קלוסוב 24.9.1931
– – – היום יצאו לאוליקה 5 (חמישה) אנשים לשם חיזוק כוחות הפלוגה. היה יום מעונן, והעננים הכבדים העיקו על הלב. יוצאים החברים מקלוסובה, נפרדים האיברים מהגוף ונשלחים לשוק העבודה. וההכרה חדורה בלב היוצאים. יוצאים הם, שלא מרצונם, להקל לקלוסובה את מלחמת הקיום אשר תלחם בעקשנות כה רבה ובקשיות עורף כאותו הסלע במחצבה אשר עליו חייתה וחונכה וחושלה זה שבע שנים.
אך כה רב הכאב… מרגיש אתה כאילו חודו של סכין מתנועע ויורד למול לבך, ונתקע בבשר חזק ואחד אחד מתנתקים העורקים, לאט, לאט… עוד מעט ויגיע ללב.
אך כוח ההתנגדות חזק כי לחיות אנו רוצים ומוכרחים, כי אין אנו "איש לעצמו", אנו תנועה, המון, עם, ארץ, מעמד, מרד, תרבות, הכל הכל אנו ואם אין אנו לנו, מה לנו.
ועומדים אנו במערכה איתן, מלאי אמונה בטחון ותקווה כי ננצח. מוכרחים אנו לנצח, כי בידינו הצדק ולו נסבול!
עומדים אנו במערכה ובידינו הנשק, נשק ארצישראלי – חלוצי, עבודה. זכות לעבודה.
ולעומתנו אי הצדק הרשעי של שלילת זכותנו בעבודה. לאיש יהודי אסור לעבוד.
מי ינצח?
תמיד ניצחה העבודה ויצרה…
התרבות העולמית הפרוגרסיבית על ידה נוצרה ותכריח את הכל להסתגל אליה, וכזה גם סופה של מלחמה זו.
עתידים אנו לעבוד – על חורבנה של הריאקציה בקלוסובה.
פלוגת חיפה יגור 18.2.1933
בודד התהלכתי בתוך החיים המפכים של הפלוגה. בודד לא מבחינת הרגשתי אני, להיפך, אני הרגשתי את עצמי כאבר מכל אותו הגוף הנקרא "פלוגת יגור" על כל כיבושיו ויצירותיו. תמיד היו מעיינותיי אך ורק לחדור לתוך החיים החברתיים של הפלוגה, והרגשתי שנקשרתי למקום בעבותות פלדה אשר לא יכופפו. אבל מה שחסר לי, ההתקרבות של האנשים בפלוגה אלי. ואני הלא כה אהבתים – מתוך יצירה וסבל גדלו האנשים ויהיו בעיני גבוהים גבוהים… קשה היה לי לגשת אליהם – ראיתי את קדושת פועלם ופחד של קדושה עטפני מפני כבודה של נשמה יתרה זו. והלא כל כך רציתי להיות קרוב אליהם, ביניהם – – התהלכתי במחנה, בחדר האוכל, יחידי, מרגיש את כל הגדול אשר בחיי ציבור כובש לחמו ונפשו, יוצר, בונה עתיד גדול של חיים עבריים, חופשיים, עמלניים, עבור העם היהודי המדוכא, החולני וכו'. ואני כל כך הייתי רוצה לשתף את מישהו + מישהו אשר ירגיש לכל רגשות נשמתי – ואין. רציתי שמישהו יקרב אותי, ידבר אלי, יספר ואז הרי גם בעצם גישה זו היה הוא משתף אותו עצמו בפנימיות שלו.
והנה נפגשתי עם שושנה לפני שלושה שבועות. בפשטות יתרה ובדברים מעטים קרבתני אל תחום היצירה הנפשית. (אם כי שאת יצירתי אני וחלקי בתוך החיים האלה הרגשתי היטב, בכל זאת לא התמזגתי עדיין בתוך החברה עצמה). היא הכניסתני אל תוך היצירה הגדולה בקיבוץ הגדול, החייתה אותי ברוח ידידותה האנושית.
