פנינה רובינשטיין

26/04/1914 - 03/06/1987

פרטים אישיים

תאריך לידה: ל' ניסן התרע"ד

תאריך פטירה: ו' סיון התשמ"ז

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

נינים ונינות: אור זיידל

פנינה רובינשטיין

בשבת, לפני מספר שבועות, כשנלקחה פנינה לבית החולים, חייכה מבוישת ומתנצלת על הטרחה שהיא גורמת לאחרים, ועל כך שאולי לא תופיע לעבודתה למחרת היום. כמי שפעלה רבות בצמתי העשייה והאחריות נראה לה מצב זה כבלתי הגיוני, כבלתי אפשרי. משפחה, אחריות ועבודה הם אולי שלושה מטענים שנשאה עמה פנינה עוד משחר ילדותה בעיירה ויסוצק אשר בפולין.
פנינה נולדה בשנת 1914 למשפחה שמנתה 11 ילדים, בבית חם עם קשרים הדוקים בין בני המשפחה. הבית היה מסורתי ושומר מצוות אך באותה עת פתוח והילדים היו חופשיים לבחור את דרכם. אביה נפטר בהיותה בת 11 בלבד. המשפחה כולה התגיסה לקיים את החנות והמלון שהיו בבעלות המשפחה. פנינה, הצעירה, הייתה קמה בטרם אור ראשון לאפות את הלחם ושבה לאחר לימודיה להשליט סדר ונקיון במטבח.
בגיל 17 יצאה להכשרה בקלוסובה אך הוחזרה על ידי אמה בגלל גילה הצעיר. שנתיים מאוחר יותר חזרה להכשרה ובשנת 1933 עלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ גבעת השלושה. חצי שנה מאוחר יותר עברה ליגור. בתחילה עבדה בכרם, כשלוש שנים, ולאחר מכן עברה לטיפול בילדי בית הספר בו התמידה כ-30 שנים והשקיעה את מרצה ותבונתה בחינוך, מחזורים רבים של בני יגור. ביגור גם נישאה ונולדה בתה נורית.
בשנת 1945 נפל בעלה הראשון, יצחק ריז'י ז"ל, בשורות הבריגדה שלחמה באיטליה. חצי שנה לאחר מכן עברה לקיבוצו של בעלה – אילת השחר. לאחר שלוש שנים חזרה ליגור. כאן נישאה לאליהו, בנתה את משפחתה, נולדו יעקב וחביבה וזכתה לרוות נחת מנכדיה.
במשך כל חייה ביגור מילאה תפקידים הקשורים בחינוך, ריכוז הועדה, מחסנאית ביה"ס, סידור עבודה ועוד. בשנים האחרונות עבדה במחסן הבגדים וגם שם טרחה ודאגה, עם חברותיה, לטפח ולשפר פינה זו של חיינו.
כל ימיה הייתה פעלתנית, מעורבת בחברה בחיוך יפה ומקרב, נושאת באחריות ללא לאות, אכפתית מאוד, אם אוהבת המטפחת את משפחתה.
הלכה מאיתנו חברה שכל ימיה קיבוץ וכל עמלה בטיפוח אלה הבאים אחריה. נותרנו עם הזכרון הטוב והחיוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרה של פנינה / דינה ועקיבא

    עם גוויעת האביב הקצר והתפרצות צהוב-הקיץ, הסתלקה לה גם פנינה והלכה לנוח בין האורנים שלמרגלות הכרמל. פנינה, שבמשך עשרות רבות של שנים ליוותה את בני המשק בעבודה חינוכית, הקרינה תמיד פשטות וגישה בלתי אמצעית…

    זכותם הברורה, ללא ספק, של מחזורי הילדים הראשונים במשק היתה, שפנינה באה ללוות אותם כ"עובדת" ו"מטפלת".

    חברת הילדים בימים הרחוקים ההם היתה קטנה וסגורה; שכבות גילים, רחוקות יחסית זו מזו, שכנו ב"בית" אחד, והאווירה היתה גם די דחוסה על רקע ה"מאורעות" של הערבים נגד הישובים העבריים בארץ – – –

    פנינה לא נשאה אז בתואר של "מחנך", אבל באותה תקופת-ראשית של רעיון "החינוך המשותף", כאשר הנציגים הרשמיים שלו יצרו מסגרת שהיתה תובענית ולחצה באופן מובהק את חברת הילדים הקטנה, שהתבשלה ממילא בתוך עצמה כמעט 24 שעות ביממה, כמה חשובה אז לילדים היתה אותה "בת-שחוק רבת בינה וסליחה" של פנינה.

