ראובן עשת

01/11/1940 - 06/06/2003

פרטים אישיים

תאריך לידה: ל' תשרי התש"א

תאריך פטירה: ו' סיון התשס"ג

ארץ לידה: ישראל

שליחות תנועתית: חטיבת בני הקיבוץ המאוחד

מחזור / חברות נוער: יד

עבודה: מכוורת, נוי

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

הורים: יצחק עשת

בן/בת זוג: הדסה עשת

בנים ובנות: איל עשת, מתן עשת

ראובן,
משפחתך הענפה וכל בית יגור קמו היום לבוקר אחר, אשר קפא על מקומו
עם הוודע מותך. השמש זרחה כהרגלה והעירה ציפורים ואנשים שממאנים
להאמין, כי בעולם המקפיד כל-כך על הרגליו וסדריו – אתה אינך.
כולנו, אוהביך ומוקיריך, יוצאים היום לטיול האחרון איתך, למסע ההלוויה.
גם היום, כתמיד, אתה מוביל בראש הטור, וממקום השמור לצדיקים, שם
למעלה, אתה רואה את המוני ההמונים שבאו ללוותך בדרכך האחרונה,
והם פוסעים יחדיו, מטיילי המשפחה ומטיילי יגור, נוסעי הרכב ומטיבי הלכת,
מטיילים של שעה קצרה ושל ימים ארוכים, של שיירות האוטובוסים
והג'יפים, מטיילי חו"ל וחורשי שבילים בארץ-ישראל – כולנו צועדים איתך.

נולדת ביגור בנובמבר 1940, בן לרות ויצחק, אח לחגית ורפי. זכרונות
המשפחה מימי ילדותך מלמדים על ילד סקרן וחקרן, שלכל טיול יצא עם
מגדיר צמחים ושכל נושא חקר בעזרת אנציקלופדיות, ספרי הדרכה
מקצועיים ותנ"ך. כבר בימים הרחוקים ההם הבחינו בדייקנות, במסירות,
ברגישות, בהתנדבות, בצניעות, ביושר האישי ובאהבת הזולת – ילדים
ומבוגרים כאחד. אך טבעי היה שנבחרת להיות מדריך בחטיבה ובהמשך
מדריך נוער יהודי במחנות הקיץ בצרפת. ביגור בחרת לבנות את ביתך
ולהקים משפחה, נשאת לאשה את הדסה, נולדו הבנים אייל ומתן,
ואסף ורדי אומץ במשפחה כבן לכל דבר. התא המשפחתי נהפך למרכז
עולמך, אולם לא פגע במאום ברוח ההתנדבות והעשייה הציבורית.
יסודי, ללא פשרות ודייקן – הן התכונות שכיוונו תמיד את עשייתך ובאו
לידי ביטוי במיוחד במקומות העבודה, במכוורת, בנוי ובהדרכת טיולים.
אין טיול ללא טיול הכנה. אין איחור בלו"ז, אין גינון חדש ללא תשתית
מאורגנת. אין פרט ולו קטן שנשמט או נשכח. פשוט אין!
אמרת תמיד כי שפר מזלך שזכית לשלב את תחביב אהבת הטבע עם
העבודה בנוי. ומה שלא ידעת, ואולי כן, שאף אנחנו זכינו.
לפני שנתיים חגגנו לך יום הולדת 60. במעמד ההוא ניסינו לברר את
סוד אהבת ארץ-ישראל, הטבע והטיולים אשר היו תמצית חייך.
תשובתך כצפוי, היתה: מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב טיולים וטבע,
הם חלק ממני. גם אנחנו הרגשנו אז –
"כי כשברא אלהים שמים וארץ,
כשחשב שיהיה לו עולם,
בראשית הוא ברא את סודו של הטבע
ובהמשך כדי לשלוט בו – אדם.
אך כדי לגלות את היופי, הצבע
הוא ברא את ראובן גם".

