פרידל כהן

10/07/1917 - 05/01/2005

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' תמוז התרע"ז

תאריך פטירה: כ"ד טבת התשס"ה

ארץ לידה: גרמניה

אמנות/ספורט: ציור

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: הרברט כהן

פרידל כהן (בריט)

נולדה בשנת 1918 בעיירה בוצבך שבמרכז גרמניה.

בת חמישית במשפחה של ארבעה אחים ושתי אחיות. כפי שידוע מסיפורים הייתה ילדה שובבה, ספורטיבית ומלאה מרץ, תכונה שאפיינה אותה עד יומה האחרון.

המאורעות ההיסטוריים לא האירו פניהם ליהודי גרמניה ומשפחת בריט ביניהם. עליית הנאצים לשלטון וחוקי נירנברג, אילצו את פרידל לעזוב את ביה"ס בגיל 17 דבר שתמיד ציער אותה.

בליל הבדולח 1938, חוותה משפחת בריט מאורע שלא יישכח מהזכרון, מעצרים ושרפת החנות של אבא. אלה רק מקצת מההשפלות שעברה המשפחה, האחים, ופרידל ביניהם, מחליטים לעזוב את גרמניה, כשהם נאלצים להותיר מאחור את ההורים והאחות אותם לא יראו לעולם.

פרידל מצטרפת להרברט כהן השוהה בלונדון, שם הם נישאים ונולדתהבת הבכורה נעמי.

אחרי המלחמה ביולי 1945, המשפחה הצעירה עולה ארצה ובונה את ביתה ביגור. הדגש על עבודה ופעילות היה חלק חשוב במהלך חייה של פרידל. פרידל עבדה בעבודות שונות בגן הירק, במטבח בבישול, בבתי הילדים, עבדה כאקונומית ובריכוז מחסן הבגדים, שם יזמה מעבר מחלוקת בגדים לכל חבר מטעם הקיבוץ לחלוקת תקציב אישי לביגוד, דבר שהווה בזמנו מהפכה באורחות החיים. בכל מקום שבו עבדה השקיעה ממיטב המרץ, הדייקנות ורוח היצירה לשנות, לשפר ולחדש. עד גיל שמונים פלוס עבדה במתפרה.

ביגור התרחבה המשפחה, נולדו צמי וזאביק. פרידל והרברט גידלו את ילדיהם עם הרבה חום ואהבה. הם העניקו לילדיהם את המיטב שהיה בהם. הילדים גדלו והקימו משפחות משלהם. פרידל זכתה לשישה נכדים, לנעמי וערן נולדו עמרי ואסף. לצמי ונאוה נולדו שני ויהונתן. לזאביק ואיריס – רועי וענר. פרידל גם זכתה לשתי נינות: לעמרי ויוליה נולדו מיה וטלי. את כולם אהבה מאד והייתה שותפה פעילה בגידול וחינוך הנכדים והנינים.

הבנים עזבו את הקיבוץ. כל בן הלך לדרכו והדירה של פרידל הפכה באופן טבעי למקום המפגש. השולחן הערוך בסדר מופתי ובטוב טעם, העוגות, הרגשת הביתיות שידעה להשרות על כולם ומולם הרגשת הסיפוק העצמי שמעולם לא הסתירה פרידל כמארחת.

החיים מהולים ברגעי שמחה ולצדם רגעים של צער וכאב. בשנת 1979, בגיל 64 הלך לעולמו הרברט לאחר מחלה קשה שהכניעה אותו. כך נפרדה דרכם לאחר ארבעים שנה של חיים משותפים. לאחר מספר שנים החליטו פרידל ויצחק רפופורט על חיים משותפים בקיבוץ שהסבו לשניהם רגעי אושר ונחת. לאחר 7 שנים ביחד הלך יצחק לעולמו.

פרידל שלנו, ריח וטעם השטרודל והקרמשניט, הזיק הכחול המחייך בעיניים, הספרים העבים והישנים על המדפים, הכוח להדביק אנשים יחדיו וההבנה העמוקה שהמהות מתבטאת בקשר עם אנשים ועם המשפחה. המכתבים מילדי הקיבוץ שגידלה וגדלו, המרדנות הטבעית הילדותית, היצר והיצירה והציור והאסתטיקה – כל תמונה במקום, המבט המביט מחוץ למסגרת והכוח לשנות. כולם חוברים יחד באמא, בסבתא ובחברה שהיא מוסד בחיינו, שאותה אנחנו אוהבים ושהיא חלק מאיתנו לתמיד.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • זכרונת של מיה ורדי

