שושנה סלע

31/12/1911 - 06/10/1976

פרטים אישיים

תאריך לידה: י' טבת התרע"ב

תאריך פטירה: י"ב תשרי התשל"ז

ארץ לידה: פולין

עבודה: לגין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: צבי סלע

בנים ובנות: ישראל סלע, תמר סלע

נכדים ונכדות: נואית סלע

שושנה סלע

נולדה – 21.12.1911
נפטרה – י"ב תשרי תשל"ו, 6.10.1976

שלום לך שושנה ושלום לעפרך.
הנה ניצבים אנו בפנייך, על קברך הפתוח – בעלך, בנך ואשתו וילדתם, בתך, אחיותייך ומשפחותיהן, קרובייך, מכירייך ומוקירייך וכל בית יגור, ומבכים מותך ללא עת.
המר עליך גורלך. מאז חדרה בך המארה לא ידעת יום ללא סבל. אם יש אלוהים בשמיים והשטן מסיתו לקורבן נסיונות, הרי את היא שנוסית על ידו, ועמדת בניסיון. הלכת לעולמך ללא אלה. התייסרת בכל מדורי הגיהנום ולא בירכת את האלוהים.
ימייך היו מרופדים במעשים. עוד בימי נעורייך, וכבר ידעת עולה של תמיכה במשפחה, ועשית כמיטב יכולתך, ומעבר לה, להקל עליה. כך בתנועה, בהכשרה ובקיבוץ – ביגור. קיום מיגיע כפיים היה לך דת. חיי חברה – אמונה. הגנה עליהם – קודש. ידייך מלאו מלאכה תמיד, ובנאמנות. עזרה לנזקקים – בתורה, בהבנת החיים, הייתה לך לנר. הפצת הטעם שבקריאה בספר הייתה לחם חוקך כל ימייך ביגור ופעולתך נעשית בצנעה, משום צניעותך, משום יושרך החברתי.
ארבעים ואחת שנים עשית ביגור, מאז 1935, וכל כולך עלמה יפה ושברירית, טובת לב. רבים זכו בעזרתך, יחידים ומוסדות – לרבים הדרכת דרכם בספר, וליותר מאלה – טיב יגיעת כפיים.
ועכשיו הסתלקת מאיתנו. בשקט ובצנעה, כאחד מקדושי האומה, אשר נאמר עליהם שמסתלקים בחודש תשרי, הוא חודש הרחמים והרצון. ואנחנו עומדים כאן כולנו, מרכינים ראשינו בפני גאון ים-האכזריות, המציף אותנו נחשולים נחשולים, וגורף וסוחף אתו את מיטב האדם, מן החיים אל האבדון.
שושנה, באת אל יגור, הכית בה שורש. בנית בה ביתך, אספת אל חיקך את כל תהפוכות החיים שבקיבוץ ואמרת כי טוב.
עם כל הכאב על האובדן, אנו אומרים לך שלום, ושלום לעפרך. תחונני את אדמת יגור וימתקו לך רגבי אדמתה ויקנן זכרך בתוכנו לעד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שתי רשימות

    לתפקיד הבחורה בהגנה

    יש להבין, אולי, כי אי אפשר למסור את השמירה על הנפש והרכוש לכל בן אדם. אולם אף פעם לא אסכים שיהיו בציבורנו אנשים שלא יוכלו ולא ירצו להגן על עצמם. אנחנו לא עושים כמעט כלום כדי לאפשר לכל אנשינו במאה האחוזים את היכולת להגן על עצמם.

    אינני יודעת מה חשבו בליל שבת כל הבחורות ש"מתפקידן" היה רק ללבוש בגדים כהים. ההרגשה שלי היתה קשה מאוד. קבעו מקום ריכוז בבניינים, יחד עם זקנים וילדים, וישמרו עלינו. אנחנו נידום בסתר ונקלוט הד היריות, בלי יכולת להגן על עצמנו.

    באם מבדילים אנו בין בחורות לבחורות בהתאם לעבודה, אף פעם התאמה זו לא נכונה ביחס להגנה עצמית.

    אני דורשת לאפשר לימוד הגנה עצמית לכל הבחורות, בלי יוצא מהכלל.

    #

    למה עוזבים את הקיבוץ?

