מלך גינדין

04/04/1908 - 19/07/1994

פרטים אישיים

תאריך לידה: ג' ניסן התרס"ח

תאריך פטירה: י"א אב התשנ"ד

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: הצבא הבריטי

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

מלך גינדין

מלך נולד ב-1908 בגלובוקה בפולין. עיירה עם קהילה יהודית חמה, בית ספר יהודי ותנועה ציונית ערה. לפני עלותו ארצה היה בהכשרת "החלוץ" בביאליסטוק ומשם רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה עלה בעלייה ב' ארצה. מלך הגיע ארצה בספינה רעועה ששטה במימי הים התיכון והתחמקה מעין הבריטים. עם הגיעו ארצה הגיע ליגור ולאחר תקופה קצרה ביותר התגייס למשטרה ולצבא הבריטי, לחיל התובלה. היה מגוייס חמש וחצי שנים עד תום מלחמת העולם השניה.
בשנת 1940 נישא לדבורה ז"ל. נולדו להם 4 ילדים: בועז, ישי, לאה וחיימק'ה. בכורו נולד כאשר מלך כבר היה בצבא. דבורה נפטרה ממחלה ממארת והשאירה על מלך עול גידול ילדים קטנים.
בשנת 1963 נשא מלך בשנית לאסתר.
כל שנות היותו ביגור, כל עוד עמד על רגליו עבד מלך בעבודות קשות ביותר: במחצבה עם הסיכונים שבה, בתנובה – חלוקת תוצרת חלב בחיפה, עבודה שהפכה לסמל של עבודה מפרכת – משעות הלילה הקטנות ועד לעיצומו של יום. לאחר שסיים עבודתו בתנובה עבד שנים רבות כנהג בית שעיסוקיו היו: הבאת כל התוצרת הטריה עבור האקונומיה, הסעת עובדים ביום ובלילה לשדות ולמטע, החלפת שומרים במשמרתם. עבודה ללא הפסקה. כאשר כוחותיו לא עמדו לו בעבודה זו, עבד מספר שנים באקונומיה, וזכורה לנו מסירותו והתמדתו בהכנת חבילות לחיילים בשבתות.
כל חייו וגם במצוקות הבריאות של השנים האחרונות שמר על חוש הומר וחיוך תמידי של טוב-לב.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • איזה אילן יפה / שמואל סוכה

    אֵיזֶה אִילָן יָפֶה

    צָמַח מִשָרָשֶיךָ.

    יְלָדִים שְׂעָרָם פִּשְׁתָן,

    מְשַׂחֲקִים בְּמַחֲבוֹאִים

    לְיַד הַגֶזַע

    מִבְּלִי דַעַת.

    עַל הַבַּדִים שֶׁהָיוּ פַּעַם צְחוֹקְךָ

    חוֹנוֹת צִפֳּרִים לְרוֹקֵן

    מִכַּנְפֵיהֶן נְדוּדִים.

    וְלִבְּךָ מַזְרִים דָם יָרוֹק

    לִוְרִידֵי הֶעָלִים, וְאֵין

    לִבְּךָ יָרֵא עוֹד,

    וְאֵין עוֹד לִבְּךָ מְיוּסָר

    נִרְדָף עַל צַוָאר.

    כּה שָׁלֵו, כְּתִינוֹק בַּעֲרִיסָה,

    אֵיזֶה אִילָן גֵא

    שֶׁהָיָה פַּעַם אָבִי.

    שמואל סוכה

  • לאבא יקר

    לו יכול הכתוב לבטא רגשות

    היה הנייר רטוב מדמעות.

    דרך "דפי יגור" פונה אני אליך בתקווה שמילותי ישיגוך במשכנך החדש, אי-שם בגבהים, בינות צדיקים. כתובת לא הספקת להשאיר וכה מיהרת לנטוש, ובעיצומה של חופזה נשכחה מליבך פגישתנו שנקבעה לראש השנה. כה ציפיתי והשתוקקתי לסוב עימך בחגים וכה קרובים היינו למפגש זה.

    "חיימקה, זוהי לבטח הפעם האחרונה, יותר לא אזכה לראותך…" – במילים אלו נפרדת ממני בכל ביקורַי האחרונים. היינו מרכינים ראש איש על כתף רעהו והדמעות היו יוצרות כתם לח על חולצותינו כאות לברית-עולם בינינו. והמילים נאלמו, כאילו פרשו כנפיים: ומי יכול להוציא מילה כשהגרון כמו עומד לפרוץ על גדותיו. סרבתי להאמין שזה יקרה, אך עמוק בתת-הכרתי מודע הייתי כי יבוא יום ואתה תקום ותלך לך לדרכך אל עתידים חדשים. ואני כה אהבתיך אבא, ואפילו טרם הספיקותי לומר שלום.

