נורית סולומון – פלוט
נולדה: 30.4.1948
נפטרה: 27.12.1991
נורית נולדה להוריה שלום ז"ל ובתיה בשנת 1948, כשבועיים לפני קום המדינה. היה זה באביב, עת פרחו הנוריות לרגלי הכרמל. זאת היתה תקופה סוערת של קום המדינה ואביה של נורית, אשר שרת בנגב, זכה לראותה רק לאחר מספר חדשים, כאשר היתה הפוגה בקרבות. תקופת ילדותה עברה בהווי המיוחד של ילדי קיבוץ. משחקים בפינות אהובות וקירבה לטבע. בכיתות היסוד היתה נורית ספורטאית מצטיינת וכן התבלטה ביכולת זיכרון טובה, ולכן השתתפה בהצגות בהן נדרש מלל רב בתפקידים הראשיים. בבגרותה נזכרה בתקופה זו בחיוך ונוסטלגיה.
בעבודת השורשים של הבנות מספרת נורית על החינוך לעבודה כערך ראשוני, ומכאן היחס, הרצינות והמוסר הגבוה שליוו את נורית בעבודתה לאורך דרכה. תקופת הנעורים זכורה לנורית כתקופה של ויכוחים הקשורים באידיאולוגיה קיבוצית, במעורבות פוליטית ובפעילות חברתית ענפה.
מספרים בני כיתתה: "בכיתה נורית היתה התנ"ך שלנו. היתה שקדנית וחכמה. כשנזקקנו לעזרה נורית היתה הכתובת ותמיד בחפץ לב". כמבוגרים חשים בני כיתתה, כי "נורית היתה כמו אמא של בני הכיתה. תמיד ניסתה לרכז ולהדק את הקשר ביניהם, חיוך, מלה חמה, התעניינות ועזרה – הם שאפיינו אותה בחיזוק הקשר הכיתתי".
לאחר סיום בית הספר עבדה נורית כמורה באולפן. את ישעיה פגשה כאשר הצטרף כתלמיד באולפן. ב-1970 נישאו ובנו את ביתם ביגור. כמו לפי הזמנה נולדו להם ארבעת ילדיהם: שני, דביר, קרן ויוני. בעבודת השרשים מציינת נורית כי הארוע המרגש במיוחד עבורה היה לידת שני. מדבריה: "מרגישים שיוצרים משהו נהדר". נורית בנתה בית חם לישעיה ולילדים. בדרכה החכמה ידעה מתי לדרוש ומתי לתמוך, כיצד לגשר בחינוך הילדים בין גישתה שלה וגישתו של ישעיה. למרות מגבלותיה הבריאותיות ידעה לחנך, לפצות ולהעניק לילדיה בדרכה האוהבת.
מההוראה לאולפן אך טבעי היה כאשר פנתה להוראה בבית הספר היסודי. בלימודיה ב"אורנים" בלטה בכשרונה המתמטי ותמיד הביעה נכונות לעזור לכל בת אשר נזקקה לחיזוק ותמיכה.
בשנת 1974 נהרג אביה של נורית, שלום, בתאונת דרכים. נורית, שהיתה אז בתקופת לימודיה ב"אורנים", אספה כוחות ולמרות הכאב לא ויתרה, תמכה במשפחתה וסיימה את לימודיה.
בעבודתה החינוכית התלבטה נורית כיצד לגשר בין תלמידים חלשים לחזקים ולא להזניח את הקצוות. במשך השנים, מתוך עניין אישי, השתלמה בלימודי המתמטיקה, ובהמשך בלימודי המחשבים, ושמה לעצמה מטרה ללמד את הילדים להיות משתמשי מחשב בעתיד. נורית היתה זאת שהובילה את לימודי המחשב בבית הספר היסודי, והדביקה בהתלהבותה ילדים ומבוגרים כאחד. לא חסכה מזמנה וסבלנותה כדי לעזור לאנשים בייעוץ והכוונה הקשורים למחשב. ילדי בית הספר יצרו איתה קשר אישי ובלתי אמצעי. בשבילם היתה היא הכתובת והסמכות בכל הקשור לגילוי וכניסה אל תוך העולם המופלא והמורכב הנקרא מחשב.
מספר ימים לפני מותה, בעינים עצומות ובקול חרישי העבירה נורית הנחיות איך וכיצד לשלב את כיתה א' בחדר המחשבים. במסגרת התמחותה במחשבים שילבה נורית את עבודתה בבית הספר עם עבודה בלגין, במשרד תכנון הייצור.
בשנת 1976 הצטרפו הוריו של ישעיה ליגור. נורית דאגה במסירות, לכל צרכיהם ולקליטתם ביגור.
יחסים קרובים ועזרה הדדית היו לנורית עם אמה בתיה ובעלה אריק. קשר חם והרבה הבנה ליוו יחסים אלה.
נורית, בשנים האחרונות סבלת רבות ממיחושים והגבלות. היה מדהים לראות אותך לא מוותרת ומגיעה לבית הספר עם שפתיים חשוקות מכאב ועם רצון נחוש לעבוד. בלי מילים, ניגשת ישר ולעניין.
נורית, זכרונך לברכה, שהיית בן אדם חי ונושם וחושב ועושה ותומך ונתמך. שצחקנו ובכינו ביחד. שתכננו ביחד חיים ארוכים ויפים, ומסביבנו ילדים ההולכים וצומחים ומשנים את פני העולם.
נורית אהובה שלנו – שאינך שומעת מילים אלה ושאינך רואה אותנו בוכים ואת הפרחים מונחים.
נורית מסורה שלנו, שהשרית עלינו בטחון ושלוה נצחיים, שצעדנו כל כך הרבה ביחד בחוזק ואומץ בתקוה ובחלום – איננו נפרדים.
יהי זכרך ברוך.