26.4.1933
ברגע של אושר
אני חולה. יחידי שוכב במיטה בחדר הנמצא ב"משק". "רחוק" מכל המקום הבולע את החברה. נדמה לי שבדידותי התחילה לחלוף. התחילה לחלוף מפני שעדיין לא מצאתי את השדה להתפשט, להתרחב, על כל כוח האנרגיה שלי. אולם עכשיו כשאני שוכב כל כך יחידי ויש אפשרות לחשוב על כל המעבר של חיי הקצרים בפלוגה, המלאים כל כך הרבה אינטנסיביות, ובכל זאת עוד לא נוצלו כל האפשרויות. הן לפניך עולם מלא על כל דאגותיו וסיבוכיו הכלכליים והפוליטיים, והאנשים בהם נתונים כבתוך מערבל ללא כל חשבון, רק מחשבה אחת: הצלה. אך לאן לפנות? הן זה כל כך עגול וקצה להחזיק אין, והכל סוחב למטה. ומסתובבים המסכנים במעגל הקסמים מאין גם קש אחד לאחיזה, ויורדים שוקעים למטה. ולא ידעו, שעם התאמצות אחת גדולה, ללא כל ויתור, הם בהסתערות יעלו, יעלו מעלה – – –
ואתה רואה זאת ואין לך יכולת לפעול. חלש, אין אונים, אתה שוכב ומהרהר: לו יכולת, לכל הפחות יכולת, לדבר עם מישהו, להוציא לכל הפחות את חום הרגשותיך בדברים!!
ואז היא נכנסה. לרגעים מעטים. אך כמה אושר, כמה בטחון בניצחון הרצון העז של האדם הביאה אתה. חלף הצורך בדיבור. יש לפניך אדם קרוב אשר לפניו אתה יכול לגלול את כל פרשת הכאב האנוש. והוא לא רק יבין אלא ירגיש, ירגיש בפשטות כה רבה אשר די לך רק להביט עליו ותהיה שקט. או לא! תהיה שמח. רגשות שמחה של שותפות בהרגשה, בסבל, בפעולה ימלא לבך. וזרועותיך החשופות, זרועות פועל חזקות משורגות בשרירים חזקים, מושטות לקראת התבל: זרועות אלו אשר נועדו לחבק עולם, למה לא יחבקוהו? המפני חולשתם של היצירים החיים עליו, המביאה אותם לידי אכזריות? והן לא לכך נוצרו! הן הם רק חונכו לכך! ורגש הגבורה שלהם נדחה לפינה אך ורק בעטיו של חינוך זה! ואותו האיש, עם הפנים המגושמים, המביט עליך בעיניו התאוותניות הן לא מרוע לב הוא כזה. לא מאשמתו הוא נעשה גזלן. וצעקה כאילו נקרעת מלבבך: הזרועות! עוד תחבקנה בכוחכן את כל יצורי העולם ותשיבון מן המערבולת אל המסילה הישרה!
יגור 4.5.1933
ערב אחד למאי. למרות זה שגם אצלנו נמשכה העבודה עד ארבע, כבכל ימי השנה, הייתה מורגשת החגיגיות. כבר עם בואך למחנה פגשת בהתכוננות ליום המחרת – האחד במאי. לא בצעקנות רועשת של טיפוחי מילים מהפכניות, לא באשליות ל"יום הנקם" במשטר הקפיטליסטי האימפריאליסטי וכו' וכו' כי אם להבלטת כוח מאורגן היודע להעריך את ערכו בבניין הארץ, ביצירת החברה והתרבות העברית. כלומר ארגון אחראי הקובע בחיים הציבוריים, כלכליים, מדיניים ותרבותיים של הארץ. כזאת ראיתי את ההתכוננות לקראת האחד במאי ביגור וכזאת פגשתי גם בחיפה.