ראובן,
אין נחמה להדסה, לאייל ומתן, לחגית ושלמה, לרפי וג'ויס, לשרוליק,
לדבורקה ויאיר ולכל בני המשפחה. אין נחמה לידידיך, אין נחמה
ליגור. אולם אנו יודעים והידיעה תלווה אותנו בעתיד, כי הלכת לעולמך
איש עשיר ומאושר. עשיר בחברים, במעשים, ביידע וסיפורים, בטיולים,
במוזיקה ובספורט, עשיר בהתנדבות ונתינה, עשיר בדייקנות ובצניעות,
עשיר בטוב-לב. ומאושר כי תאב חיים היית: תכננת ועשית, חלמת
ופעלת, חשבת ומיצית, יזמת וביצעת, סחבת ושיתפת, לחמת והשגת
והקדשת ונתת.
ואנחנו ידענו ויודעים כי 62 שנים חי בינינו איש אחד שהוא מוסד שלם,
מוסד ושמו ראובן. ראובן איש הנוי, שמתרגש כל פעם מחדש מהלבלוב
והפריחה, ראובן שוחר איכות הסביבה, ראובן שתמיד מתכופף להרים
ניירות מתגלגלים, ראובן שתמיד מוכן לקחת אותנו לראות צבעונים
פורחים בנוף המדבר של בורות לוץ, ראובן מודד הגשם ומעדכן התחזית,
ראובן ממחסן-הציוד, ראובן מכין הקפה בטיולים וחתונות, ראובן מהנגב
והגליל, המדבר והים. ראובן ש"משוגע" על המשפחה, על אהבת הארץ
ועל יגור.
למי העברת את הלפיד, ראובן? אצל מי יתלה צרור המפתחות הענק?
מי תכננת שימשיך וידאג להעשיר את ימינו ויחלום חלומות נוספים
בשבילנו… ויגשימם?
היה איש ואיננו עוד.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • מיטיבי הלכת והלסת

      מוקדש לך, ראובן, עם כל הלב והנשמה

      כשחלם אלוהים על שמיים וארץ

      כשחשב שיהיה לו עולם

      בראשית הוא ברא את סודו של הטבע

      ובהמשך – כדי לשלוט בו – אדם.

      אך כדי לגלות את היופי, הצבע

      הוא ברא את ראובן גם.

      כשהבדיל אלוהים בין שמיים למים

      כשרצה שיהיה בו גם ים

      הוא פיזר צדפים בעזרת הכנפיים

      גם חוף וגם חול נאסף מאי-שם

      ומול מישור החוף שנברא בינתיים

      ניצב מיד ראובן מוקסם.

      כשתכנן אלוהים את העיר ירושלים

      כשהחליט ממש על יקום מושלם

      הוא אסף אבנים מלוא החופניים

      וסדרן זו על זו באופן מותאם.

      כך בתים ושכונות ומעל חומותיים

      פגשו בו בראובן נדהם ונפעם.

      כשברא אלוהים את בורות לוץ שבנגב

      כששלף גם מכתש גדול וקטן

      אז מיהר לגליל ויצר את גוש שגב

      שיבץ בתוכו מעיין ואגם

      וכתבלין אחרון העמיד שם מסעדת

      וראובן היה כתמיד מעוניין.

      תוספת מיוחדת, מנה אחת לפני האחרונה:

      כשפגש ראובן את הדסה עשת

      גילה כי לעולם היא אינה מתייאשת

      בסוף כל טיול מפשילה היא שרוול

      לא משנה אפילו לרגע כיוון ומסלול

      מכבסת הכל ואורזת תרמיל

      לטיול הבא שיתחיל כרגיל.

      ולמנה אחרונה:

      אלוהים המשיך בזכות סבלנותו

      לשים כל דבר בזמנו ובמקומו

      ואנחנו לכבוד "חגיגות השישים"

      נזכרנו ביחד, מעט נרגשים

      ברבגוניות הטבע, בארץ ישראל

      במקומות היפים ביותר בתבל

      במתי המעט מתוך המבחר

      אותם באמונה, ראובן, אלוהים למענך יצר.