    שאלה זו אי אפשר להעמיד באופן כללי, וקל יותר לענות, למשל, למה עוזבים את יגור, רעננה, עין חרוד וכו'.

    טרם שאנחנו ניגשים לברר שאלה זו, נעבור על סוג העולים, שרובם הם העולים החדשים. הם עוד לא הספיקו להיקלט ולהיעכל בתוכנו. יש חלק לא קטן שרואה את הקיבוץ בתור מקום למילוי שאלותיהם הם, בלי לחשוב על מגמתו.

    הקיבוץ זוהי צורת חיים חקלאית או מעורבת, שלא יהיה לו קיום באם כל פרט לא ימצא בו סיפוק. למרות זה קבענו כללים שעל כל אחד להסתגל אליהם.

    ומה רואים אנו בעוזבים? אנשים שרצו כי הקיבוץ יפתור רק את שאלותיהם הפרטיות, בלי להתעניין בשאלות הכלליות. במידה שלא מצאו סיפוק, שכחו את כל המעלות והיתרונות ועזבו.

    נכון, שאין אנו חסרים ליקויים בכל הסידורים שלנו. אולם חבר שעזב הרי הוא מסכים עם כל הליקויים הללו. עובדה שלא נלחם נגדם. הוא מאמין באמונה שלמה כי זה בלתי אפשרי שהקיבוץ יהיה בלי ליקויים, ובחר ל דרך אחרת, אולי יותר גרועה.

    (מתוך חוברת הזיכרון, שנה למותה)

  • עבר חודש

    (מתוך רשימה בחוברת הזיכרון)

    – – שושנה אהבה ספר. מתוך אהבתה זו מסרה שעות ממנוחתה לספרייה. ערבי יום ראשון בשבוע היו קודש לספרייה. שום מכשול לא היה קיים לעכב בעדה מלמלא רצונה זה. רק מחלה קשה היתה מונעת אותה מכך. וכך שבועות על שבועות, משך ארבעים שנה – באים לספרייה חברים וילדים בימי ראשון בשבוע ונהנים משירות והדרכה ענייניים, דור ראשון ודור שני. לא מטה לחם, לא קרדום לחצוב בו – בהתנדבות, על חשבון המנוחה – אחת ממניחי יסוד הפעלת הספרייה הציבורית במשק.

    שושנה אהבה פרחים וירק. לא שיעמדו בחדר, באגרטל. היא אהבה אותם בגינה, מטופלים על ידה. היתה מגדלתם, מטפחתם למיניהם ולזניהם, יוצרת שתיליהם ושותלת בגינת ביתנו. יום-יום, חול ושבת ומועד, שעתיים ביום, אחר הצהריים היו קודש למלאכה בגינה. אף בהיותה כבר נגועה במארה, מודעת לגודל האסון, לא נטשה מלאכתה זו. רבים באו לפקוד גינתה של שושנה. מי לפאר שולחנות שמחה, להרנין לבבות, ומי לפרוש פרחים על קברות יקיריהם, לרכך כאבים, ללטף הלב.

    שושנה אהבה את משפחתה. את המשפחה מבית הוריה ואת משפחתה מביתה היא. את אחיותיה בארץ פקדה לעיתים קרובות. שמחה ברווחתן וסועדתן בחוליין.

    את ילדיה גידלה באהבה ובמסירות, לעיתים שימשה להם גם אבא, ואת בעלה סמכה בעיתים קשות ושעות חירום ושמחה בו בעיתות שלום ורגיעה.

    עתה הלכה שושנה, ואיננה עוד. דרך כל האדם – מן העפר אל העפר. כך המוח. אך הלב ממאן להתנחם. כל כך הרבה סבל ויקר, ופתאום – לא כלום.

    יהא זכרך ברוך!

    צבי

  • אמא

    – – זכורה לי, בימי ילדות ונערות מוקדמת, אמא בריאה וחזקה מאוד. היתה סוחבת הביתה, בעלייה התלולה, דברים כבדים שמשקלם לא תאם, כביכול, את קומתה הקטנה (תמיד תמהתי על גובהי מעליה). הייתי הולכת הרבה לבקרה בעבודה מתוך סקרנות לענייניה ורצון להיות איתה, וכך גם נתגלתה לי בעצם מחלתה. יום העבודה, שהיה פעם מלא, החל להתקצר מדי פעם בעוד שעה, אין כוח למשוך עד הסוף, ולא מחמת עצלות או שיעמום – לא היו אלה מתכונותיה של אמא…

    אנחנו היינו לה כאפרוחי-תמיד בקן. אף פעם לא בגרנו מספיק כדי לצאת מתחום דאגתה. תמיד חקרה ושאלה למעשינו, כשאינה חוסכת מאיתנו הערות ועצות שמקורן בנסיון חיים רב וחוכמה ופיקחות שלא חסרו לה.