אחד במאי. נמשכות העגלות מן החצר אל הכביש, המובילות את אנשי המקום להתכנסות רבתי בחיפה. המחנה נשאר ריק. גם הילדים אינם. הממלכה שלהם הקדימה את קבלת פני האחד במאי ועדיין לא שבו מן העיר. נשארו בחצר רק אנשים מועטים. ונמשכת שורת העגלות הטעונות ערימות ערימות של חולצות לבנות ופנים צוהלים. הכל שר, הכל חוגג. ים של לובן מכסה את הכביש. והים הזה מתנועע, מכה גלים, גלים חיים, משמיעים קול של רעש מתפרץ מתוך בשורת החירות הבאה. עם הסתפחותה של "רמת הצפון" הובלט כוחנו עוד יותר. הפגנה חיה של אנשים עובדים ופנים צוהלים…
בעקב העיכוב שבא מטעם המשטרה הגענו לחיפה בקצת איחור ובפילוג המחנה לשניים, כי לא נתנו לנסוע יחד. אך איזה רושם עשתה גם הכניסה הזאת לחיפה. כל עובר עמד שעה ארוכה והביט אחרי המפגינים הכפריים העוברים את הרחוב בסך ושרים את האינטרנציונל. מי שהודה על העוז והביטחון של הפועל הכפרי הזה ונתקרב אליו באיזו שהיא אמתלא, ומי שעמד וצער עמוק בעיניו על "אי יכולתו" להשתתף בין המפגינים, ומי שעמד משתאה על העזות הזאת כאומר: האומנם יש כוח כזה אצל היהודים ואם כן זהו הכוח. והמון המון מטפחות מונפות וקריאות "דרור" מכל הצדדים לקראתך. ובהביטך אל המון הפנים השונים האלה, אשר כל אחד מהם מביע דבר מה אחר, והרגשת שאין לך שונא בארץ.
באמפיתיאטרון המון גדול. כ-5000 איש פועלים. גם ערבים מהברית. אין מקום לשבת. הדחק גדול, אך הסדר גדול ממנו. הסדרנים, נדמה לך שאתה לא רואה אותם, אך בכל זמן של סידור מקום הם מופיעים ואין צורך יותר לעמוד. וההמון לא רק צעיר-בוגר. "זקנים", נשים וטף. והמתיחות גדולה. לא רק לשמוע דברים מהפכניים אשר במעשיותם הם אפס, כי אם שוב פעם, בפעם האלף, על יצירה ובניין הקלטת עלייה, שמירת עמדות נכבשות בזיעה ודם. הן זה בפעם האלף, ואולי גם יותר, אך זה כל כך יקר ואדם כל כך רוצה לשמוע. האין זה סימן של נכונות לכל מיני התאמצויות להגנה על שאיפות ויצירות של הציבור העובד? הנה דבריו של ברל כצנלסון: "האמפיתיאטרונים, בתי הפועלים, בתי קופות חולים, מוסדות קופות מלווה וחיסכון, בנק הפועלים וכו' וכו' הלא אל כל אלה יבואו שונאינו מעל לגופינו השותתים דם – רצח!" וכמה שקט היה בקבלת הדברים האלה! שקט של שיקול דעת וכובד האחריות, מאותו מין המכניס את האדם לתוך תוכו של עולם האחריות והמסגל לו את הנכונות לכל! לכל!
והנה על מגרש "הפועל" מפקד. מפקד כוחה האקטיבי של ההסתדרות. אנחנו באנו ראשונים, אחרינו מתחילים להתכנס כל מיני הפלוגות. הנה "הפועל" הכחול כולו וכתובתו אדומה. צעיר חסון בסיס לתנועה הלוחמת. והנה הקבוצה הימית. כולה לבנה וכתבתה אדום. נושאת בגאווה את סמלה – הים. והנה הנוער העובד נכנס צעיר כולו, מלא חיים ומרץ. כחול עם כתובת אדומה.
התחיל להסתדר לקראת המפקד. צעירים ומתחילים?! כנראה שזהו כוח. נוער עובד. וזה מספיק. אפשר לבטוח בו. והנה התחיל המפקד. מארבע זוויות המגרש יצאו ארבע הפלוגות, שתיים שתיים, אחת מול השנייה. נשם הלב בחוזקה תחת הרגשת כוח פנימי מתפרץ. הן אין זה חילות צבאיות, אך זה הפגנת כוח הפועל, כוחו בעבודה, בשלום ובהגנה. ונמשכות השורות וצועדות הרגליים פסיעות פסיעות, קלות, חזקות, נושאות באומץ את הגוף. עמידת דום. ריכוז הדגל של "הפועל". צלילי האינטרנציונל, דברי ברל רפטור. האין ביטוי של אומץ וביטחון, של נכונות והתנדבות לקראת כל הבא? והשקט, השקט הזה, האין הוא מוסיף יותר חבירה לנאמנות זו?
