נחמן מתוקי

05/08/1913 - 11/05/1985

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' אב התרע"ג

תאריך פטירה: כ' אייר התשמ"ה

ארץ לידה: ליטא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מטלה מתוקי

בנים ובנות: מרים שביט

נחמן מתוקי

נחמן נולד ב-1913 בעיירה וולקובישקי, עיירה ציונית בליטא. שם גם למד בבית ספר עברי ובגמנסיה עברית. יצא להכשרה בשנת 1930 שם שינו את שמו מ"צוקרווסר" ל"מתוקי".
הגיע לפלוגה ביגור ב-1931. ראשית עבודתו הייתה סבלות בבית חרושת "שמן", עבר לעבוד במחצבת ארבע וחצי והגיע לעבודה בנמל. היה אז חוסר עבודה בארץ ונחמן סודר לעבוד בסנדלרות. לדבריו הייתה לו נטיה לכך היות ואביו היה סנדלר. גם במקצוע זה הייתה עבודה מעטה ונחמן מוצא עצמו בונה את גשר חליסה, כאשר בעונות הפרי חוזר לנמל להעמסת פרי הדר. לשם כיבוש עבודה עברית נשלח מטעם האספה הכללית ביגור לעזרה ברמת הכובש.
בשנת 1940 החליטה האספה שעליו ללכת לשמירת יערות, בשליחות מטעם ה"הגנה". נחמן לומד ערבית ובסיוע הסוכנות עולה בדרגה עד שבסוף תקופת המנדט היה למפקח ייעור של אזור הצפון. כל זה נעשה תוך כדי כניסתו לעבודה בש"י (שרות ידיעות של ה"הגנה"), ולפעולה ב"רכש" (רכישת נשק ע"י ה"הגנה").
לאחר מלחמת ששת הימים עבד כיועץ לענייני ייעור מטעם הממשל הצבאי בשומרון, שם גם פגש ידידים ערבים ותיקים מיג'ור ובלד-א-שייך, היא תל-חנן היום.
נדמה שלא תהיה זו הגזמה אם נאמר שכל חורש מהחורשים הרבים המכסים את צפון הארץ וגם דרומה ממנו נושאים את חותמת ידו של נחמן. הוא פרש לגמלאות בשנת 1975 לאחר 35 שנים כיערן מסור.
גם בתחומי המשק היה מעורה, בעיות חינוך היו חשובות לו מאוד. הוא ניסה השכם והערב להתריע על אי אכפתיות בשטח זה, כמו בשטחים אחרים.
כשהכניסו את התחבורה הפנימית לשרות במשקנו היה נחמן בצוות הראשון שחנך אותו. כשקשתה עליו עבודה זו בשל מצב בריאותו, עבר לטובופלסט.
נחמן ניסה תמיד להבין את הדור הצעיר, לימד עליהם זכות בל הזדמנות והיה ידיד נעים שיחה לצעיר ולקשיש באותה מידה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • פיקוח על יערות

    בעיירתי וילקוֹוישק, עיירה ציונית, הדור הצעיר כולו למד בבתי-ספר עבריים ואחר-כך גם בגימנסיה עברית.

    להכשרה יצאתי בגיל צעיר. הייתי בקבוצת הכשרה שנקראה "קבוצת קומרק" – ע"ש גרף גרמני אשר היה לו יחס אוהד לחלוצים, ולתקופת הקיץ היה מקבל 30 בחורות ו-5 בחורים לעבודה בסלק סוכר. אחרי גמר עונת העבודה הועברנו לקבוצת "כיבוש" – שהיה משק חקלאי עצמאי של "החלוץ" בליטא. אני עבדתי ברפת…

    הואיל ולא הייתי נתין ליטאי, גורשתי מליטא וסידרו לי על-כן עליה מהירה ארצה. הגענו לנמל יפו כ-30 צעירים, בתוכם גם חלוצים מפולניה. תרשיש מעין-חרוד קיבל אותנו כנציג הקיבוץ. הוא שאלני לשמי, וכאשר עניתי לו ששמי צוקרווסר הוא פסק שמהיום והלאה יהיה שמי בישראל מתוקי – וכך היה.

    הגעתי לפלוגה ביגור עם עוד שלושה חברים בערב חג הסוכות. אנחנו, יוצאי ליטא, ידענו את השפה העברית. בפלוגה ידעוה לא רבים. את היידיש שדוברה בפלוגה כמעט ולא הבינונו.

    ראשית עבודתי היתה בסבלות בבית חרושת "שמן". עבדתי שם עונה אחת ונשלחתי למחצבת ארבע וחצי, ואחר-כך הגעתי לעבודה בנמל.

    ב-1933 שרר בארץ חוסר עבודה גדול ואני סודרתי בעבודת הסנדלרות, הואיל והיתה לי נטיה למקצוע זה – אבי היה סנדלר. אבל גם במקצוע זה העבודה היתה מועטה, ולבסוף נמצאו ארבעה מקומות עבודה בבניית גשר חליסה ואני הגעתי לשם. אני זוכר שהתשלום ליום עבודה היה אז 4 אגורות. בעונות היינו חוזרים לעבודה בנמל: העמסת ארגזי פרי-הדר על דוברות ומשם אל בטן האוניה.

    כאשר התחילה המלחמה על עבודה עברית, התקיימה בצהרי שבת אחת אסיפה בפלוגה והוחלט לשלוח ארבעה חברים לעזרה לרמת-הכובש. זלמן שֶׁר, אני ועוד שני חברים נקבענו למשימה זו. שהיתי כארבעה חודשים ברמת-הכובש. למעשה, רוב הזמן עמדנו על המשמר. אני זוכר שהיו איתנו: ברל כצנלסון, שאול טשרניחובסקי ואחרים. היתה זו תקופה של מתח-חיים ומאבק קשה על כיבוש העבודה העברית.

    כשחזרתי מרמת-הכובש עבדתי בסנדלרות, פרט לעונות החורף בהן הייתי עובד ביציקות ובנמל. תקופה מסויימת עבדתי גם בייבוש נמל חיפה. היינו יהודים מעטים בין אלפי חורנים וערבים שעבדו בעבודת הייבוש.

    לפני 25 שנה, בחודש ינואר, החליטו באסיפה הכללית ששני חברים צריכים ללכת מטעם ההגנה לשמירת יערות. נלקחתי לתפקיד זה והוסבר לי שאני חייב לקבל משימה חשובה זו, שהינה בבחינת שליחות מטעם ההגנה, כדי למנוע הסתובבות ערבים בשטח.

    התחלתי ללמוד את השפה הערבית וכעבור שנתיים עמדתי בבחינות. בסיוע הסוכנות התחילו להעלות אותי בדרגה, כך שנהייתי בסוף תקופת המנדט למפקח ייעור של איזור הצפון. כל זה נעשה בקשר לכניסתי לעבודה בש"י (שירות ידיעות של ההגנה) ולפעולה ברכש.

    עם גמר מלחמת השיחרור ניתנה הוראה ע"י המוסדות הלאומיים, שכל אלה שהיו בתפקידים ממשלתיים חייבים להישאר ולהמשיך בתפקידם, וגם החלטת המשק היתה ברוח זו, ואני מתמיד בעבודתי זו עד היום הזה.

    נחמן מתוקי

    ספר יגור, 1963, עמ' 334