פנינה מיכאלי
נולדה: 10.11.1914
נפטרה: 8.10.1990
שם האב: זלמן
שם האם: עטל
פנינה נולדה בליטא, בעיר רקישוק. עוד שני אחים היו במשפחה, מהם אחד נפל במלחמת העולם השנייה, והשני -שרד ברוסיה. פנינה עמדה איתו בקשר ועזרה לו הרבה, ומשהצליח לעלות ארצה ב-1980, לא היה קץ לשמחתה.
בימי מלחמת העולם הראשונה נדדה המשפחה לרוסיה. בסופה חזרו לליטא, לעיירתם, שם למדה פנינה בבתי-ספר ממשלתיים ליטאיים (יסודי ועל-יסודי) ואילו השכלה עברית רכשה מפי מורה פרטי.
היתה חברה ב"השומר הצעיר" ובגיל 19 יצאה להכשרה. מחסור רב בסרטיפיקטים היה אז והחלוצים נאלצו לחכות זמן רב לעלייה. שש שנים (בהפסקות) ישבה פנינה בהכשרה. באחד המקומות – בעיר מריאמפול – פגשה את בנימין שטיינברג ז"ל, לימים בעלה. ברגע האחרון ממש, באוקטובר 1939, בימי פרוץ מלחמת העולם השנייה, זכתה לעלות ארצה והגיעה ליגור. תחילה עבדה בגן-הירק ובשנה השניה לבואה – במפעל המרבדים "גיזה", אשר יגור הקימה בבית-החלוצות בחיפה. שנים רבות התמידה במפעל זה, ומשנסגר, חזרה לעבודות שונות במשק (מוסדות ילדים ועוד), ולאחר מכן ועד סוף ימיה – בטובופלסט. היתה מראשוני העובדים במפעל ועבדה ליד מכונת הדפסה. מהחברות המעטות שעבדו ליד מכונה.
בשנת 1959 הוכתה פנינה קשות במות עליה בעלה בנימין. לאחר שנים של אלמנות הקימה משפחה עם אריה מיכאלי ושוב ידעה אושר משפחתי, עד האסון הנורא שבא בחתף: בטיול פנסיונרים מטעם בית-חרושת "נשר" נעקצה ע"י דבורה ומתה בו במקום. מה נורא ואיום הדבר!
אשת חיל היתה פנינה, בפינתה המשפחתית ובכל מקום שעבדה. כל שעשתה בחריצות, באחריות ובמסירות רבה עשתה.
טובת לב ונכונה לעזור לזולת. ידידותיה זכו ממנה לסעד יוצא מן הכלל והכל בשקט ובענווה, כדבר המובן מאליו, כשהיא מוצאת טעם וסיפוק בכל עשייה ועשייה.
מאנשים תמימי הדרך היתה פנינה, אשר פיהם וליבם שווים, הישרים והצנועים, העושים את עבודת יומם בכל המסירות, הנאמנות והאחריות שלא על מנת לקבל פרס, כי כך צווינו וזו הדרך אשר האדם יבור לו.
במה ננחם את אריה והמשפחה באבלם הכבד מנשוא.
יהי זכרה ברוך.