    עד היום אני תופסת עצמי מהלכת לפי עצותיה, שניתנו בשלבים שונים של התבגרותי, והגיונן ואמיתותן הוכיחו עצמם היטב. דרך חייה היתה לפי לתת הרבה ולקחת מעט, לפי שמיעת שני הצדדים בסיפור המעשה לפני שיפוט חד צדדי, לפי הצנעת עולמה והעלמת גדולתה הנפשית-רוחנית ככל שיכלה.

    עד שהגיעו השנים האחרונות, בהן פרץ הסבל החוצה. וכשפרץ – לא היו לו מעצורים…

    ואולי רק הרגשה פרטית אחת, אמא. מאז שהלכת קיימת בי הרגשה חזקה – אף שאיני מאמינה ברוחות – שרוחך מרחפת מעלי ובוחנת כל מעשה ממעשיי. ואני מוצאת עצמי מבקרת את מעשיי ומוסרת לך דין וחשבון והסברים והצדקות או התנצלויות – ולפעמים אף מבקשת סליחתך. אולי טפשי מעט, אבל מוחשי ממש.

    ברוח זו אני גם רוצה לבקש סליחתך על שבשנים הראשונות של מחלתך אולי לא קלטנו את גודל הסבל, על שכאשר כבר קלטנו אולי לא הראינו – מתוך ניסיון לעודד ולהשכיח לרגע – עד כמה אנחנו יודעים. על שבתקופה האחרונה היינו אולי קצרי רוח לפעמים ומתוחים, כיוון שמצבך השפיע גם עלינו. ולהבטיח לך שאת קיימת וזכרך קיים. לא בבית הקברות, מתחת לבטון ולפרחים, אלא בפנים, בתוך הלב ודרך מעשי היומיום.

    תמר

    (מתוך חוברת הזיכרון)

  • שלמה עם עצמה

    – – את שושנה היכרתי עוד בחו"ל, אני כנער מהחטיבה הצעירה והיא בת בהכשרת בריסק. כשנסענו יחד לכנס של פלוגות קיבוץ "קלוסובה" היו הרבה נוסעים, אך משום מה שושנה בלטה בשיחה ובדאגה לכל הנוסעים. דבריה עדיין מהדהדים באוזניי בתבעה כצו עליון: "אין טעם לדיבורינו באם אנו פשוט לא נעמידם למבחן אישי בחיינו היומיומיים". כזאת פגשתיה ביגור ואחר-כך במשפחה – תמיד היתה מזהירה ואומרת: "למען האמת יש להילחןם רק עם האמת".

    איש שיחה היתה שושנה ותמיד בחנה וכיוונה את המילים – האם הן עומדות בפני המציאות. אמת – הדברים היו בחינת המחשבה שלה ואהבה את החיים המתגשמים לאור המחשבה והמציאות. במתח החיים הקשה ביותר לא נתנה לסחוף עצמה וכל אדם קרוב לה. תמיד ידעה למצוא את הניווט הנכון בדרכי החיים.

    ככה היא גידלה את ילדיה וניסתה לעזור במחשבתה לכל מיני יחידים שהתקשו לפענח את קשייהם היומיומיים בתודעתם העצמית – תמיד חיפשה את הדרך לעזרה לזולת.

    איש ספר היתה, והתמצאה בכל מכמני הספרייה העברית והעולמית. בכל הזדמנות ידעה להתחלק בהתרשמויות משאר הרוח ששאבה מהספרים ומהסופרים השונים.

    אולם את חלקה בסבל שמרה לעצמה בקפדנות, וזה עד לרגע האחרון – להקל על הסביבה.

    האם דמותה הגשימה את עצמה? אין ספק שהלכה בדרך חייה זקופה ושלמה עם עצמה עד מר-המוות. ככה אזכרך וככה אחייה בזכרוני את גיסתי שהיתה ואיננה עוד.