    דמותה של פנינה מאז זכורה לנו כפופה על מדרגות "בית עדה" עם סמרטוט הרצפה בידיה, או עומדת ליד שולחן הגיהוץ ותאי-הבגדים במחסן, עסוקה בניקיונות, תיקונים וסידורים שונים בבית, ותוך כל זאת ידעה במאור-פניה להקשיב ולהבין לבעיות ומצוקות של בנות ובנים בתקופות בעייתיות בחייהם… כיצד הבינה בחושיה הטבעיים – וזאת יותר ממחנכים מדופלמים ויוצרי אסכולות – שהצורך העיקרי של רבים מתוכם הוא התמיכה וההבנה, והיא עשתה זאת בשקט אופייני ובמאור-פנים.

    היו בה בפנינה הרבה טוב, תבונה ויושר פנימי. היא חיתה ועבדה תוך אמונה באדם, מסירות, וכן, גם שמחת חיים. ועל-ידי דוגמה אישית כזאת, כאילו מבלי משים, חינכה דורות למוסר עבודה ויושר.

    מאור פנים – זו התופעה.

    המהות היא – א ד ם.

    האפשר להתפלל ליותר מכך?

    דינה ועקיבא

    יומן ליום השלושים

    10.7.1987

  • פנינה יקרה וטובה / שרגא ריקליס

    אחד אחד, ככוכבים לפנות שחר, עוזבים אותנו רֵעינו הטובים, נפשות יקרות, אנשי-עמל ויזע, אנשי הגות ואידיאה, דבקים במטרה ללא לאות ומסורים לה עד כלות, מצניעי-לכת ומסתפקים במועט – סולת האומה ושַמנה.

    פנינה – נפש אצילית, סמל התום והיושר, הרצינות והענווה. אישיות המקרינה על סביביה רכות וחום ואהבה. אדם אשר קל לגשת אליו, לפנות אליו, שהרי ידוֹע תדע כי מצפה לך מענה רך; שהרי כל שיג ושיח שלה עם הבריות בנעימות ובנמיכות-קול, בהצטנעות וברוח מפוייסת, כאשר בדל-חיוּת, נכלם מעט, מסתתר אי-פה אי-שם בזוויות פיה.

    ביני לבין עצמי תדיר הייתי מעלה עליה את הפתגם, הדימוי הרוסי: "נמוכה מעשב, שקטה ממים". שקטה שקטה היתה פנינה, מעולם לא שמעתיה מתרגזת, מרימה קול על מישהו. אין תֵמה, שעם תכונות-נפש כאלה מצאה היא מסילות אל לב הנוער והצליחה כל-כך בעבודתה כמטפלת בבית הספר.

    לעת פרידה מאנשים כאלה משתלטת עלי מועקה כפולה ומכופלת. האחת, כמובן, זה הכאב והצער הצורבים על האסון, על אבדן אדם קרוב ויקר, וכן ההשתתפות בסבלה של המשפחה.

    והשניה, זו דלות הביטוי. רואה אתה את המשפחה ביגונה המכרסם, העמוק מני-ים, באלמנותה וביתמותה, ואין בכוחך להושיע, לנחם, לעודד. אילם, כבד-פה יושב הינך לצידם והמילים נעתקות מהפה.

    פנינה, מה דל-ביטוי אני להעלות יפי-דמותך וגדולת נפשך. מה דלות המילים וחיוורים המשפטים לעומת יישותך.

    ועוד תוהה אני תמיד, כאשר מלווים אנו את רעינו הטובים בדרכם האחרונה: אי-המעין ממנו שאבו, כדברי המשורר, תעצומות הנפש, מכלול המידות התרומיות שנתברכו בהן בשפע כזה. היכן גדלו והתחנכו האנשים הטובים האלה?….

    – – –

    בימים אלה… מלאו 51 שנים לעלייתי ארצה ולבואי ליגור, ביתי. אחת הדמויות שאני זוכר מימים רחוקים אלה היא דמותה של פנינה ז"ל. היא עבדה אז במטבח (זה היה ב-1936, וכמובן במטבח הישן). ובחדר האוכל ההוא – צריף העץ המאורך – היתה נטויה מחיצה שהפרידה בינו לבין המטבח, ואשנב היה פעור במחיצה, בדומה לאשנב בקופת קולנוע או לתיאטרון. לאשנב זה היה ניגש החבר לקבל מה שקיבל. במקום הזה ראיתי לראשונה את פנינה.

    חמישים שנה ושנה עברו מאז ועדיין זוכר אני את הרגע הזה, עת הושיטה לי את המנה בצירוף מילה טובה ובנעימת קול חמה ומעודדת. נראה הדבר כי חדש הייתי במקום הזה וכל גילוי של קרבה חימם את לבי. מכל מקום, חביבותה של פנינה נחרתה בזיכרוני עד היום הזה. ומאז, מאז אותו יום, לא הפסקתי לחבב אותה ולהוקירה – עד יומה האחרון.

