יעקב ענבר

10/02/1947 - 23/12/2022

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' שבט התש"ז

תאריך פטירה: כ"ט כסלו התשפ"ג

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: שייטת 13

שליחות תנועתית: יד חנה

מחזור / חברות נוער: מחזור כ'

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

יעקב (פונדיק) ענבר – זכרו לברכה

יעקב נולד בקיבוץ יגור ב- 10.2.1947 להוריו, שמואל ורחל פונדיק, אח ליוסי זיוה ואליעזר. מהיום שנולד היה מחובר לחבריו בכיתה, אתם גדל כתף אל כתף מבית התינוקות ועד לגיוסו לצבא. הוא היה ילד גדל גוף, שקט, עם חיוך ביישני  ומופנם. הילד הכי גבוה בכיתה והכי חזק ונוכחותו תמיד השרתה על חבריו ועל סביבתו הרגשת ביטחון. יעקב היה איש מאד מסודר ומאורגן. עמירם טנא מספר שהחדר שלהם תמיד הבריק בניקיונו ואף פעם לא מצא בגדים מפוזרים על הרצפה, כמו בחדרים אחרים של הבנים.

לאחר הלימודים יצא ליד חנה עם בני מחזורו ולאחר מכן  התגייס לצבא. כשהחלו מיונים לשייטת הלך יעקב להיבחן. למרות שבגיבוש הראשון נכשל בגלל פציעות ברגלו, הוא עשה את המסלול, לפי הצעת מפקדיו, פעם שניה  והתקבל לשייטת 13. גם בתוך חבורת הלוחמים של השייטת, בלט בגובהו ובחוסנו הגופני ויעידו על כך סיפורי חבריו הלוחמים, שהשתתפו בפשיטה על האי גרין. אחד הפתרונות שלהם להתגבר על משוכה גבוהה בדרך ליעד, היה לבחור "לוחם תמיר, שיוכל לשאת על כתפיו את הלוחמים העולים בזה אחר זה"; לשם כך נבחר יעקב פונדיק, שזכה אחר כך לכינוי "סולם יעקב". הדס מספרת, שאחוות לוחמי השייטת ליוותה אותו כל חייו. החברים מהמסעות בים וביבשה היו חבריו הטובים, שלא נטשו אותו גם בימי חולשתו. לאחרונה, שיחזרו שלושה בני מחזורו (בני 75+) את מסע הגיבוש שעשו במיונים לשייטת ולאחר מכן ביקרו אותו בבית אחוה – דבר שמאד ריגש אותו בימיו האחרונים.

יעקב והדס נישאו לאחר שבע שנים של חברות. בהמשך נולדו רותם, אוהד, אורון ואורי. "הוא היה אבא טוב, חם, אוהב ותומך. מאד נוכח ומעורב בילדותנו," הם אומרים, "לקח אותנו לטיולים על ההר ולרכיבה על סוסים ובאופניים" ומוסיפים, "גם לאחר המשבר שעברה המשפחה לאחר גירושי ההורים, הקפיד לבוא כמעט כל שבוע לארוחות ערב שבת המשפחתיות".

בשנת 1973 עברה המשפחה עם שני ילדיה לקניה, בעקבות עבודתו של יעקב. הם חזרו ארצה לאחר שפרצה מלחמת יום הכיפורים. יעקב ביקש לחזור לשירות פעיל במלחמה, אך בבדיקות הרפואיות המקדימות התגלה לראשונה שהוא סובל מסוכרת. גילויה של מחלת הסוכרת השפיע על כל אורח חייו. למרות שהחל לאבד את ראייתו התעקש להמשיך לעבוד, ללכת לחוגי ריקודים ולא לוותר על עצמאותו. הוא עשה את זה בלהט רב, אולי בגלל שהבין שמבחינתו כל יום כזה הוא מתנה.

עם השנים למד מכונאות ונשא רישיון נהיגה בסוגים שונים של רכבים, כולל אמבולנס ומשאיות כבדות. יעקב היה מכונאי מוכשר ועבד במוסך, בטובופלסט, בלגין ועל מכסחת הדשא של ענף הנוי. בשנים האחרונות עבד בחממת הסחלבים עם אלכס ליבנה. גם שאיבד את מאור עיניו כמעט לגמרי, התעקש ללכת לעבוד. הניקיון והסדר היו טבועים באישיותו. לא היה משנה אם זה במפעל או בנוי, הוא פשוט לא היה יכול לסבול בלגן וחוסר סדר. משברי הבריאות לא שברו את רוחו. כשלא יכול היה להמשיך בחממת הסחלבים עבד באגרטל. אין ספק שכל ויתור כזה היה כרוך בכאב ועלבון של בגידת הגוף, כיוון שיעקב אהב את החיים וגאה בעברו. גם בימים הקשים עדיין שמר על אופטימיות ומיעט להתלונן על הקשיים שלו. נזכור אותו כאיש אמיץ, שנלחם לא רק במסגרת שירותו כלוחם בצבא, כי אם גם על איכות חייו.

במותו הותיר משפחה אבלה: הדס, רותם, אוהד, אורון, ואורי, בנות זוג ושבעה נכדים.

יהי זכרו ברוך.

 

 

 

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

לא קיימים סיפורים