה ומתמטיקה ולשכוח מכל הצרות.

    אבא שמספר בפתיחות על חלומות שחלם, משתף בהרהורים ומחשבות.

    אבא שהיה רוקד במסיבת פורים ללא הפסקה – מתאים עצמו לכל סגנון, כובש את הרחבה בלהט, מלא אושר, חדוות חיים ומרץ.

    אבא שאהב לשיר איתנו במקהלה את "קומו תועי מדבר" ואת "מעשה ברבי אליעזר" גם כשחג הפסח עוד היה רחוק.

    אבא שהיה מאגר בלתי נדלה שלא ידע והיה עבורנו כתובת לכל שאלה וסוגיה.

    אבא שבדרכו המיוחדת רקם עם כל אחד מאיתנו קשר אישי וייחודי.

    זה האבא שלנו.

    אפרת

    (מתוך חוברת הזיכרון, שנה למותו)

  • לזכרו של בן כיתתי

    אני מנסה לדלות מזכרוני מראות וזיכרונות מילדות משותפת. חנוך רזה, גבוה, חיוך ממזרי, ביישני, בזווית פיו, אותו חיוך שנותר בבגרותו, חיוכו המסוים של האחד שקליטתו מהירה, לרוב לפני כולנו, ללא התנשאות מיותרת, מסיים ראשון במבחנים, מגיש עבודה למורה ללא מאמץ, התלמיד המצטיין האולטימטיבי בכיתה.

    בכיתתנו היתה חבורה של מתעמלים ורקדנים, ביניהם לא היינו, אבל הטיולים וההתמצאות בשטח תפסו מקום נכבד. חנוך ניחן ביכולת ניווט. היינו חבורה שמטיילת בשבתות ומרחיקה למוחרקנ בשביליו הנסתרים של הכרמל האהוב עם בני כיתה מעלינו. זכורות לי תמונות של חנוך עם המפה ביד, מתווכח ומנווט בהצלחה גם בטיולי המדבר והרי אילת, ממנו למדתי גם אני מהי מפה, צבעי המפה, סימניה, החלוקה הטופוגרפית ועוד. ממנו למדתי התמצאות בשטח. כנערה, זכורה לי ידידות עם חנוך עד כמה שיחסי בנות-בנים היו אז מקובלים…

    משפחת בנארי גרה במגדל המים. אז איך זה לגור במגדל מים כאשר אצלנו בחדר ההורים לא היו מים, מתחת למיטה היו ג'ארות לצינון המים. מגדל המים היה בקצה המשק לרגלי הכרמל, ליד ואדי שומריה, ליד האיזולטור, הבריכה הישנה ובית אברך. זאת היתה סביבה שונה מסביבת בית ההורים שלנו. היה משהו מבודד ושונה במגורים האלה שקסם וסיקרן אותי בימים שהורינו גרו בבניין עם מרפסת ארוכה ושכנים לרוב עם חוויות ילדות ושכנות אמיצה וקשרים עם ילדי הבניין עד היום.

    חשבתי אז בילדותי איך זה למשפחת בנארי אין שכנים אבל יש המון צמחים ושקט ומדרגות מברזל…

    חנוך היה בן הזקונים בהפרש גדול מאחיו. בתקופת החינוך המשותף הקשר עם האחים היה מזערי. מטבע הדברים כמעט לא היינו בבית ההורים ועיקר הקשר החברתי היה עם בני הכיתה.

    היינו דור שנולד חמש שנים לפני קום המדינה, דור שחווה את השבת השחורה ביגור ואת הכרזת המדינה.

    אלה זיכרונות ראשונים שחרותים עמוק בזיכרון.

    למשפחתו של חנוך, ציפי והילדים, רציתי לומר (אמנם ממרחקים) שחנוך חסר לי אך יישאר בזיכרון האישי והקולקטיבי. משתתפת בצערכם.

    בתיה שוחט גיא (יגור-כפר גלעדי)

    (מתוך חוברת הזיכרון, שנה למותו)

  • טיולים כאלה

    שעה 12 בלילה, 18.3

    … בכל צבעי הקשת: האדום של הכלניות, נוריות, דמומיות וצבעונים. הצהוב של התורמוס והמרווה הדגולה. הסגול של לשון הפר, הלבן של ברך הגמל והקחוון, הירוק של העשבים למיניהם והוורוד של הפשתה.

    זה אמנם נראה כמשהו ספרותי אולם כשאתה הולך בשטח צריך להיות קהה חושים לגמרי כדי לא להרגיש משהו מעין זה. מרבדים עצומים של פרחים מכל הסוגים והצבעים. דבר כזה לא ראיתי בחיים שלי. הכרמל מכוסה בעצים ולכן אין אפשרות לראות דבר כזה שם, אולם באזור בין בית נטופה והכנרת ששם טיילנו (בלשון צבאית זה נקרא מסעי חוליות) אין הרבה חורש והפרחים פורחים. אגב, לא רק אני הרגשתי כך אלא כל מי שהלך איתי וסיכמנו בינינו שבעצם את הטיול הזה היה צריך לעשות עם הנשים והילדים.

