צבי אמיתי

אבא היה אדם חזק מאוד ויציב ברוחו, בדעותיו, במעשיו ובמחשבותיו, וככזה, השרה על משפחתנו ביטחון, שלווה, אמונה באדם והרבה שורשיות ויציבות בכל אשר נפנה, ועוד לכל, אופטימיות וראיית הטוב בכל שלב מחיינו. מעולם לא אמר מילה רעה על חבר, או איזשהו אדם, בשיחות משפחה. לכל היותר הביע דעתו על ליקויים והזנחות, חוסר טיפול במערכות שונות בחיי הקיבוץ והחברה, והיה מדבר על דרכים לתיקון המעוות.

מעולם לא נתפס בקטנות היום-יום, ברכילות. נדמה כאילו לא ירד אף פעם לחולין, לאפרוריות שמאפיינת את רובנו, אלא חי במחשבותיו ודבריו. חינך את בנותיו בדרכים לא מקובלות, וניסה תמיד להכניס אותנו לסְפֵרוֹת המיוחדות בהן היה שרוי.

– – –

אבא היה איש חם מאוד בתחום משפחתנו. היתה לו גישה יוצאת מן הכלל לילדים… אהב מאוד לטייל עימנו בשבתות בכרמל. כל המשפחה היתה יוצאת לטיול. היינו המון מתייחסים לנוף והמון שרים בדרך… היו אלו טיולים נהדרים. אבא תמיד ראה את הנוף כחלק בלתי נפרד מחייו בכל מקום. תמיד בחר לגור בקומה שניה, למען יוכל לראות. שעות רבות היה מתמסר לגידול פרחים בגינה ובטיפוח עצי-פרי ליד חדרנו. מאחורי בנין ח', שם היה חדרנו הראשון מאז עמדתי על דעתי, אבא הקים גן לתפארת… הכשיר שם שטח בוּר, יישר, הקים טרסות, סידר גינות ועצי-פרי, ולנו הבנות היה תמיד ערסל בימות הקיץ להשתעשע…

נעמי

קיבוץ מזרע

[בחוברת ה-30 למותו, פברואר 1976]

עם צבי אמיתי – או בן-שלמה, כפי שנהגנו לקרוא לו – נעקרה מנוף עולמנו היגורי הקטן דמות מיוחדת במינה. דומני שאפילו היה עולה על דעתו לעטות פעם בגדי-פאר של ערב, כמקובל בעולם הסובב אותנו, היה גם זר מכיר מיד כי לפניו איש-כפר שורשי, איש-עמל במלוא המובן, שחמד לו לצון לשטות בבריות. וזאת חו"ח לא משום רמת השכלתו, שכן זו עמדה הרבה למעלה מן הממוצעת אצלנו. על יסודותיה בנה לו את השקפתו, ולאור השקפה זו הלך את דרכו בלי לסטות ימין או שמאל.

איש עקרונות היה, דמות סגפנית כמעט. מה שחרג מקיום צורכי הגוף והרוח – לרבות, ואולי בעיקר, באשר לחובות האדם בתחום זה כלפי החברה – נראה לו, דומני, טפל ותפל. אין זה אומר כלל שהיה נטול חוש הומור; אדרבא, היה בעל הומור דק ולבבי, אף ידע להיות שותף לשמחת ילדים ובני-נעורים, לשאוב סיפוק ותקווה מחיותם התוססת. וגם בענייני אמנות היו לו דעה וטעם.

איש עקרונות היה, אבל כל נטיה "מיסיונרית" זרתה ממנו. לא ניסה לשכנע במלל את הזולת בצדקת אורח-חייו. לא היה מטיף. בסתר לבו אולי קיווה שלעצם הליכותיו תהיה השפעה פה ושם. כי צנוע מאוד היה באופיו, ובשיח ובדו-שיח נהג לנסח את דעותיו יותר כשאלות מאשר כקביעוֹת. נזהר תמיד מלפגוע. היה קפדן כלפי עצמו וסלחן כלפי הזולת. העבודה וההסתפקות במועט היו ערכים קדושים לו, אולי הקדושים שבערכי חייו…

הלך מאיתנו איש ישר, איש מצפון… אין עוד רבים כמוהו בדורנו, וחבל.

אהרן שלם

[בתוך חוברת ה-30, פברואר 1976]

בשום אופן לא אבין את ההשלמה שהשלמנו כציבור תרבותי עם עוּבדת העזובה במחנה. כל אחד כפרט מתמרמר ומתאונן על ההזנחה, על הרכוש המתגלגל ואין אוסף. ויחד עם זאת אין הציבור עושה דבר במאורגן לתיקון תופעה מגונה זו. מן ההכרח שייקבע חצרן, אשר יהיה אחראי וידאג לניקיון ולסדר.