      לסיום נאחל שאותנו תמשיך להוביל

      למקומות שהם "משהו בלתי רגיל"…

      מאחלים באהבה רבה: מיטיבי הלכת ומיטיבי הלסת

    • עצים ודשאים

      מאחר וחברים רבים פנו ושאלו בקשר לכריתת העצים (לחיוב ולשלילה) ברצוני להסביר מה הקריטריונים לכריתת עצים. ראשית, כריתת העצים מאחורי חדרי החולים של החברים נעשתה עקב בניית מקלט וביתן גרנטולוגיה. עבודה זו בוצעה (לצערי הרב) בידי אנשי הבניין וללא תיאום מוקדם עם עובדי הנוי.

      בקשר ליתר העצים שנכרתו לאחרונה, בעיקר ליד "יד למגינים", מטרת הכריתה היתה דילול החורשה ואפשרות לשאר האורנים להתפתח לרוחב ולא רק לגובה, כפי שזה היה. יתר העצים שהורדו היוו סכנה ליושבים תחתם, או בגלל מחלתם.

      דברים נוספים שברצוני להעלות, הקשורים בנוי הם:

      עזרה לגינות חברים – מכיוון שצוות הנוי מצומצם ואין ביכולתנו להשתלט על כל הנוי ביגור, איננו יכולים להיענות (עם כל הרצון הטוב והכרת חשיבות העניין) לבקשות החברים בטיפול בגינותיהם ונברך חבר שיתנדב לטפל בנושא זה.

      ניקיון במשק – לצערי הרב, כמה שכבר נכתב ודובר על הניקיון הכללי במשק, לא נראה כל שיפור בנושא זה, והכוונה בעיקר לקופסאות סיגריות, בדלי סיגריות וניירות למיניהם המושלכים בצידי דרכים ועל הדשאים.

      אנחנו מאוד מבקשים מהחברים להקפיד קצת יותר על הניקיון. סך הכל זה ביתנו ובו אנו חיים.

      אחד מגורמי הלכלוך הגדולים ביותר במשק הם הכלבים אשר גורמים ללכלוך רב על הדשאים. קשה להסביר לכלבים, אבל לא קשה לבקש מבעלי הכלבים לשמור על הניקיון סביב ביתם ולא לחשוב שרק עובדי הנוי חייבים לנקות אחרי כלביהם.

      ולבסוף, נושא שאיכפת לי ונוגע גם בחלקו לנוי – והוא נושא המכוניות במשק. בזמנו הוחלט והוזכר פעמים רבות שאין חנייה אחרי שעות העבודה בתחומי המשק, וזה כולל חברים ללא יוצא מן הכלל ואורחים. לשם כך סודרו מגרשי חנייה שמספיקים לכל מכוניות המשק, כולל מכוניות האורחים. בזמן האחרון ישנם כמה פורצי גדר אשר מחנים את מכוניותיהם בתחומי המשק, ובנוסף לכך אורחים מרשים לעצמם להיכנס ולחנות במשק, כולל על דשאים ושבילים, מבלי שלמארח יהיה איכפת הדבר.

      כדי למנוע אי-נעימויות מהחברים ומאורחיהם – נא הקפידו על חנייה מסודרת במגרשים.

      ראובן

      (יומן יגור, 23.8.1974)

    • בשבילי ארץ אהבתו

      ואם לרגע, במרוצת החיים שמיהרו להמשיך הלאה, היינו עוצרים ומסתכלים על אותם מקומות שעכשיו נשארו בלעדיו, היינו רואים שם את ראובן נוגע בלב הדברים שחלפו על פנינו כשמות עצם מופשטים ובשבילו היו מוצקים ומוחשיים לגמרי – רוח. מרחק. נוף. שמיים.