    כה רחוקים היינו בשנים האחרונות, אך כה קרובים אב-בלב-בן ובן בלב אביו, כמו חשנו איש את רעהו כשהיינו שחים בַּטֶלֶה (טלפון). כל רעד וכל צריבה בנימת הקול נשמעה נצבטה כאילו ישבנו זה לצד זה.

    כה צנוע היית, מלך, כאילו רצית להמעיט מערכך. ולו רק ידעת את אשר חשו הסובבים אותך, איזה מקור לחיבה היית. לא היה אחד על פני האדמה שידע מילה רעה עליך, ומי יכול היה לעמוד בפני נימת פניך שהביעה טוב-לב ואותו חיוך שובבני שהיה תמיד נסוך בה.

    עם כל הקשיים והמכשולים שנערמו בחייך, לא הבעת סבלך כלפי חוץ ולא נתת לנו להרגיש בכאביך. עוד בהיותי פעוט נשארנו לבד והיית לי אב ואם. כה צמודים היינו. כל-כך אהבתי את לילות השבת, כשהבית כולו הדיף ריחה של עוגת הטורט הטריה שאפית, ואת אותה טקסיות יום-יומית סביב המיצים למיניהם שהכינות. זכורות לי הנסיעות במסגרת העבודה לחיפה, שהתלוויתי אליך פעמים אין-ספור. כה נהניתי וכה גאה הייתי על אותה אהבה ואהדה שהסוחרים רחשו לך, ובצדק! היית איש שהשקיע ונתן ממרצו, נציג מכובד של דור רב-עוצמה, דור של חלוצים, בונים ומקימים, אנשי עמל שלא ידעו שובע בעבודתם, דור שהולך ומתמעט, וכה חבל.

    לא באת בדרישות ובטענות. לא ניסית לעמוד בדרכי גם כאשר החלטתי לנסוע ולעזוב את הבית המשותף שלנו. שלא תחשוב אבא, ידעתי כי כאבת על כך. אני מבטיח לך, אבא, יותר לא אזנח אותך וזיו פניך מתנוסס בחדרי ומהווה אשראי לזיכרונות נעימים ומקור לכוח ומשען בעת מצוקה.

    לפני לילה, בעודי ישן, באת אלי באורו של ירח, כמו מלאך משמיים. כיסית אותי קלות, ליטפת את לחיי. ניסיתי להזדקף ולו רק לגעת, לחוש בך, אך אתה כבר לא היית. משוכנע אני שהיה זה אות שהינך נמצא בידיים טובות, במקום מבטחים, אליו מייחלים כולם להגיע עם קיצה של דרך.

    סלח לי אבא, אלפי מחילות, על כי לא הייתי עימך בדרכך האחרונה בשבילי יגור.

    באשר אלך ובאשר אפנה איתי תמיד תהיה.

    בנך חיים.

    יומן ליום השלושים

    19.8.1994

  • לאבא

    לאבא

    לומר אבא –

    ולא לקבל מענה;

    לדעת כי אין עוד חיוך מהנה.

    לחשוב בלבך כי אין זה חלום

    תמו חיים – ואיתם הלך דור.

    לכתוב לך אבא מילים לפרידה

    קשה לי יותר מכל עבודה;

    הניתן כלל לכתוב על זמן ותקופה

    על חיים שתמו – נותרה רק גלופה.

    לא הרבית מילים – אך פיזרת חיוכים,

    התעניינת רבות בשלומם של הקרובים.

    הורגלתי תמיד כי בראש מעייניך

    דאגת רבות לשלום ילדיך.

    רבים כבר יודעים מהי עצבות

    נפגשנו במקומות המלאים באבלות.

    אך כשזה אצלך ופוגע בך

    פי אלף יותר כואב בתוכך.

    ואין שום מזור – בניחום ובמילים

    שיכול להפיג התחושות בצלילים.

    כי זה מנהגו של בורא העולם

    להחליט על מועד קיצם של כולם.

    נוח בשקט בהוד משכנך

    ו"הוא" כבר ידאג – הכל למענך.

    כך במהרה הכל כאן סיימת

    בלי להציק לבריות שסביבך.

    ואנו, שכאן המומים מלכתך,

    מבטיחים להמשיך את מלוא בקשתך.

    אותך לא נשכח ואיתנו תמיד

    תמשיך להיות אחד ויחיד.

    ישי

    חוברת ליום השלושים

    19.8.1994