עקיבא ס"ט
עקיבא נולד בקיבוץ יגור ב- 30.09.1928 להוריו אסתר וישראל ס"ט, אשר הגיעו לישראל בראשית העלייה השלישית. עקיבא היה בין הילדים הראשונים שנולדו ביגור. שבע שנים מאוחר יותר נולד אהוד אחיו הצעיר.
עקיבא היה בן יגור שורשי, אשר גדל יחד עם יגור והרבה מחוויותיו האישיות הן חלק מאבני דרך היסטוריים בחיי יגור ובחיי המדינה ואין סמלי יותר מכך שהוא נקבר באדמת יגור ב – י' בטבת , יום העלייה על הקרקע.
ילדותו עברה עליו בתוך חברת הילדים הקטנה של קיבוץ בראשית דרכו. זיכרונותיו מילדותו היו מהולים בהומור, שובבות ילדותית וטיולים על ההר. בילדותו למד בבית ספר עממי ביגור, בכיתה ח' התחיל ללמוד בבית הספר המחוזי ביגור – אשר נקרא בית ספר תיכון במגמה חקלאית. את שנת הלימודים האחרונה למד בבית ספר טיץ, שם גם למד את מקצוע הנגרות, שהפך להיות תחביב מרכזי בחייו.
בילדותו למד עקיבא לנגן על מפוחית ולעיתים בחגי המשק השתתף בתזמורת מפוחיות. מדי שנה הגיע לגנים בו היו נכדיו על מנת להראות להם את נפלאות המפוחית.
לעקיבא הייתה יד קלה בציור ואיור, לעתים היה משרטט שרטוטים מדויקים ועדינים ואף היה מצייר לנכדיו זיכרונות מילדותו, את הקופה ימייקה ותמונות מראשית חייו בקיבוץ. אחד מסיפוריו על תקופת הנעורים, הוא סיפור סחיבת הג'יפ של יצחק שדה שחנה ליד חדר האוכל, בו עשה סיבובים בעיגול, עד שננזף על ידי יצחק שדה בכבודו. גם משובות נעורים היו חלק מאופיו המיוחד של עקיבא.
בשנת 1947, התחילו להתארגן קבוצות הגנה אזוריות, עקיבא הצטרף לאחת הקבוצות, אשר קיימו סיורים מסביב למשק. בשנת 1948, בהיותו בן 18, החליט להצטרף לפלמ"ח. יום אחד ארז תרמיל ועזב את יגור ללא אישור הקיבוץ. עקיבא מספר שביגור גינו אותו על כך, אך לתחושותיו הוא היה חייב להצטרף למאמץ על הגנת המדינה. בפלמ"ח היה כשלוש שנים, בגדוד הפורצים בחטיבת הראל והשתתף במספר מבצעים ידועי שם כמו הקרב על נבי סמואל והפריצה לעיר העתיקה, במהלך הקרבות השונים נפצע בקרב על לטרון ומאוחר יותר שימש כמפקד בסדום.
לאחר המלחמה חזר עקיבא ליגור, באותן שנים התקבצו ביגור בני המחזור הראשון והשני, אשר קראו לעצמם "חוג הנוער", מושג שהפך לשם דבר ביגור וכמעט עד יומו האחרון חש עקיבא שייכות לחוג הנוער המקורי.
בהמשך יצא עקיבא ללימודים כללים ברמת אפעל, תקופה זאת זכורה לו כתקופה נפלאה של הרחבת ידע בצד פעילות חברתית. עם סיום לימודיו גויס להדרכה בנוער העובד בחולון ואח"כ שימש כמנהל סניף בורוכוב גבעתיים. הרגשתו באותן שנים הייתה של מחויבות רעיונית אידאלוגית ויכולת להשפיע ולשנות מציאות בעזרת מעשים חינוכיים. בתום השליחות התנועתית חזר עקיבא ליגור ויצא ללימודים בסמינר אורנים, באותה תקופה התעמקו קשריו עם דינה אפרת ז"ל גם היא בת יגור ממחזור ה', התחתן עמה ונולדו להם ארבעת ילדיהם.
עם סיום לימודיו, החל עקיבא ללמד מספר שנים, אך בחר לעזוב את דרך ההוראה ולבחור כיוון חדש. בשנת 1966, לאחר שנה וחצי בהן כיהן כמזכיר בקיבוץ יגור, נסע עקיבא עם עוד שלושה חברים לצרפת, על מנת להביא ליגור מפעל חדש. שם למד את רזי מקצוע ההדפסה. מאז את עיקר חייו המקצועיים הקדיש עקיבא לטובופלסט, ממנו פרש בהיותו כבן 80. עם פרישתו לגמלאות, החל לתרגם ספרים מאנגלית לעברית ואף ספר אחד בתרגומו יצא לאור.
עקיבא היה בראש ובראשונה "מנטש", אדם בעל יושר פנימי, כנות וענווה, אוטודידאקט אמיתי, סקרן, תאב ידע, קורא מספר ספרים בעת ובעונה אחת, אוהב מוזיקה קלאסית, לומד שפות נוספות כמו ספרדית וצרפתית, משתתף בהרצאות, מבין בפוליטיקה, ומגיב לסביבותיו. בקי בכל: בהיסטוריה, בספרות ובתנך – "בור סוד שאינו מאבד טיפה", אנין טעם, נהנה מיין טוב ומארוחה טובה, מספורט השחייה בו המשיך כל עוד יכול היה, מטיולי אופניים עם קיבוץ יגור ומטיולים רגליים רבים במסגרת המשפחה. אהב מאוד לנסוע לחו"ל ולהנות מרזי העולם הגדול.
אדם צנוע וישר הליכות, אינו מרבה בדיבור, אך בעל ערכים ברורים ומוצקים. הנעשה במדינה קרע את ליבו. האמין בכל ליבו בדרך הקיבוצית וראה בה נכונה והוגנת אף כי הבין שיש צורך לשנות ולהתקדם. דייקן בדרכו המקצועית, דורש מומחיות בכל שלב ושלב, פדאנט משהו ופרפקציוניסט. טוב היה לה ליגור, שעקיבא מסתובב בין שביליה, שנים רבות קולו היה ברור וערכי ועל אף שלא הרבה לדבר, היווה כיוון ודרך .
בשנתיים האחרונות, חש עקיבא שגופו בוגד בו, שוב לא יכול היה ללכת ולצעוד כהרגלו ואף לבריכה היה מתקשה להגיע, בעוד ראשו צלול ובהיר כשל נער, גופו הלך וקרס. תקופה ארוכה עוד התעקש להסתדר בעצמו ללא עזרה, לצאת מחדרו ולהיות מעורה בנעשה ביגור.
ולמרות גילו המתקדם כל שיחה עמו הייתה מעין למידה קטנה על עולמות גדולים ורחבים.
לפני 17 שנה נפטרה דינה. עקיבא הצליח למצוא מיקוד ועניין לחייו, אך תמיד חש כי משהו חסר בחיים האלו – עד שלא יכול עוד.
היום עקיבא נקבר ליד דינה, חברת נפש אמיתית, יחדיו בנו משפחה לתפארת, לרגלי ההר הירוק, אותו כל כך אהב. ושניהם יחדיו עד בלי די אהבו את יגור. אולי עכשיו ימצא שלווה ושקט.