ובכל זאת, בכל זאת כששאלה אותי ש. על התרשמותי מהאחד במאי עניתי: לא התרשמתי. כי מאד מאד אני ירא מהשקט הזה שלא ייהפך לרעש. שהביטחון, אשר אמנם ישנו וצריך להיות, לא יעוור את עיני נושאיו להקדים ולראות כל סכנה אשר תבוא או אשר תחשוב לבוא. פחדי שהשקט הזה, לא יוציא את נושאיו מתוך הערות המתמדת לקראת כל נחשול של סכנה ולקראת כל מפעל של בניין, הוא אשר הכניעני וחבל.
יגור 5.5.1933
ערב. אני מלמד עברית! הן זה כל כך מחייב. להחדיר רגש לצלילים הנפשיים של המבטא העברי, לתוך נפש – אני מפחד לאמור, אך בכל זאת – זרה. חשבתי, יהודייה. שבע שנים בארץ, נושאת העברית בחובה ויודעת מה זה תרבות עברית ולבסוף רק מדברת – רק מדברת. כי מה, מה לה לבת תרבות "גויית" מחונכה אל חיק תרבות בלי שום מעמסה של כאב ורכות, סבל ושמחה, אשר היא לא רוויה דם קדושים ובלהות צלמות וטבח גיבורים. מה לה ולהבחנה מן ה"ב" הבאה ב"טבח" להקשות על המעשה האיום של שחיטת גיבורים העומדים באומץ לב על קדשי אומתם אל ה"ו" ב"רוויה", על רכות העצם המקבל את הדם נגד רצונו, מתוך הכרח? והן היא לא ידעה מעולם על תרבות של "שיחוח" ולהגיש את כל הסבל המוטל על הגוף מתוך מכת עם שלם אשר הוגלה מארצו עבור גבורתו, עבור אומץ ליבו לעמוד על נפשו בחירוף נפש. הן היא לא תרגיש את זה, לא תבין אף אם תדע על זה, וידוע תדע על "שכח" בלי שום מעמסה בלי שום כאב, בלי שום סבל בעד גאון דורות שעברו. והן זאת היא התרבות העברית, זאת היא ולא אחרת באשר היא קשורה אל חיי העם, אל עברו, אל סבלותיו, אל גבורתו הגזולה ממנו במשך אלפי דורות ע"י כל מיני גלגולים של מושלים שונים, אל נפשו וליבו הספוגים דם ודמעות גם יחד, וכל זה הן כל כך מורגש מן ה"ו" וה"ב" ה"ס" וה"ש" ה"ט" בכל קשיות ורכות הביטוי שלהן. הרי מכאן הן באות וכל נגיעה באחת מהן הרי זה אומר נגיעה בנפש העם, בנפש היצירה העברית אשר מתוכו שאפנו, שואפים ונשאף תמיד, את כל הכוח. מן קפיצה למדורה והושטת צוואר לשוחט, עד לייבוש ביצות עד עקירת סלעים והקמת ישוב פורח. בתנ"ך חולות מדבר שמם זרוע הררי אבן והן הרי כל זה – נפש, ונפש מי יעז לגזול. ולה זה לא מובן, לא מורגש. עצמותיה מפוטמות לשד תרבות הגולה הצרה, ולכן לא תבין ולא תרגיש. לכן זה לא חי בה. ולא תבין לכן, גם כי עם סוף התרבות העברית, סוף האומה העברית ועם סוף האותיות העבריות, סוף התרבות העברית. אך נצח ישראל לא ישקר. כי כל אדם מישראל גם כי שלא יבין, שלא ירגיש את חובת התרבות, ויקימנה…
27.10.1933
קשה
העלייה הגרמנית מתנכרת לכל הערכים הכבושיים של הפועל העברי בארץ בשטח העבודה, החברה ואולי גם התרבות.
ובכן מה?
אולי תבוא גם תשובה
תשובה או הגבה.