    הולך ופוחת הדור שבמתח חייו השתדל והשריש תרבות חיים, ובכשרון יכולת הגשמתם היומיומית הגשים את ציוויי התקופה.

    יקרות לנו הדמויות האנושיות הללו, דמויות של איש העם על כל המשתמע ממושג זה.

    בתמימותם, באהבתם ובנטיותם לאמת ולצדק, בקיום בני עמם.

    נזכרך וננצרך בלבנו לעד.

    יעקב סלע

    (מתוך חוברת הזיכרון)

  • שושנה בלגין

    – – שושנה החלה את עבודתה בהנהלת החשבונות של לגין עוד טרם היות לגין אלא פחחיה בצריף על יד המסגריה ששימש קודם לתעשיית עציצים. את החשבונות היא עשתה תוך כדי עבודתה בהנהלת החשבונות הכללית של המשק בצריף שעמד על יד הגשר הקרוב לחדר היומן של היום.

    היא עברה לעבוד במשרדי לגין עם התרחבות המפעל, בשנת 1962 בערך. כשלגין עברה להנהלת חשבונות עצמאית היא נרתמה לארגון המשרד ועבודת ניהול החשבונות מחדש בכל ידיעותיה ויוזמתה, בלי לחוס על זמנה וכוחותיה.

    שושנה ידעה יסודית את מקצוע הנה"ח, מה שכמובן התבטא תמיד בדייקנות בעבודה וגם בעזרה במשרד לאחרים.

    דייקנית ומקפידה על קוצה של פרוטה במישור החשבונאות – עקרונית, וברצונה העז לשמור על האינטרסים של המפעל. לכן עסקה, בין היתר, בביקורת חשבונות שוטפת ובייחוד אם משהו לא השתווה, מתוך ידיעה שהיא המתאימה ביותר לכך; לה יש הסבלנות הדרושה למיין, לפרק ולפרט את כל היחידות לסוגיהן, לבדוק ולחטט עד שתמצא את מקור הטעות.

    כשחלתה היתה משתדלת ומקפידה להגיע לעבודה, ולו למספר שעות בלבד, גם כשהדבר כבר היה למעלה ומעל לכוחותיה. יותר מכך, גם כשכבר היתה רתוקה למיטתה, היא דרשה להביא לה עבודה הביתה…

    רות עשת, יעקב ברקן, משה זילברמן, חבריה לעבודה ב"לגין"

    (מתוך חוברת הזיכרון)

  • אמא

    א מ א

    מה אפשר לכתוב על אמא? תיאור אישיותה? זאת בודאי יעשו אחרים. הרגשות ורגשות? – קשה, כמעט בלתי אפשרי להעלות על הכתב… זיכרונות? – שלי הם, בתוכי. מחלה ארורה שמכריעה אנשים מוקדם מדי ומביאתנו לבכי ולרשימות של אחרי!

    זכורה לי, בימי ילדות ונערות מוקדמת, אמא בריאה וחזקה מאוד. היתה סוחבת הביתה,בעליה התלולה, דברים כבדים שמשקלם לא תאם, כביכול, את קומתה הקטנה. הייתי הולכת הרבה לבקרה בעבודה, מתוך סקרנות לענייניה ורצון להיות איתה…

    אנחנו היינו לה כאפרוחי-תמיד בקן. אף פעם לא בגרנו מספיק כדי לצאת מתחום דאגתה. תמיד חקרה ושאלה למעשינו, כשאינה חוסכת מאיתנו הערות ועצות, שמקורן בניסיון-חיים רב, וחוכמה ופיקחות שלא חסרו לה. עד היום אני תופסת עצמי מהלכת לפי עצותיה, שניתנו בשלבים שונים של התבגרותי, והגיונן ואמיתותן הוכיחו עצמם היטב. דרך חייה היתה לפי לתת הרבה ולקחת מעט; לפי שמיעת שני הצדדים בסיפור – מעשה לפני שיפוט חד-צדדי, לפי הצנעת עולמה והעלמת גדולתה הנפשית-רוחנית, ככל שיכלה.

