רות סנדר
רות נולדה בשנת 1926, לפני 85 שנים בעיר דורטמונד בגרמניה, לאברהם וחנה דויטשר. המשפחה הייתה ציונית וסוציאליסטית. החינוך שקיבלו הילדים בבית היה יהודי, וכילדה נתקלה רות באנטישמיות מסביב. על רקע זה עלתה המשפחה ארצה בשנת 1936 והגיעה ליגור – אל ביתו של הבן והאח הבכור, זאב דור.
רות הייתה בת שמונה בהגיעה לבית הילדים, ילדה ייקית מנומסת עם סינור ומטפחת-אף מחוברת אליו, למקרה הצורך. על כך הציקו לה ילדי המשק. לאורך שנים זכרה את המטפלות עדה יגורי ופנינה לופטין שעזרו לה באותם ימים. רות השתלבה בחברת הילדים ובבית הספר, למדה בבית הספר המחוזי והייתה בוגרת מחזור א' של בני יגור שלמדו בו. החברות עם תלמידי בית ספר "טיץ" המשיכה לאורך השנים בפגישות מעת לעת בביתם של רות ומשה. בחבורה הזו הייתה רות הרוח החיה. היחסים העמיקו אחרי נפילת חברם חנן זלינגר בקרב בבלאד-אל-שייך.
המפגש של רות ומשה סנדר הצמיח זוגיות מופלאה – תמיכה הדדית חמה וקשר נפשי שהקרינו על הבית לאורך כל השנים. משה השתלב במשפחת דור, למד מהם לדבר גרמנית ונעשה לדמות המרכזית במשפחה הרחבה. ברות טיפל כמו "במלכת אנגליה".
רות הייתה אופטימית, אוהבת חיים ובילויים. היא אהבה לרקוד, השתתפה בחוג הדרמטי, שרה במקהלה של יהודה שרת, ואהבה לצאת לבלות. צחוקה המתגלגל היה לשם דבר במשפחה, ובעיקר מאותם רגעים לא נשכחים כשהיא, אמה ואחותה היו פורצות בצחוק מדבק, ונסחפות בטרנס של צחוקים שלא ניתן היה להפסיקו.
עבודתה הראשונה הייתה כמטפלת בילדי בית הספר. היא הייתה אשת עבודה חרוצה, קפדנית ואחראית. 45 שנים עבדה כאחות במרפאה. בימים ההם היו מזעיקים אותה בלילות למיטתו של חולה. ילדיה זוכרים שנשרכו אחריה לפנות ערב לביקורי בית כשקראו לה, ושחיכו לה בחדר כשהסתגרה במרפסת עם חברים שבאו אליה עם הבעיה הכואבת שלהם. אבל רות אהבה לעזור, ושאבה סיפוק מהיותה כתובת לחברים. במשך השנים יצאה להשתלמויות שונות כאחות, ביניהן שנת השתלמות בבית החולים "רמב"ם" בכל המחלקות. שנים רבות הייתה אחות בית הספר.
רות הייתה אם משפחה מסורה ודואגת. מעבר למסירות לילדיה – נדב, רבקה ואורית, ואחר כך לתשעת הנכדים, היא טיפלה בדאגה יוצאת דופן בהוריה לאורך כל שנות חייהם ביגור. עוד כילדה וכנערה הציק לה מעמדם כ"הורים", והיא חשה חובה ואחריות לעמוד לימינם בכל עניין. יתר על כן, ביתם של רות ומשה היה מרכז למשפחה המורחבת, בית פתוח ומזמין. תמיד חיכו לך שם, עם אוכל ואכפתיות, ולעת צרה ומחלה רות טיפלה במסירות אין קץ גם באחייניה מיכאל וישראל.
בגיל צעיר יחסית תקפה אותה מחלת הפרקינסון, ואחר כך באו מחלות נוספות. היא לא רצתה להשלים עם העובדות, ולא קיבלה את ההגבלות שהטילה עליה המחלה. היא ניסתה להיות עצמאית ככל שיכלה, אך ההידרדרות הייתה בלתי נמנעת.
בשלוש השנים האחרונות ראינו את רות הנמרצת בכסא גלגלים. היא לא הסתגרה בבית, ורצתה להיות מעורבת בחצר המשק ובחדר האוכל. כאשר הזדקקה לעזרה יומיומית זכתה למטפלות מסורות, ותודה מיוחדת למרי.
אולם מה שזכתה לו מעל ומעבר למוכר במקומותינו היה החיבוק המשפחתי האמיץ – לא רק מצד משה והילדים, אלא גם מהנכדים. הנכדים, אשר בקן החם של סבא וסבתא תמיד חיכו להם בלב פתוח ושולחן ערוך, ידעו להחזיר אהבה כל השנים, והם ביקרו ופינקו והתעניינו וטלפנו מרחוק גם בתקופות הקשות מאד לאחרונה. ועל כן למרות הסבל הרב, על זה נאמר – למות בשיבה טובה.