היש עוד צורך להוכיח, כי מטעמים חברותיים וחינוכיים וטעמים אחרים דרוש לנו הדבר? כל אחד מאיתנו מבין זאת – ובכן, הבה ונעשה! ודווקא בימים אלה.

ביחד עם זאת הריני מעלה הצעה טכנית נוספת: מתגוללות בכל מיני מקומות, למשל, נעליים משומשות, שראויות עוד לשימוש לנו וגם לאחרים… יסודרו בפינות שונות של המשק 12-15 ארגזים מתאימים, וכל אחד יביא לשם כל דבר-חפץ בעל ערך אשר יזדמן בדרכו: נעליים, שקים, ארגזי תנובה, כלי אוכל וכו'…

נעשה, ונגול מעלינו את חרפת העזובה.

צ. בן-שלמה

[יומן יגור, 26.4.1948]

צבי אמיתי איננו.

הצעידה בשבילו המיוחד נפסקה!

הלך לעולמו איש ישר ותמים, בן-אדם אשר בחייו שאף להגיע למיצוי טעם החיים ובעיות החיים, מתוך היבט של האמת הצרופה שצריכה לבוא לידי ביטוי ביחסים שבין אדם לחברו ובין אדם לחברה.

מכאן התמסרותו לעיון בתורת שפינוזה במשך שנים, ומכאן גם קבלתו את תורת המזון הצמחוני-הטבעוני, אשר סולדת מהריגת בעלי-חיים ואשר שוללת שימוש בחומרי הדברה רעליים לגידול הפירות והירקות.

הוא היה קשור לטבע בכל נימי נפשו, וגילה התעניינות מרובה במושב אמירים המאוכלס צמחונים וטבעונים, כי ראה במושב זה ניסיון להתוות סגנון חיים שונה מן המקובל, שהלם את רוחו.

יהא זכרו ברוך.

א. אמיתי – גיסו

[בחוברת "טבע ובריאות", מאי 1976]

באנו ארצה לחדש את חיינו, את חיי העם, על יסודות מוסריים וחומריים בריאים. הגשמה עצמית ועבודה עצמית הן עיקרים יסודיים בחינוכנו העצמי וחינוך הדור הצעיר, כי בהן ערובה לעצמאותנו הרוחנית והכלכלית. באי-ניצול של עבודת הזולת ראינו תמיד, והננו רואים גם עכשיו מבחינה חברתית – ביטוי של שוויון בין אדם לאדם למרות השוני. היו זמנים שהקפידו מאוד על כך: חבר היה מוּצָא מההסתדרות בהתחשק לו לנצל פועלים.

והנה חדרה עכשיו למשק הקיבוצי עבודה שכירה במימדים ניכרים. עבודה בשכר לא רק של אנשי פלוגות כי אם של אנשים שאין להם שום קשר וזיקה לקיבוץ. האם חשים אנו די את החטא שאנחנו חוטאים ל ע צ מ נ ו בהעסקת פועלים שכירים, כלומר – בהרס היסודות המוסריים של חיינו, שהוא בסופו של דבר גם הרס של חיינו הכלכליים והחברתיים?

הננו מנסים לתרץ את העבודה השכירה בכל מיני תירוצים. אני יודע את כולם, ברם הנני חושב שאין בהם כדי להשקיט את מצפוננו, שכן לדעתי אין די אמת בהם. התירוץ השולט הוא "אין ברירה".

אני כופר בכך: אין אנחנו מ ו כ ר ח י ם להעסיק פועלים שכירים, ביחוד פועלים שאין להם קשר לקיבוץ. אני משוכנע שאם נרגיש כולנו את הרע שבדבר ונרצה להשתחרר ממנו, נוכל, במאמץ ידוע, לעשות זאת.

לשם זה נחוצה פעולה ב ש נ י כיוונים. ראשית לכל, עלינו סוף סוף לתכנן ולארגן את כל תהליכי העבודה שלנו. אנחנו מבזבזים במו ידינו אלפי ימי-עבודה במשך השנה. נגרם לנו ע"י כך נזק חומרי גדול, ברם לא קטן ממנו הוא הנזק הרוחני והחברתי…

שנית, עלינו לקלוט בהקדם הרבה אנשים, על כל פנים לא פחות ממספר האנשים העובדים אצלנו בשכר… קליטת אנשים, למען השתחרר בהקדם מהעבודה השכירה, דורשת הכנת שיכון מיידית, הן בעזרת המוסדות והן בעזרת השקעה עצמית. במקום להוציא מדי חודש בחודשו אלפי לירות לשכר עבודה, נשקיע כמה אלפי לירות להקמת חדרים תוך שבועות מספר…

תיכנון ואירגון של הפעולות המשקיות והקמה מיידית של 30-40 חדרים – יאפשרו לנו להשתחרר מעבודה שכירה ואף ביצור והרחבה של כל ענפי המשק.

צ. בן-שלמה

[יומן יגור, 7.2.1954]