    – – –

    בשבועות הראשונים שלאחר הכל, ראיתי לפני רק את הפנים השדופים והמעונים של הימים האחרונים… אחר-כך הלכתי אחורה עם התמונות, תוך שיחזור ימים יפים ובריאים…

    ואולי רק הרגשה פרטית אחת, אמא. מאז שהלכת קיימת בי הרגשה חזקה – אף שאיני מאמינה ברוחות – שרוחך מרחפת מעלי ובוחנת כל מעשה ממעשי. ואני מוצאת את עצמי מבקרת את מעשי ומוסרת לך דין וחשבון והסברים והצדקות או התנצלויות, ולפעמים אף מבקשת סליחתך. אולי טיפשי מעט, אבל מוחשי ממש. ברוח זו אני גם רוצה לבקש סליחתך… ולהבטיח לך שאת קיימת וזכרך קיים – לא בבית הקברות מתחת לבטון ולפרחים, אלא בפנים, בתוך הלב ודרך מעשי היומיים.

    תמר

    חוברת ליום השנה

    אוקטובר 1977

  • זכר לשושנה

    ***

    זכר לשושנה

    את לי אורים ותומים

    אוֹרֵך – לא שֶל שֶמֶש זוֹהֶרֶת,

    אוֹרֵך שוֹפֵעַ מִנִבְכֵי נִשְמַת הָאָדָם,

    אוֹר שֶקַרְנָיו סְמוּיִים,

    וְסוּמָא רוֹאֶה אוֹתָן – כִּרְאוֹתָן הַפִּקֵחַ,

    אוֹר שֶבִזְכוּתוֹ עוֹלָמֵנוּ קַיָם וְעוֹמֵד.

    אוֹרֵך – לא שֶל זְרַקוֹרִים וּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם,

    אוֹרֵך זוֹרֵעַ זִרְעֵי אֱמוּנָה וְיוֹשֶר

    בְּאֲדָמָה דְשֵנָה – כִּבְאַדְמַת טְרָשִים

    וְהֵם יִנְבְּטוּ עַל אַף הַשִדָפוֹן…

    תוּמֵך – לא שֶל כִּבְשָׂה תַּמָה,

    תוּמֵך חָרוּט עַל לוּחַ הַתְבוּנָה,

    וּכְגוֹדֶל הַתְבוּנָה גָדֵל הַתוֹם,

    מִשְׁכָּנֵך בִּנְאוֹת ל"ו צַדִיקִים.

    ל"ו אֵינָם מֵתִים,

    הֵם חַיִים – כְּחַיֵי דוֹרוֹת וְהַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם.

    משה סלע (קרית טבעון)

    חוברת ליום השנה

    אוקטובר 1977

  • שלמה עם עצמה / יענקלה סלע

    שלמה עם עצמה

    …את שושנה הכרתי עוד בחו"ל. אני כנער מהחה"צ והיא בת בהכשרת בריסק. כשנסענו יחד לכנס של פלוגות קיבוץ "קלוסובה" היו הרבה נוסעים לכנס זה, אך משום מה שושנה בלטה בשיחה ובדאגה לכל הנוסעים. דבריה עדיין מהדהדים באוזני בתבעה כצַו-עליון: "אין טעם לדיבורינו באם אנו פשוט לא נעמידם למבחן אישי בחיינו היום-יומיים". כזאת פגשתיה ביגור ואח"כ במשפחה – תמיד היתה מזהירה ואומרת "למען האמת יש להילחם רק עם האמת".

    איש שיחה היתה שושנה ותמיד בחנה וכיוונה את המילים – האם הן עומדות בפני המציאות. אמת-הדברים היתה בחינת המחשבה שלה, ואהבה את החיים המתגשמים לאור המחשבה והמציאות. במתח החיים הקשה ביותר לא נתנה לזרם לסחוף את עצמה וכל אדם קרוב לה. תמיד ידעה למצוא את הניווט הנכון בדרכי החיים.

    ככה היא גידלה את ילדיה, וניסתה לעזור במחשבתה לכל מיני יחידים שהתקשו לפענח את קשייהם היום-יומיים בתודעתם העצמית – תמיד חיפשה את הדרך לעזרה לזולת.

    איש הספר היתה שושנה והתמצאה בכל מכמני הספריה העברית והעולמית. בכל הזדמנות ידעה להתחלק בהתרשמויות משאר-הרוח ששאבה מהספרים ומהסופרים השונים.

