שושנה בנארי

שיירה של שלושה אמבולנסים, שני אוטובוסים עם רופאים ואחיות וחמש מכוניות משא הותקפה הבוקר בדרך לבית החולים "הדסה". בין שכונת נשאשיבי ובית המופתי הופעלו מוקשים חשמליים מתחת לשיירה. אחרי שנפגע האמבולנס הראשון נפתחה אש קטלנית על השיירה כולה. שלוש מכוניות לא הצליחו לעזוב את המקום והיו נתונות לאש האויב למעלה מחמש שעות. 36 יהודים נהרגו.

["על המשמר"]

קרב של שבע שעות, הקרב הכבד ביותר של שיך-ג'ראח הפורעת, נערך אתמול על שיירת מכוניות עבריות שהעבירו רופאים, אחיות, עובדים, חולים ואספקה לבית החולים על הר הצופים. קולות הנפץ ופגזים כבדים ויריות רבות, שניתכו בחלק זה של העיר, לא פסקו במשך כל שעות היום.

עם בוא תגבורת ההגנה התפתח הקרב ביתר שאת. המתקיפים ניסו להתקרב כמה פעמים למכוניות שנעצרו במקום, ונהדפו. לעתים היו קרבות פנים אל פנים. לעומת קולות הפורעים הערבים "עליהום" היו משיבים המגינים "עליכום" וגרמו לערבים אבדות כבדות.

["דבר"]

מספרת חברתה תמר:

ל"הדסה" יצאנו במצב רוח מרומם, וכרגיל בלי חשבון העתיד הרחוק. אנו נסענו בראש השיירה באוטו המשוריין של הליווי.

כשהתחילה ההתקפה, בהתפוצץ המוקש מתחת לאוטו שלנו, היתה השעה עשר, והדבר נמשך עד חמש וחצי לפנות ערב. היו אלה שעות מבחן לאדם.

היו בינינו אנשים שלא יכלו לשלוט ברוחם, והיו ששלטו על עצמם היטב. אולם שושנה היתה בין היחידים שהרגיעו אחרים. היא עזרה לחבוש פצועים ולא נתנה לדיכאון להשתלט עלינו.

לפני מותה ביקשה מאוד למסור לכם דרישת שלום אחרונה: "מסרי דרישת שלום בבית!"

תמר דרוקמן

[מתוך חוברת לזכרה, ניסן תש"ט]

סגורה היתה שושנה, מתבודדת. הרבתה לקרוא. קראה בעיון והעמיקה לחדור לנפש הגיבורים המתוארים בספר. ניתחה את התנאים והנסיבות וחרצה את משפטה על הנידון. ואיזו הרגשה מוסרית עמוקה היתה טבועה בה, חתירה לאמת ויחס ישר וצודק לכל. איזו סלידה פנימית מזיוף והסוואה, מהסתגלות ומהשלמה עם הרע. הרגשה זו היתה לה לקו בהתנהגותה בחיים, ביחסה לחברים ולחֶברה ובדעותיה על החומר שקראה – בחינת שלטון המצפון על המחשבה, הרגש והיחסים.

מעטים הספיקו להכיר אותה. זה אך החלה לחיות, לעבוד ולהתגלות. והנה, בעבודה בענף, וגם במקצועות שעסקה בהם בשרתה בחטיבה, נתגלו כישרונות ויכולת. היא הצליחה בקורסים שונים והוטלו עליה תפקידים רציניים; זכתה ליחס של הערכה והוקרה רבה מחברים שעבדה ופעלה אתם יחד, ועם כמה חברות קשרה גם קשרי ידידות עמוקים ולבביים.

עם לכתה מהבית העמיק יחסה ליגור, להורים, למשפחה ולענף בו החלה את צעדיה הראשונים בעבודה ואליו התקשרה.

והנה בא האסון. יעד לה הגורל להיות בשיירה זו להר הצופים שהושמדה בידי מרצחים.

אילן צעיר, מתלבלב, נגדע בגננו.

[מתוך חוברת לזכרה, ניסן תש"ט]

מכתבים מהפלמ"ח

כפר רופין, 8.12.1946

שלום לך ב.

העבודה כאן לא מספקת אותי ואני מתחילה לחשוב על מקצועות שגעוניים. פניתי בקשר לעבודה בסנדלריה, אבל אני חושבת כי אנשי המשק לא יסכימו לכך, כי לא כדאי להם להתחיל ללמד אותי מקצוע חדש. נכנס לי בראש עוד שיגעון: שמירה. וכאן הסביבה מאוד מסוכנת ובחורות אינן שומרות. בכל זאת החלטתי שמוטב שמירה מאשר מטבח או סניטריות.

מצבי בחברה קצת משונה. במידה ידועה יוסבר לך הדבר מפני שיש כאן רק עוד בת אחת… אבל העניין הוא זה שלפנינו היו עוד בנות והן העמידו את עצמן במצב של משרתות את הבנים, והבנים התרגלו לכך. אני באתי הנה והם מרגישים שאני אחרת, אבל קשה לעקור את ההרגל. בכל זאת יש להם יחס אחר אלי… אני גם מתקוממת אם פוגעים בכבוד האשה. אמנם זה מביא אותם לפעמים לידי צחוק, אבל בכל זאת אני מרגישה שהם מעריכים עמידה זו.