      היינו רואים אותו, כך באמצע השביל, מרכין את ידיו באבהות אין-קץ אל שתיל-שיח תינוק, אל ממטרה עייפה, אל ענף השולח אליו זרועות מתפנקות או אל פיסת נייר סוררת שהושלכה חסרת חן אל הדשא המסורק למשעי ונאספה אל בין אצבעותיו באותה תנועה המבקשת לדייק כל דבר במקומו.

      היינו רואים את צעדיו האיטיים מודדים בהליכה מסורה ושקדנית את שבילי ההר ומכניעים אפילו את המצוקים נכי תלולים באותה אהבת מולדת עקשנית שנכנסה אל לב הסלעים, רכה וחזקה, כמו אל ליבנו.

      כל-כך הרבה אהבה היתה בו בשביל הארץ הזאת, בשביל אדמתה ואבניה, בשביל פרחיה ועציה וציפוריה. בשביל אוהביה.

      כל-כך הרבה הקשבה היתה בו אל רחשי הכנפיים, והשורשים, והפקעות – ואיך היו עיניו מתנוצצות אליהם באותו ירוק השמור רק לאהובים באמת.

      הנה, גם אנחנו היינו פוקחים עיניים של ילד, והוא, כמו קוסם, היה שולף מכובעו בכל פעם קסם חדש: הנה תל, הנה נחל, הנה ציפור, הנה עלה.

      וככה היינו הולכים אחריו בשבילי ארץ אהבתו, ארץ אהבתנו.

      ומכל השבילים האלה, רק שביל אחד – כאן, לרגלי הכרמל – נדבק בסנדליו, אין-סופי ואחרון כל-כך.

      יגור זו מחבקת היום אל חיק זכרונותיה את התמונות היפות ביותר בשל חייה, של חיינו, של חייו.

      (עידית, הקדמה לחוברת, שנה למותו, תשס"ד)

    • טיולי ראובן

      "טיולי ראובן" היו מותג עם אופי ויופי מיוחד.

      נדמה לי שהטיולים "לראות את הפריחה" היו המרנינים מכל הטיולים והמאפיינים כל-כך את ראובן. לראות את פריחת החלמוניות בסתיו בדרום הגולן או בצפון הרמה, ביער מסעדה, את פריחת הרקפת היוונית או פריחת השמשונית בסוף החורף בבורות לוץ ופריחת הצבעונים ליד כלא נפחא. כל פריחה במועד שלה ובאיזור הגיאוגרפי שלה. ראובן לא פיספס פריחות.

      לפעמים שאלתי: "כל שנה צריך לנסוע לבורות לוץ? מה אתה דואג, שאם לא תבוא לבקר הצמחים יחכו ולא יידעו שהגיע הזמן לפרוח?" עונת הפריחה מתחילה עם עונת הגשמים ויוצאים לטיול אפילו כשיורד גשם. ראובן לא מוכן לוותר על הטיול, ואפילו כשאליהו "יורד" עליו ואומר: "טיול באש ובמים" הוא מחייך בשקט ו… יוצא. לא באש אבל במים.

      היתה לו לראובן תכונה שהוא אף פעם לא הסתפק בכך שהוא ראה ונהנה בטיול. היה לו צורך להעביר את החוויה לציבור כולו ולשתף בהרגשה הנהדרת – טיול.

      ראובן היה קצת ביישן, או אולי זה נקרא צנוע, אבל כמדריך נעלמה הביישנות. הוא היה לוקח את המיקרופון עוד בזמן הנסיעה ומספר בקיצור ולעניין על התוכנית הצפויה ועל המקומות בהם נבקר ואחר-כך היה מציג את המדריכים הנוספים ואף פעם לא שוכח לשבח את הנהג שהוא, על פי תפיסתו, אחד מהצוות. ראובן סיים לדבר ומיד מתחילים החבר'ה הקבועים להסתלבט על ה"ייקיות" שלו ("יש לכם 10 דקות לשירותים") וראובן בחיוך קטן יודע שכל זה רק מאהבה.

