עזה ורדי

עזה ורדי 10.5.1937 – 26.5.2012

עזה נולדה ביגור, בת בכורה להוריה צילה ואריה (לייבוש) אמון (וירשובסקי). ילדותה – בשנים סוערות של מלחמת העולם והמאבק בבריטים, כשלאחר ה"שבת השחורה" (יוני 1946) אבא נלקח עם הגברים מיגור לרפיח, ובשל היותו איש פלמ"ח התארך המאסר שלו ארבעה חודשים, שבתוכם כילדה קטנה היא נוסעת עם אמא לביקור ברפיח הרחוקה.

לאחר מלחמת העצמאות היה לה האירוע המשמעותי ביותר כנערה – הפילוג בקיבוץ המאוחד, אירוע שבמידה רבה עיצב את השקפת עולמה כנערה מתבגרת בסביבה שהייתה אז "חברה מגוייסת", והטביע בה חותם לשנים ארוכות.

בראיון לארכיון יגור על הוריה בשנת 2004 היא סיפרה: "…כשאבא קרא לי בפעם הראשונה לשיחה על האפשרות של עזיבה, הכל הפך להיות קשה מאוד… כילדה לא יכולתי להתווכח איתו פוליטית, אבל ידעתי שבשום פנים ואופן אני לא אוותר על הבית, על יגור. ולא שהייתי קשורה דווקא לחברים ולחברות, אלא אז כבר ידעתי בבירור שהקשר הוא לעצים, לאבנים, להר. פשוט פחדתי לבוא הביתה ולשמוע מאבא על האפשרות של עזיבת המקום…"

כשההורים עזבו עם האחים יונתן ומיכה לעינת נשארה, נערה כולה בת 16, במקום שאליו הייתה קשורה יותר מכל, ממש כפי שאמרה, "לא אוותר על הבית, על יגור." הפצע שנפער אז במשפחה היה ברקע החיים המשפחתיים שנים רבות.

גם לאחר נישואיה לרוברטו (רובי) ורדי ושהות קצרה בקיבוצו כיסופים, היה ברור שהבית האמיתי למשפחה יהיה ביגור – בית שהתעצם עם הולדת הבנים גיל ועופר.

בכל השנים הייתה לה תחושת הזדהות מוחלטת עם דרך החיים הקיבוצית, שבתוכה היא משתדלת למצות את המרב שיכולה לתרום. בשנים שעבדה במעבדת בית הספר, ולאחר מכן בטיפול בתעסוקת הקשישים ביגור, ראתה זאת לא רק כמקום תעסוקה, אלא הזדמנות להתפתח – "להגדיל ראש" תוך לימוד מניסיונם של אחרים בתחומים האלה.

המשפחה שהתרחבה עם השנים עם הכלות מלה ואריאל והנכדים דניאל, יונתן, אלינור, מאיה ונעם הייתה לרובי ולה מקור להרבה שמחה.

בשנות החיים המאוחרות של ההורים בעינת נסגרו המעגלים בקשרים המשפחתיים שנצרבו קשות בשנות הילדות: עם אבא בקשר מכתבים רב שנים שבו פתח לפניה את עולמו הפנימי המיוחד, מילדותו בקאליש ועד חייו הבוגרים כאמן יוצר, ועם אמא בביקורים עם רובי בעינת, כשתמיד היא נושאת עמה מאפים שהפליאה להכין ושידעה שאמא אוהבת במיוחד. אחרי הרבה שנים – שוב היינו משפחה שלמה.

המשפחה.