שושנה

#

כפר רופין, 13.2.1947

שלום רב לכם הורי, אחי ואחותי!

חזרתי לעבוד במטבח. עוד לא הספקתי לעבוד בחוץ, רק יום אחד עבדתי בגן הירק, ומשום מה דרשו אותי חזרה למטבח. בתחילה עוד הייתי מתחצפת קצת, אחרי כן החלטתי בכלל לא לענות, ואלה הן התוצאות. אבל למרות זה אני משתדלת לצאת מן המטבח…

אבא, אותך אני מבקשת בהזדמנות לבוא הנה. פשוט יש לי רצון לשוחח אתך קצת, כי באמת חסר לי ניסיון חיים ואתה, בתור בחור, תוכל לעזור לי בהרבה. המדובר הוא כמובן אם תוכל, כי כאשר המצב בארץ קשה, ודאי גם זמנך אינו פנוי, ובשביל סיבה טיפשית לא כל-כך כדאי לבוא. אבל יש לי רצון לראות מישהו מהמשפחה…

בינתיים מתקרבת שעת העבודה. הערב אני מגישה אוכל, לכן אני מסיימת.

שלכם,

שושנה

#

בית הערבה, 4.12.1947

אושרה המדינה העברית!

הפחד לקראת המחר רודף את השמחה. דם יהודי נשפך לשווא, אבל עכשיו הוא נשפך בשביל עתידנו.

ברגע שנודע לי על החלוקה שמחתי, אבל עם השמחה מדאיג חוסר הבהירות והביטחון. נסעתי בערב לירושלים וראיתי שכרות כללית על פני כולם. רצו ברחובות כמשוגעים, שתו יין באמצע הרחוב. ילדים נסעו על מכוניות משוריינות וצעקו. הלכתי ברחוב וראיתי את כולם כל כך זרים לי בשמחתם המתפרצת. ומה שיגורתי בא לנו. כל שעה שומעים על פצועים והרוגים. בכמה מיליונים כבר עלתה לנו המדינה, ומי יודע בכמה תעלה לנו עוד. אבל אני בטוחה בכוחנו וביכולתנו להשתלט על הקמים עלינו…

אצלי הכל כרגיל. עובדת במחסן הבגדים. הם מתפעלים מגיהוץ הבגדים שלי. אף פעם לא ידעתי לגהץ יפה, וכאן איזו יד אלוהים היתה באמצע. אני בעצמי מתפלאת על כך. – – –

שושנה

#

(מכתב אחרון שלא הספיקה לשלחו)

ירושלים, 11.4.1948

… בירושלים עצוב למדי. הולכים לפי קצב היריות. הצעירים כולם לבושים מדים, וזה משרה עצבות מיוחדת (זה לא אומר שסכנה ללכת, לגמרי לא; אבל האווירה הכללית היא כזאת). חבל שאי אפשר לראות את עתיקות העיר. יש לי הרבה זמן פנוי. אני קוראת הרבה, במידה שאני משיגה ספרים. חבל שלא הייתי בנשף פורים. כאן לא הרגישו בו כלל. היה איסור מוחלט על ההתחפשות. הלוואי ויכולתי לפחות להגיע לחג הפסח. כאן זה ודאי יהיה יום חול ככל הימים.

אגב, שכחתי לכתוב לכם על השעון. הוא מדייק וכלל לא מכזיב ואני יום יום מתפעלת ממנו יותר. כיתבו לי הרבה על הבית ומסרו לג. שישלח יומנים.

דרישת שלום לד. ומשפחתה וליתר המעוניינים.

להתראות

בתכם ואחותכם

שושנה

השיר נכתב ע"י פניה ברגשטיין לזכרה של שושנה ומופיע בספרה "שיר ידעתי".

נוסעת שיירה

שְכַב יַלְדִּי, וְאַל תִּבְכֶּה עוֹד

נוּמָה אַל תִּירָא;

בִּשְׁבִילֵי הָרִים אֵלֵינוּ

נוֹסַעַת שַׁיָּרָה.

נוּם, יְשַׁן שְׁנָתְךָ לָבֶטַח,

יַד אַחִים חוֹתְרָה;

בִּדְמִי לַיִל לְלֹא-דֶרֶךְ

נוֹסַעַת שַׁיָּרָה.

נוּמָה וַחֲלֹם, בֶּן-חֶמֶד,

עַל יְמֵי אוֹרָה,

קוֹל גַּלְגַּל סוֹבֵב בָּאֹפֶל –

נוֹסַעַת שַׁיָּרָה.

לֶחֶם לֶאֱכֹל יָבִיאוּ

וּמִכְתַּב בְּשׂוֹרָה.

נוּם, יַלְדִּי, עֲצֹם עֵינֶיךָ,

נוֹסַעַת שַׁיָּרָה.