      כשיוצאים לטיול עם ראובן אין פישולים, אין הפתעות ולא צריך לדאוג. הכל כבר מסודר ומאורגן בבטן האוטובוס – כלב גז, שולחנות, ציוד תאורה, שתיה, מזון… והכל יישלף בזמן ויחזור בחזרה גם כן בזמן ("25 דקות לארוחת בוקר").

      לפעמים, ובמיוחד בימים אלה, אני חושב לעצמי: מה משך את ראובן כל השנים לצאת עוד ועוד לטיולים במחזורים ולטיולי חברים בשבתות, שלי נדמה היה אחרי פעם אחת שזה מספיק? נדמה לי שעכשיו אני רואה זאת יותר בבהירות. ראובן פשוט אהב אנשים, אהב לשתף בחוויות הנהדרות של הפריחה, של זרימת הנחלים, של התחדשות והתעוררות בטבע. וככל שהצליח לשתף יותר אנשים כך זה עשה לו יותר טוב.

      נדמה לפעמים שהוא עשה כמו עבודה מיסיונרית בניסיון להדביק באהבתו עוד ועוד אנשים.

      ראובן גם אהב לקבל חום ואהבה מהאנשים הסובבים אותו. זו היתה אהבה דו-סיטרית שלא היה לה שובע…

      ישראל וולק

      (מתוך חוברת השלושים)

    • מילים לראובן ולעצמנו

      הרבה מילים לראובן עשת וכמה מילים לעצמנו

      ביומן האחרון, במודעה צנועה, קראנו על החלפת תפקיד מרכז העבודה. אינפורמציה. ומה מאחוריה?

      יצא לי לעבוד עם ראובן שנתיים ימים. ראיתי אותו עושה תפקיד ובונה תפקיד. ראיתי אותו מתחבט, מתלבט, יוזם, עושה, ממציא. ראיתי את ראובן יוצר, ממש אשף יחסי אנוש, מלא כוונות טובות.

      ראיתי את ראובן עייף ולעיתים חסר אונים מול בעיה מורכבת, ובכל זאת לא מוותר, משקיע לאורך יום בלתי נגמר, והייתי עדה מקרוב לפרפורי בטן ואכזבות. ובכל זאת, תמיד מוכן לנסות, לחזק ולתת לאחרים הרגשה שיש בעל בית ויש מי שלוקח על עצמו את האחריות, לטוב ולרע.

      תענוג היה לראות אותו בתפקידו ולעבוד לצידו. חשוב שהחברים יידעו על כך כי זה שכרו הפעוט של אדם הנושא בעול תפקיד שמטבע הדברים עומד מול הציבור והפרט, חשוף ונתון להרבה ביקורת.

      ולעצמנו – לו ידענו יותר להודות אחד לשני ולראות את הטוב שאפשר למצוא באדם שמשרת את הציבור, למרות השגיאות, למרות ההיתקלויות האישיות הבלתי נמנעות, למרות הקשיים, ואולי לעיתים אפילו אי הצדק שהפרט נתקל בו.

      לו ידענו מעל דפי היומן לא רק לשאול שאילתות ולא רק לתת עצות כאלה ואחרות, שבוודאי יש להן מקום, אלא להוסיף בין ביקורת לשאלה גם ציון ומילה טובה, היינו נהנים כולנו – פעם אתה, פעם אני ופעם הוא. לא היינו מוצאים עצמנו, חברה כל-כך גדולה ומגוונת המשופעת בחברים בעלי יכולת, שאינה מסוגלת לאייש במשך חודשים תפקידים שכל-כך נחוץ להחליף את נושאיהם. היינו נותנים בכך גיבוי וחוסן להרבה אנשים בתוכנו שמשרתים את הציבור במשך שנים רבות ושעבודתם היא תפקיד ציבורי במשך שנים ארוכות.

      לראובן הרבה תודה, להלל בהצלחה ולנו יותר מאור פנים.

      חיה לב-אייל

      (יומן יגור, 14.2.1986)