    יהא נא זכרה ברוך עד עולם!

    שרגא ר'

    יומן ליום השלושים

    10.7.1987

  • נכתב ע

    כשאני מנסה לחשוב מהי בשבילי פנינה-פֶּסְל, אני חושבת על עץ זית. קודם כל, אדם עם שורשים באדמה, עם קשר עמוק למקום, לקיבוץ, וגם שורשים באדמה במשמעות האחרת – במשמעות של אדם יציב ושורשי, וחזק…

    פנינה כמו שאני זוכרת אותה היא פנינה של השנים האחרונות. פנינה לא צעירה, כמו בגזע של הזית – מסוקס ואומר כוח ויוצר הרגשה של כבוד. לא כבוד שדורש מרחק אלא כבוד של הערכה. גזע מחוספס, הנותן לך הרגשה בטוחה של משענת.

    לזית אין פרחים ועלים המושכים את העין. גם את פנינה אינני זוכרת אף פעם מתאפרת או מתהדרת – וגם לא מנסה לצאת מגדרה כדי למצוא-חן. תמיד אמיתית, כמו שהיא, עם יופי פנימי, כמו הגוון הירוק-מכסיף של עלי הזית, עם עקביות והתמדה השומרים תמיד מפני שלכת. עץ המבטיח תמיד צל ומשענת ותמיד פרי – עד שהוא נגדע.

    אבל כשאני חושבת עוד על פנינה, אני חושבת שנוסף לשורשים ולצל ולפרי היתה גם תמציתו של הזית – השמן שהוא נותן. השמן שנצבר אצל אחדים מאיתנו בכדים גדולים ואצל אחרים בפכים קטנים במרתפים הפנימיים שלנו. שמן הזית, שהוא אנרגיה והוא רכות והוא אור והוא חום – והוא גם שמן המשחה לשליחות גדולה ולמעשים גדולים למען האחרים.

    פנינה, הרעיה והאם והסבתא וקרובת המשפחה, והחברה והמחנכת, השאירה משהו ממנה אצל כל אחד מאיתנו, ויהיו רגעים של שמחה או של עצב שבהם ניזכר במילים שאמרה, במעשים שעשתה, בערכים שחינכה עליהם. ואלה, כמו השמן הטוב האצור במרתפים, יהיו הלאה איתנו גם אחרי שפנינה כבר איננה.

    אביבה תירוש (בת אחותה של פנינה)

    [דברים שנאמרו על קברה של פנינה]

  • לזכרה של פנינה / נחמה קפלן

    בזמן הלוויתה של פנינה ז"ל עמדתי מול קברה מכוסה הפרחים, המומה, עדיין לא מאמינה ולא משלימה…

    הכרותי הראשונה עם פנינה היתה במקום עבודתה, בבית עדה… לקראת כניסתי לעבודתי כגננת בגן הילדים. כשנכנסתי לבית ראיתי בחורה צעירה, שממבט ראשון ידעתי להעריך את עבודתה. לימים, בגמר עבודתה כמחסנאית בבית הספר, שוב נפגשו דרכינו בעבודה. פנינה הצטרפה לצוות המחסן. שמחנו מאוד.

    עוד בהיותה מחסנאית בית הספר היתה מביאה את בגדי בני י"ב לסימון במחסן… הייתי מלאת פליאה על עבודתה, על דאגתה לכל פרט ופרט, על החריצות הבלתי רגילה שאפיינה אותה, ועל השקט.

    מסתופפת בפינתה, כמעט ואינה מדברת. לא פעם התפרץ ריב והושמעו קולות "פוֹרְטִיסִימוֹ" במחסן. לפנינה הציק הדבר מאוד. פעם אף העירה שלא כך צריך להיות… ידעה לדרוש מכולנו את הרגיעה.

    – – –

    יכולה אני לכתוב בלי גבול עד כמה הערכתי אשה זו. שמה, פנינה, מבטא את המהות שלה, באשר המושג

    פ נ י נ ה הוא התגבשות או גבישיות, במקרה זה של רגשות ושל אישיות. גם סיומת שם משפחתה – "שטיין" (סלע) מצביעה על איתנות של סלע. כובד של אחיזה במקום ויציבות.

    הבנים פנו אל פנינה במחסן בכל עניין – באורח טבעי ראו בה את "המחסנאית שלהם", עוד מתקופת בית הספר; לחברים שבאו איתה בדברים ידעה לענות בסבר פנים יפות. היתה מוכנה לכל על מנת למלא חפצם של אנשים ולסייע להם….

    יהי זכרה ברוך!

    נחמה (קפלן) רוזנברג

    יומן יגור, 17.7.1987