      19/02/2009

      סבתא פרידל בישלה נהדר וציירה ציורים שהם המזכרת שלי ממנה ראיתי אותה שהיתי בת 3 תמיד הצחיקה ושמחה היא אהבה שבאנו אליה או שסתם נפגשנו

      מיה ורדי

    • פרידה מפרידל

      אמא שלי יקרה, אני עדיין בדירתך ולא שיניתי דבר. הכל במקום כפי שסידרת… איך אפשר לפרק את הבית הזה? לפרק חיים שחיינו כאן עם אבא ואיתך ארבעים וארבע שנים… ואת היית תמיד הבית מכל הבתים. כאן היה השורש. בבית שלך כולנו התרכזנו סביבך. ידעת ללכד אותנו… נמשכנו אל הבית שלך בכל שעה, בכל מצב. את היית תמיד שם בשבילנו.

      אני ישנה בחדר שלך ומסביבי על הקירות קולז' תמונות המשפחה. כולם מקיפים אותך… ובסלון שלך הרבה צבע, אופטימיות, טעם טוב וצעירוּת – כפי שהיית את.

      אנשים שאלו אותי על האופן הפתאומי בו הלכת מאיתנו, כי רק אתמול פגשו אותך על השביל, לבושה ללא דופי, עם מחרוזת או סיכה תואמת וריח בושם קל. נראית כל-כך טוב, חייכת ושאלת לשלומם…

      חיית חיים מלאים, ואנחנו בני המשפחה גאים בך. הערצנו את כוח הרצון שלך. כל הזמן עשית דברים. כשהרגשת טוב נסעת ל"גוש" לצייר, וביום אחר להרצאות. בימים אחרים בשבוע בילית ב"אגרטל", ובכל מקום בו היית הכירו אותך ואת תכונותייך המיוחדות. היה לך יופי פנימי וחיצוני. הארת פנים. התעניינת באחרים ולא התמקדת בכאבים הפרטיים שלך. בחושים הרגישים שלך ידעת לראות בעיקר מה מרגיש האחר, ולכן אהבו אותך כל-כך צעירים ומבוגרים…

      אמא'לה, הגעגוע רק מתחיל, וככל שיעבור זמן הוא יילך ויגבר כנראה. נפרדת מאיתנו באצילות ובשיבה טובה. זוהי חצי נחמה בשבילנו.

      יהי זכרך ברוך.

      באהבה – נעמי

    • היית שלנו

      כה קיווינו לחגוג עימך את יום ההולדת 50 ל"כיתת הבנות". כנראה שהחלטת שבגיל 50 אנחנו מספיק בוגרים להמשיך את המסורת בלעדייך.

      תודה, פילי שלנו, על אותן שנים נפלאות, שטיפלת ודאגת ושמרת עלינו מכל רע בילדותנו.

      תודה, פילי, על החינוך, החיבה והאהבה האין סופית שהענקת לכל אחת ואחד מאיתנו.

      לימדת אותנו דרך-ארץ ונימוס, אהבת חיים וכבוד לזולת.

      היית לנו אבן שואבת לחינוך נפלא וקשר שלא נותק עד יום אתמול.

      גאים על נפלאות הזמן שחווינו איתך.

      תנחומינו למשפחה

      אתכם מרכינים ראש

      חיימקה והבנות

      ענת, תמנת, יונת, עינת, ארזה, בתיה, תלמה, עידית, עירית, אורית, תור ואיילת

    • לנעמי והמשפחה

      פרידל היא חלק מהכיתה שלנו בשבילי, חלק מה"ביחד" המיוחד של כיתת הבנות עם הבן היחיד. חלק מהניסיון שלנו להוות קבוצה שיש בה גם כדורגל וגם "פטפוטי נשים".

      פרידל לא היתה רק מטפלת, אלא גרעין ההתגבשות סביבו התלכדנו, נמשכים אל הכוחות שלה שנבעו מאהבה אלינו ומאיכפתיות. מהתרבות המיוחדת שאיפיינה אותה: תרבות של טיפוח, יופי עדין והמון נועם.

      הבית שלכם היה גם הבית שלנו. בעיקר כשהתבגרנו נכנסנו אליכם כדי לבקר את פרידל (בשבתות). נכנסנו אליכם גם כדי להתקבץ שוב לאיזשהו "ביחד" של הכיתה. אני יודעת שאפילו בשנים האחרונות נשמרה מסורת זו.

