שורה מורדקוביץ

אודה, כי היתה לי הרגשה מעורבת כאשר שמעתי על עלילות ההכשרה בקלוסובה. חשבתי לעצמי – ומי יזכור את יתר העליות, שתרמו אף הן את חלקן בבניית יגור? גם על קיבוצי ההכשרה ברומניה יש לספר ולספר.

אנו, יוצאי רומניה ביגור, עלינו לא בבת-אחת אלא בתקופות שונות. גם העליה שלנו עשתה את שירותה הנאמן למפעל הקיבוץ, ולא במעט הודות לחינוך החלוצי שקיבלנו בקיבוצי ההכשרה שלנו.

העליה החלוצית ברומניה היתה קצרה יחסית. היא נמשכה בשנות 1933-1939 ונפסקה עם פרוץ המלחמה. התנועה החלוצית ברומניה היתה בהשפעתה של מפלגת פועלי-ציון, שהתבססה על תורת בורוכוב. תנועת הנוער "דרור" ברומניה היתה תחת השפעת "החלוץ" הפולני. רובו של הנוער היה מאורגן ב"השומר הצעיר" וב"גורדוניה". עם התרחבות תנועות הנוער הגענו לשלב ההגשמה – ל"החלוץ". תחילת האירגון היתה בצ'רנוביץ, לאחר מכן הרחיב את שטח פעולתו בֶּבֶּסָרַבְּיָה ורומניה. בתקופה זו היו מאורגנים כ-2000 חלוצים. במשך הזמן נוצרה "ברית חלוצי פועלי ציון", שעמדה תחת השפעת המרכז בוורשה. הופיע גם עיתון ביידיש.

– – –

ב-1944, לקראת סוף המלחמה, היה ניסיון של התארגנות מחודשת של התנועה החלוצית, אבל הסובייטים מיד הפסיקוה.

איך הגענו ליגור?

לובה, איש רומניה, היה מהראשונים שעלו ארצה מתנועתנו. הוא היה כעין שליח בלתי-רשמי של התנועה. היתה אז תוכנית לייסד קיבוץ יוצאי רומניה, ועל לובה הוטל התפקיד לחפש דרך להגשמת התוכנית. היה ניסיון לרכז את עולי רומניה באשדות-יעקב, אבל ללא הצלחה. לובה הביא אותנו ליגור וכאן נקלטנו.

שורה מורדקוביץ

ספר יגור, עמ' 378

הפעם שוחחנו עם שורה מורדקוביץ עם סיימו את עבודתו בחלוקת תוצרת "תנובה" בחיפה ובסביבה במשך 25 שנה… בשנת 1946 התחיל את עבודתו והמשיך בה עד 1970 – חצי יובל שנים…

איך נכנסת לעבוד בחלוקת תוצרת תנובה?

בשנים ההן היה לחץ רב של תנובה להכניס לעבודה בחלוקת התוצרת חברים מהקיבוצים. היתה אז כידוע תקופה קשה מבחינת האספקה של מצרכי מזון ראשוניים, וחלוקתם ע"י המחלקים הבודדים לא נתבצעה באופן צודק לכל שכבות האוכלוסיה. המשק נחלץ למשימה זו. בתקופה ההיא – לאחר תום מלחמת העולם השניה – חזרו הביתה החיילים וכן הנוטרים ואנשי משמר החופים, מהם בעיקר התארגנה הקבוצה של מחלקי תוצרת תנובה…

איך היתה העבודה עד מלחמת השיחרור ובזמנה?

העבודה היתה מאוד קשה ומאומצת. היינו יוצאים לעבודה בשעה 4 לפנות בוקר ועובדים עד 6 בערב. לא היה לנו אז ניסיון רב בעבודה. נוסף לזה היו האנגלים מכריזים כל פעם על עוצר. במלחמת השיחרור היתה בעיה איך להגיע לחיפה. הלגיון הערבי התמקם בכל הכניסות לעיר, הדרכים היו כמעט מנותקות. רכב משוריין לא היה לנו. היו ימים שהיינו היחידים שהגענו לחיפה, למרות כל האיסורים והסכנות. הדרך לחיפה נמשכה אז לפעמים שעתיים ואפילו יותר. נסענו דרך כפר אתא, כביש שדה התעופה, תנובה. הותקפנו כמה פעמים בבלד-א-שייך וגם בחיפה. בנס ניצלנו, ואף אחד לא נטש את העבודה. היתה הערכה רבה של תנובה ושל כל מוסדות חיפה לעבודתנו, וכן גם מציבור הצרכנים… אינני זוכר אף תלונה ממשית נגדנו על אופן החלוקה של תוצרת תנובה, אשר בשנים ההן נודעה לה חשיבות מיוחדת במינה.

במה התבטאה חשיבות הקבוצה שלכם בתוך המערך הכלכלי-חברתי במשק?