    אולם את חֶלקה בסבל שמרה לעצמה בקפדנות, וזה עד לרגעה האחרון – להקל על הסביבה.

    האם דמותה הגשימה את עצמה? אין ספק שהלכה בדרך חייה זקופה שלמה עם עצמה עד מר-המוות. ככה אזכרך וככה אַחַיֵיה בזיכרוני את גיסתי, שהיתה ואיננה עוד.

    הולך ופוחת הדור שבמתח-חייו השתדל והשריש תרבות-חיים, ובכישרון יכולת הגשמתם היום-יומית הגשים את ציוויֵי התקופה. יקרות לנו הדמויות האנושיות הללו, דמויות של איש-העם, על כל המשתמע ממושג זה. בתמימותם, באהבתם ובנטיותיהם לאמת ולצדק, בקיום בני-עמם.

    נזכרך וננצרך בלבנו לעד.

    יעקב סלע

    חוברת ליום השנה

    אוקטובר 1977

  • שושנה בלגין / רות עשת

    שושנה בלגין

    …ראינוה כאדם תוסס, מתעניין בכל, ובעלת הכרה ורצון לחיות אקטיבית את חיי הקיבוץ. ראינוה ממלאת תפקידים שונים במשק, ותמיד במסירות וביוזמה. היא השתלבה במהירות בחיי החברה. היתה מגיבה בחריפות באסיפות הכלליות במשק על כל מיני תופעות שליליות בחברתנו.

    גם ביחסי שכנוּת היתה תמיד אקטיבית בעזרה בשעת הצורך. היא שימשה גם כתובת להתפרקות נפשית של חברים מבוגרים כצעירים, על בעיותיהם האישיות… שמצאו אצלה אוזן קשבת, לב קולט וכנראה גם עצה בבעיותיהם האישיות האינטימיות ביותר. היה לה מוח אנליטי חריף, וזה התבטא בעבודה ובחברה. מאוד נהנינו משיחה איתה, בה ידעה ללבן בעיות שהתעוררו בחברתנו.

    במשך שנים ראינוה משקיעה עמל, יחד עם חברים אחרים, בארגון הספרייה של המשק. שושנה היתה מחליפה ספרים לחברים, כמובן בהתנדבות – וכמרבה בקריאה ידעה גם להמליץ לחברים על ספר טוב ומתאים. בין היתר היתה גם מלמדת עברית – קרוא וכתוב – לחברים שקופחו בצעירותם או בילדותם מבחינת השכלתם.

    שושנה החלה את עבודתה בהנהלת החשבונות של "לגין" עוד טרם היות לגין אלא פחחיה בצריף שליד המסגריה, ששימש קודם לתעשיית עציצים. את החשבונות היא עשתה תוך כדי עבודתה בהנהלת החשבונות הכללית של המשק… בשנת 1962 בערך, כשלגין עברה להנהלת חשבונות עצמאית, היא נרתמה לארגון המשרד… בלי לחוס על זמנה וכוחותיה. שושנה ידעה יסודית את מקצוע הנהלת החשבונות, מה שכמובן התבטא תמיד בדייקנות בעבודה וגם בעזרה במשרד לאחרים.

    דייקנית ומקפידה על קוצה של פרוטה במישור החשבונאות – עקרונית, וברצונה העז לשמור על האינטרסים של המפעל עסקה, לכן, בין היתר, בביקורת חשבונות שוטפת, ובייחוד אם משהו לא השתווה, מתוך ידיעה שהיא המתאימה ביותר לכך; היא היא שיש לה הסבלנות הדרושה למיין, לפרק ולפרט את כל היחידות לסוגיהן, לבדוק ולחטט עד שתמצא את מקור הטעות….

    – – –

    היתה לה מין גישה מיוחדת, או אפשר לקרוא לכך אהבה מיוחדת לפרחים. גינתה, שהיתה מעבדת ומטפחת אותה בשארית כוחותיה, היתה לסמל בסביבתה, והיו בה פרחים כמעט במשך כל השנה. היא נהנתה הנאה מרובה בחלוקתם לכל נצרך, בלי הבדל בין ידידים או חברים שלא היו לה איתם שום קשרים מיוחדים….

    רות עשת, יעקב ברקן, משה זילברמן

    חבריה לעבודה ב"לגין"

    חוברת ליום השנה

    אוקטובר 1977