      אין לי אלבום של תמונות. רוב התמונות נמצאות בזיכרון, ואני לא מצליחה למקד בהן תכונה או מעשה מסויים, אלא את תחושת ההשתייכות והמשפחתיות שפרידל יצרה בשבילנו – בכיתה ובבית שלכם…

      אורית כהן

    • הציור נותן לי מחמאה

      הציור נותן לי מחמאה

      פרידל כהן מציירת נופים

      35 ציוריה של פרידל מוצגים בבית בר-יהודה, פירות החוג לציור במועדון "דורות" המתקיים במועצה האזורית. משיכות הגיר על הנייר יוצרות נופים נוגים משהו, אולי בגלל הבריסטול השחור הנתון ברקע, אך מחברים את העין והלב לנפש המציירת של האוחזת במכחול.

      איך התחלת?

      התחלתי לצייר בצבעי מים לפני יותר מעשר שנים, בערך בגיל 70. עברנו אז לדירה החדשה ואני מאוד רציתי לסדר אותה יפה. הלכתי לספריה, לקחתי כל מיני ספרים שעוסקים בעיצוב וציירתי לפי הנושאים שראיתי שם. מאוחר יותר התקיים ביגור חוג לציור, ובשנתיים האחרונות אני משתתפת בחוג במועצה האזורית… יש בחוג הזה אמנים יותר גדולים ממני. אני בכלל לא קוראת לעצמי אמנית.

      אלו נושאים את מציירת?

      אני לא מעיזה לצייר דמויות או גוף, כי אני יודעת שלא אצליח. אני אוהבת לצייר נופים. יש לי גישה לנוף. כאשר הגעתי ליגור עבדתי עם אלישבע אורן ואני מכירה הרבה שמות של צמחים והתכונות שלהם. זה כנראה השפיע. נופים הרשימו אותי תמיד, בטיולים בחו"ל ובגלויות של צילומי הנוף ששלחו לי חברים מחו"ל. הציור נותן לי מחמאה. האנשים מעודדים אותי ויש לי סיפוק מזה.

      56 שנים עברו מאז הגיעה פרידל ליגור. משם ועד היום נמשכים קווי החיוניות, אהבת החיים והכישרון לאסתטיקה.

      מתוך ראיון ביומן יגור

      17.8.2001

    • 1945 + 45

      45 שנה אני ביגור. ביוני 1945, לאחר שש שנים בהכשרה באנגליה, הרברט ז"ל, אני ובתנו נעמי, שהיתה אז בת שנה וחצי, נמנינו על חלוצי העליה הליגאלית ארצה, לאחר מלחמת העולם השניה.

      בדרכנו לארץ עברנו דרך איטליה, ושם הצטרפו לאוניה ראשוני הניצולים ממחנות הריכוז. הבנו לראשונה את משמעות מצבם אז, כשראינו אותם מסתובבים הלוך ושוב, במבט מפוחד, ולחם תחת זרועם.

      המדריכים שהגיעו מהארץ טיפלו בהם נהדר, ולנו היתה הרגשה נפלאה לפגוש לראשונה אנשים מישראל.

      בנמל חיפה קיבל אותנו מטעם יגור אחי, מַכְּס, במכנסי חאקי קצרים ותיק תחת זרועו (הוא עבד כרכז קניות). מנדלה קנטרוביץ', שהיה נהג ב"אגד", הביא אותנו למחנה הסגר בעתלית, בו שהינו שבועיים.

      את היום בו קיבלנו אישור לצאת סוף סוף ליגור לא אשכח לעולם…

      כשבועיים ימים התגוררנו עם מכס אחי ומרים אשתו בחדר אחד, עד שהתפנה בשבילנו חדר נפרד בצריף. קשה היה להתרגל לתנאי החיים ביגור אז; המרחק מהחדר למקלחת, ההתקלחות רק במים קרים וכדו'. אך הקושי הגדול מכולם בשבילי היה ההכרח למסור את בתי לחינוך המשותף. אז היה אסור להיכנס לבית הילדים בזמן הטיפול, וכשנעמי בכתה שמעתי אותה מרחוק אך לא יכולתי לבוא לטפל בה. בלילות הייתי מרחמת על הילדים שפחדו ובכו שהם רוצים את אבא ואמא, וחשתי משבר קשה מאוד. כשהחלה הלינה המשפחתית לחדור לחיינו הייתי בין הראשונים שתמכו ושמחו בה.

      כמעט מן ההתחלה עבדתי בגן הירק ובנוי. אחר-כך בבישול, ולאחר הכשרה בבית החולים בילינסון עבדתי בפינת הדיאטה. שלוש שנים עבדתי באקונומיה. במזון היה אז קיצוב. ביצה שלמה קיבלו רק הילדים ועובדי החוץ. לשאר חילקנו חצי ביצה, וכתחליף – אבקת ביצים שנקראה "ביצי טרומן". בלילות הייתי חולמת על היום בו אוכל לתת לכל חבר ביצה שלמה!