    בכלל, טיול כזה, זה משהו פנטסטי והגעתי למסקנה שהגעתי אליה כבר קודם, שבעצם הלכתי בזמן הצבא לסיירת כדי ליהנות מטיולים כאלה…

  • תמונות קטנות

    # חנוך תורן ניקיון. יום שישי אחר הצהריים. רוב האנשים הלכו הביתה ואז חנוך ניגש למלאכה: הכיור, השיש וכל הכפיות מתמרקים כאילו פסח בפתח.

    # צהריים. חנוך מכין לעצמו קפה ואחרי שהתייאש מחיפוש נכנס לחדרי ושואל: אולי את יודעת אם ואיפה יש עוגיות קצת יותר רציניות מן הפתי-בר הקבועות והמשעממות?

    # מנהג אצלנו. אם נתקלים בחידה מעניינת או משחק שצריך לפרק ולהרכיב מביאים לעבודה ומאתגרים את החבר'ה. חנוך אינו מסתפק בפתרון הבעיה אלא בודק איך בדיוק יוצא הגוף הראשון מן השני ומה בדיוק מתרחש שם.

    # ישיבה של ועדת משק. חנוך מציג את הדוח שהכין. הוא מרצה ומסביר בפירוט ובהעמקה כזו שלמרכז הענף כמעט לא נשאר מה להוסיף.

    # בערך שבוע אחרי שגיטה התחילה לעבוד חנוך בא ואמר לה: קומי עזבי את הניירת, עכשיו נוסעים. היא אינה מבינה במה מדובר אך מצייתת. הם חוזרים אחרי שעה וחצי. גיטה במצב רוח מרומם אחרי שקיבלה הדרכה מקפת על קיבוץ יגור, ואתה מסביר: אני רוצה שהיא תכיר את הקיבוץ דרך העיניים ולא רק דרך הניירות.

    # יום שישי בצהריים. רוב האנשים פרשו ובחדרו מתקבצים להם המעטים למעין פרלמנט ושם דנים בבעיות הקיבוץ, בפרויקטים חדשים שעל הפרק וברעיונות חדשים.

    # לפעמים שמים לנו דיסק טוב של מוסיקה קלאסית, ולעיתים ויכוח קטן. אתה מעדיף מוסיקה כלית ואני מעדיפה קולית ואז מחליטים – פעם יקבע אחד ובפעם אחרת האחר.

    # חנוך יושב ליד המחשב ובונה גיליון עם נוסחאות מסובכות. כאשר מסיים קורא לי ומעט משוויץ ואני מביטה ומשתאה על המחשבה שהקדיש לכל פרט ופרט, על הדיוק והבהירות.

    גליונותיך ממשיכים לשמש אותנו וימשיכו הלאה בלעדיך.

    # ערב פסח בשנה שעברה ואנשי הנה"ח מתכנסים מתחת לעץ הלימון לקבל את החג בהרמת כוסית. אתה מבקש ואנחנו שרים את "קומו תועי מדבר". עם התקדמות השיר רבים פורשים, אך אתה לא נותן להפסיק, וכך מתי מעט שרים עד סוף השיר.

    חנוך, אנחנו חסרים אותך כשותף לעבודה, כחבר ורע בצוות הנהלת חשבונות.

    המליצה אומרת שאין אדם שאין לו תחליף. ואנחנו נעז ונתמה: האמנם?

    אוהבים ומסרבים להאמין –

    אורלי מורן וחבריך בהנה"ח ובמשרד הכלכלי.

    (מתוך חוברת הזיכרון, שנה למותו)

  • חנוך שהכרתי

    אני חושב שהכרתי אותך עוד לפני שדיברנו מהסיפורים של אפרת על ההווי המשפחתי והדינמיקה מעוררת הקנאה שהיתה אצלכם בבית. אפרת היא גם מי שהכירה בינינו כאשר הציעה לי לעבור להנהלת חשבונות ולמעשה לעבוד איתך.

    אני מודה שלמרות מה שידעתי עליך חששתי מן המפגש.

    אני מגיע להנהלת חשבונות ובהתחלה מאוד שקט, והנה אנחנו מכינים ביחד קפה בבוקר ואני נזהר ואומר רק בוקר טוב ולא מפתח שום שיחה, והימים עוברים ואני מעיז קצת יותר ואפילו פונה אליך (וזה המקום להודות, לא בלי חשש) ולאט לאט נהיה יותר נוח ואני מגלה אדם שלא שופט אותי על כלום ומדבר אלי בגובה העיניים ומסביר מערכת כל כך מורכבת ומסועפת עם הכי הרבה סבלנות שאפשר, לא עושה לי הנחות והכי חשוב נותן לי הרגשה של שווה בין שווים.

    ועוד צד נחשף וככל שעובר הזמן אני מגלה עוד ועוד עליך, והשיחות כבר לא רק סביב העבודה אלא על מיליון דברים אחרים, ומגאון הכלכלה ואחד החברים המרכזיים והרציניים ביותר בקיבוץ נשאר האדם עם נפש רגישה, חוש הומור ייחודי, פתיחות מחשבתית יוצאת דופן ואישיות מדהימה.

    אלו הזיכרונות שלי ממך, חנוך.

    אני מתגעגע אליך מאוד ומוקיר כל דקה שיצא לי לבלות איתך רגעים שלעולם לא אשכח.

    בהרבה געגועים,

    נרי

    (מתוך חוברת הזיכרון, שנה למותו)