פליקס כפרי

נעקר מתוכנו החבר פליקס כפרי ז"ל. איש נבון וישר היה – נאמן לחבריו ולקיבוצו.

בשנת 1940 הגיע אלינו. לא עבר זמן רב וראינוהו כי התאקלם בתוכנו, הסתגל לחיי עבודה ולחיי הקיבוץ. לראשונה עבד במחצבה וברפת, ובזמן האחרון – במטבח.

– – –

בהיותו איש-שיחה מעניין ומלבב היה עשוי להתחבב על אנשים, ואף לחבב אותם על עצמו. אהב את הזולת ותמיד היה מוכן לבוא לעזרתו, להחיש לו עזרה ותושיה. את החובה לעזור לחבר הנתון במצוקה ניסה אף להקנות לאחרים. באופן כזה העמיקו קשריו עם חברים, ועם רבים מהם קבע פליקס ז"ל קשרי ידידות ורעות. העריכו אותו וכיבדוהו. לרבים שימשו תכונותיו וסגולותיו מופת.

– – –

ולא רק לגבי החבר-הפרט גילה עֵרוּת ויחס נאמן, אלא שהיה גם ער מאוד לגבי כל המתרחש בחיי חברתנו. גם את החברה הקיבוצית אהב והיה נאמן לה מאוד. את חובותיו כלפי חברתנו היה ממלא בלב שלם, כיאות לאיש הגשמה – של נעשה ונשמע.

מי מאיתנו איננו מביע לעתים ביקורת על הליכות חיינו ועל יחסים בחיי החברה?… גם פליקס היה נוהג כך לא אחת. היתה זו ביקורת כנה, ביקורת של אמת. היתה זו ביקורת מתוך כוונה לתקן דברים בחיינו ולשפרם. וכמו שידע לבקר כן ידע להעריך את החיוב בחיינו ואת היצירה הנפלאה של הקיבוץ, בכלל, את היותה חברה ללא מנצלים ומנוצלים. בדרך כלל ידע לעמוד על דעתו בעקביות, ואפילו בתוקף מסויים, ותמיד ניסה לשכנע את האחרים בצדקת עמדתו. ידע להיות תקיף, אך גם גמיש כאחת, כאשר היה צורך בכך.

היתה לו השכלה כללית לא מעטה, והיה איש מחשבה בעל-ידע בכמה וכמה שטחים. העיקר – לא פסק מלהרחיב השכלתו וידיעותיו. היה קורא הרבה, והספרים שקרא היו בעלי-ערך. היה ער לבעיות – הן מהמתרחש בארץ ובקיבוץ והן בעולם הגדול. כקורא מתמיד השתדל בכל מידת האפשר להקים ספריה גדולה לעצמו. הספרים שקרא ורכש היו בשפה לועזית בעיקר.

רבות הצטער על ידיעותיו המועטות בלשוננו העברית… ועד סוף ימיו לא הצליח להשתלב בשפתנו. סבל מזה שהביטוי העברי היה קשה עליו מדי. בשל כך גזר על עצמו שלא להיות איש ציבור. עם זה היה איש-מעשים.

היה זה חלומו לעבור יום אחד לדירה נאותה בשיכון הוותיקים. משנתגשם חלומו היה מאושר מאוד. מטבעו אהב את השדה והצמח, ומשניתנה לו האפשרות התמסר לסידור גינות פרחים ועצים מסביב לביתו.

אציל-רוח היה וטוב-לב. איש נעים-הליכות היה, איש שיקול-הדעת והמחשבה הצלולה.

נזכור את דמותו השופעת. היא תישאר חרותה על לוח לבותיהם של מכיריו וידידיו המרובים. תכונותיו וסגולותיו תהיינה לנו למופת תמיד.

שמואל וולק

[חוברת ליום השלושים]

כל יום נדמה לי שהדלת נפתחת ואתה נכנס עם כלבך הנאמן (דבר שהורגלתי בו שנים רבות) לעישון סיגריה, לשיחת חולין או גם בירור עניינים שברומו של עולם. רגיל היית לבקר, ובחריפות, אלא שביקורתך לא נבעה מיחס שלילי אלא מרצון כן לתקן עיוותים. מספר פעמים הבעת בפני את צערך על שלא שלטת די בשפתנו, ברמה שהיתה מאפשרת לך לבטא את אשר עם לבך באסיפה כללית.

איש ישר היית, אוהב יושר ודורש צדק. מקור לא אכזב של אושר היוו עבורך חיי המשפחה. בעל מסור היית ואב נאמן – ובשביל עצמך הותרת צניעות ותום-דרך. מעולם לא דיברת על בריאותך, ואיש שלא הכירך מקרוב לא ידע על מצב בריאותך למעשה. תמיד היית בתנועה ומתח, כאילו חשת שימיך ספורים ואסור לאבד אפילו רגע – כך בעבודה, בה עשית תמיד יותר מהנדרש ממך, וכך בשעות שלאחר העבודה בכל עיסוקיך.

שנים רבות היינו שכנים וחברים לעבודה ברפת, ואגב עבודתנו המשותפת ותוך מגע קרוב איתך יכולתי לעמוד על תכונותיך החיוביות ביותר: קנאי לסדר, לניקיון; לא סבלת כל גילוי של הזנחה או רשלנות.

אהבה רבה הענקת לבעלי-חי. זכור לי מקרה שהבאת לרפת חמור תועה שחלה, ועל אף כל מחאותי שאין זה המקום המתאים עבורו, לא ויתרת על החזקתו וטיפלת בו עד שהבריא.

אנשים פשוטים אנו ובגדולות לא התהלכת, אך יושר אישי, זקיפות קומה וחיים שכולם כבוד איפיינו את חייך!

והדלת אינה נפתחת יותר. נשארו הזיכרונות לבדם – – –

יוסף לוסטיג

[חוברת ליום השלושים]

תמיד תמיד זילזל אבא שלנו במחלתו.

היה קם בוקר-בוקר לעבודה ברפת, ולאחר מכן, כעבור שנים, במטבח, ולא נעתר אף פעם לבקשתנו להאיט קצת את קצב העבודה. וכך זה היה עד היום האחרון.

היתה לו זיקה עמוקה לעבודה והקפיד למלאה כראוי. בשנים האחרונות, כשבריאותו לקתה ועבד רק כמחצית היום, היה מרבה לעשות בגינה, שטופחה על ידו למופת.

בשבוע האחרון, בשכבו בבית החולים, ביקרנו את אבא יום-יום. הוא התעניין מאוד במתרחש במשק ושאל על כל פרט ופרט, ומתוך חשש שמא הוא מרבה להטריד אותנו – הציע לנו לבקרו פחות.

קצב החיים שלו היה מהיר והלב לא עמד, נדם.

לעולם נזכור את האהבה והמסירות אשר העניק לנו, לכל בני המשפחה.

בני המשפחה

[חוברת ליום השלושים]