      מאותה תקופה זכורה לי ישיבה עם הנהלת בית הספר, בה הצעתי שילדים מכיתה ה' ומעלה יאכלו ארוחת ערב בחדר האוכל של החברים. "מה את רוצה?" – שאלו אותי – "להרוס את הקיבוץ?" וההצעה נדחתה על הסף.

      בין עבודה לבין תפקיד הייתי גם בועדת ריהוט. לקראת חג ה-25 ליגור הצעתי לחלק כורסה לכל אחד מחדרי הוותיקים. כנגדי דרשה מרכזת ההלבשה שכל חבר יקבל כשי מעיל גשם. הוויכוח היה סוער מאוד, ומעיל הגשם ניצח!

      שנים רבות עבדתי בבתי ילדים. אני זוכרת שחודשים מספר לאחר בואי ליגור פגשה אותי חנקה גרבר, שהיתה אז מרכזת ועדת חינוך, ואמרה לי, החדשה, "את יודעת שזכית בכבוד גדול אצלנו, שאת עובדת בבית ילדים?"

      – – –

      מהטיפול בילדים זכורה לי במיוחד קבוצה אחת בה טיפלתי מהיותם תינוקות ועד שהגיעו לכיתה ד'. חלמתי אפילו להביא אותם לחופה, אבל נקראתי למלא את תפקיד ריכוז מחסן הבגדים. אז היה נהוג לקבל את דין האסיפה ובלית ברירה עברתי לתפקיד החדש. עם הילדים ההם, שבגרו בינתיים, אני ממשיכה לשמור על קשרים עד עצם היום הזה.

      שבע שנים הייתי מחסנאית בגדים, שמונה שנים עבדתי במרכזיית הטלפון ומספר שנים נוספות במחסן ההלבשה של הקיבוץ בתל-אביב…

      תמיד אהבתי לקום לעבודה. בכל עבודה היה לי טוב. אני אוהבת ליצור דברים חדשים, עד עצם היום הזה, ומקווה שאוכל להמשיך בעבודה וביצירה עוד שנים רבות.

      פרידל כהן

      יומן יגור, 26.1.1990

    • הבית של סבתא פרידל

      הבית של סבתא פרידל

      בכניסה, מתחת למנורה, מתקן מיוחד לגלויות מכל העולם. במגירה העליונה בשידה, אוסף סכו"ם שמוטבעת בו האות B . מעל השידה, על המדפים, כרכים עבי כרס של ספרים ישנים שתמיד הסברת שהם של סבא הרברט ושהוא היה מאוד משכיל.

      על המדפים מימין, אוסף של חפצים קטנים שהזכירו לי את הסיפורים מגרמניה :

      צריח מיניאטורי ממתכת, נול מיניאטורי מעץ ושלל בובות ומזכרות שתמיד עוררו את הדמיון והזכירו את סיפורייך מארצות רחוקות ואת ספרי הילדים ב"חדר הקטן".

      בחדר שלך, כמעט על כל הקירות, התמונות שלנו, ילדייך ונכדייך.

      במטבח שלך כלי שמתאים לכל אירוע:

      סיר קטן בגודל כוס שמתאים לחימום כוס שוקו אחת לנכד , כוסות בירה יעודיות עם הדפסה בגרמנית, הכלים האלה שהיית מכינה בהם גלידה, מחבת קטנה לחביתה אחת שמקבלים בדיוק כשמגיעים רעבים. ובתנור , מתחת לכירה, תמיד יש עוגות שפעם היו מעשה ידיך ועם הזמן הפכו למעשה ידי הכלבו.

      אני כותב את כל אלה כי הבית שלך נתפס אצלי בזיכרון כסיפור הרפתקאות המקושר ישירות לסיפורייך, לשפתך, שנשארה תמיד מארץ רחוקה קסומה ואכזרית ולאישיותך החד פעמית, המצחיקה, המגשרת, החכמה .

      הבית שלך ,שהיה לי מקלט בשעות משבר ,מקושר אצלי למבטך הכחול והחכם, למשפטייך המפתיעים שיישארו איתי תמיד.

      עברה שנה מאז שהבית שלך התרוקן מנוכחותך,עכשיו הוא ריק וקר, אבל בזיכרון הוא תמיד ישאר אותו הדבר.

      מתגעגע

      אסף