קודם כל הענף סיפק עבודה קבועה להרבה חברים. החיילים המשוחררים מהצבא נקלטו בעבודה עצמאית, שנתנה להם סיפוק. היתה זו קבוצת הנהגים הגדולה ביותר במשק, אם כי קדמו לה נהגי "אשד" ונהגי מכוניות המשא. היתה גם הכנסה גבוהה, ובמיוחד מחזור גדול במזומן. היו זמנים שהבנקים היו מחכים בבוקר לסכומי הכסף.

איך היו היחסים בתוך הקבוצה פנימה?

היו יחסים חבריים ועזרה הדדית רבה ומלאה. אם אחד לא הספיק לגמור את האיזור שלו – היו עוזרים לו לגמור…

איך אתה מעריך אישית את הענף?

היה לי סיפוק רב בעבודה. כמו כן היתה לי אפשרות של קשירת קשרים שונים עם ציבור רחב ומגוון. זוהי עבודה עצמאית והכרעה עצמית. לעתים קרובות עבדנו יום עבודה ארוך מאוד של 11-12 שעות, ולמרות כל הקשיים, ובזמנו גם הסכנות – היה לי טוב מאוד בענף הזה.

יומן יגור, 26.2.1971

22.1.1945

חברים יקרים!

רוצה אני, עד כמה שזה ניתן בתנאינו, לענות על כמה שאלות.

עומד אני ליד היסודות של כוחנו הצבאי הלאומי, ולא פעם לבנו מתמלא גאוה בראותנו את שורות בחורינו צועדים לאימוניהם, לקראת המטרה. ו י ש ב מ ה ל ה ת ג א ו ת. הנה, רק תמול היינו "אלמונים", וה"אלמוניות" הזאת כיסתה על כל הפעולות שנעשו ע"י בחורינו. וביום בהיר אחד יצאנו למרחב. אמנם במאוחר קצת, אולם טוב שסוף סוף ניתנה לנו האפשרות ללחום כיהודים, וכיהודים ארצישראלים, על דגלנו וסמלינו. בתקופתנו, כל עם, וביחוד עם לוחם, מוציא מנבכי נפשו את כוחותיו הגנוזים ואת גבורת עברו, כדי להגביר את כוחו במלחמה. מהימים בהם חיינו חיי עם עצמאי בארצו, ועד לפני המלחמה הקודמת, לא היה לנו כוח צבאי יהודי. גם הגדוד העברי לא היה כוח לוחם.

והנה היום, בפעם הראשונה אנו מהווים כוח לוחם, צבא ככל הצבאות, באי-כוח של עם ישראל. הבריגדיר שלנו אומר: לא רק עיני עם ישראל והיהדות, אלא עיני העולם כולו מופנות אליכם. וכדי לעמוד במבחן – אימונים ועוד אימונים. המאמץ הוא גדול… הפרובלמה הרצינית היא – התגבורת. כידוע, הגיוס בארץ מתנהל בעצלתיים ובלי רצון חזק מצד ההמונים. ואיני יודע למה. רואה אני את מאמצי מוסדות הישוב, מרגיש אני את מאמץ הקיבוץ לשליחת עוד חברים לגיוס – אבל זה אינו מספיק. האם לשם גיוס 2000 איש נחוצות שנים? האם אינו לקוי קצת קו החינוך שלנו? אולי חטאנו בזה שלא הסברנו לנוער במידה מספקת את הצד הלאומי של תקומתנו המדינית? אין זה מספיק להיות ר ק פועלים נאמנים, כי נחוצה לנו גם הנאמנות הזאת למדינה עברית. ובנידון זה, אין די בהכרזה בלבד, אלא צריך גם לעשות מעשים כדי לקרב את זה. יידע הישוב לעשות מאמץ נוסף, כדי לשמור על אותו הכוח שרואים אותו ככוחה של ארץ ישראל!

ועד בוא המגוייסים מהארץ מגיעים אלינו יהודים ממקומות שונים, וביחוד מאנגליה. חוויה מיוחדת היא פגישתנו איתם. אמנם כולנו יהודים, ואף על פי כן יש הבדל גדול. אנו, הארצישראלים, מהווים גוש גדול ואחיד. הרושם שאנו עושים הוא עצום. לא קל להסביר להם את תפקידינו ככוח לוחם יהודי. רואה אני דבר גדול בכינוס זה של יהודים מכל הארצות. כאן תיבחן יכולתנו להחדיר לליבם את הכרתנו ואת מטרותינו.

היגורים רבים כאן. ציר השיחות שלנו בפגישותינו הוא – הבית, וחבל רק שלא תמיד האינפורמציה מספקת. טוב היה לוּ נמצא חוג חברים אשר יתמסר לכתוב לנו על הנעשה.

תודה בעד השי – אלבום של המשק ומכתב מילדי כיתה ג'. תודתי לכם, למורה ולילדים, על השעה של נחת-רוח שגרמתם לי – – –

להתראות בקרוב,

שורה מ.

יומן יגור, 22.1.1945