שושנה שמשי
שושנה נולדה בחודש מאי 1914 בדורטמונד שבגרמניה, למשפחה מסורתית ששמרה על מצוות היהדות ועל כל חגי ישראל. בגיל 6 נכנסה ללמוד בבית ספר יהודי, ובנוסף ללימודיה – אהבה והצטיינה בסוגי ספורט שונים, בעיקר בשחייה. בסיום לימודיה בבית הספר היסודי נפצע אביה ע"י מכונית ואושפז תקופה ממושכת בבית-חולים, שבו לא היה אוכל כשר. שושנה נסעה יום יום באופניים מביתה לבית-החולים – כשעתיים לכל כיוון – כדי להביא לאביה מזון כשר, ולימודיה נקטעו כתוצאה מכך.
שושנה נכנסה למעגל העבודה בגיל 15 אך המשיכה בלימודי ערב, כדי לנסות להדביק את הפער שנוצר בינה לבין שאר בני גילה. בגיל 18 נכנסה לעבוד בבית מסחר גרמני. הימים היו ימי ניסיונות הנאצים להטיל טרור ופחד, ושושנה פוטרה בשל היותה יהודיה.
כיוון שחונכה כיהודיה והשתייכה לתנועת "החלוץ", בהדרכת זאב דור ז"ל, החליטה שושנה באמצע שנת 1933 לעזוב את גרמניה ולעבור להכשרה בהולנד, שם שהתה כ-3 שנים. אחר כך, בשנת 1936, עלתה ארצה והגיעה לקיבוץ יגור. אמה, אחותה ושני אחיה נשארו בגרמניה וניספו בשואה.
ביגור עברה שושנה את כל קשיי ההסתגלות של כל עולה חדש באותה תקופה, ובעיקר עולה מגרמניה. כעבור שנה ביגור, הכירה כאן את בנצ'יק שהגיע שנתיים לפניה. הם התחתנו וגרו, כמו כולם, באוהל ואחר כך בצריף, שם נולדו שלושת ילדיהם: נמרוד, אמנון ותמר.
שושנה עבדה יותר מ-20 שנים בבתי הילדים ועוד כמה שנים באיזולטור של הילדים החולים. כאשר חלתה, עברה לעבוד במחסן הבגדים של הילדים, שם ניסתה בכל כוחה להמשיך ככל יכולתה ואף מעבר לזה.
לאחר שבנצ'יק נפטר ב-1986, עוד המשיכה זמן מה לעבוד בשארית כוחותיה, אולם כוחותיה היו דלים והיא נאלצה לפרוש כליל מהעבודה בשנת 1989. מאז כמעט לא יצאה מחדרה, ומצבה הגופני הלך והדרדר. למרות זאת שמרה על צלילות דעת מפליאה ומפתיעה ולא פסקה להתעניין בכל הסובב אותה – החל מילדיה, עשרת נכדיה ושאר בני המשפחה, וכלה בנעשה בארץ ובעולם.
בזמן האחרון הורע מצבה, וכשהסכימה לבסוף להתאשפז בבית-החולים, היה זה מאוחר מדי. מאמצי הרופאים להצילה עלו בתוהו והיא לא הצליחה יותר להתאושש מהניתוח שעברה. היא ידעה שהסוף קרב, וגם בערב האחרון לחייה הזכירה והתעניינה בשלומם של ידידים וידידות ביגור, והיתה אסירת תודה לאלה שטיפלו בה, ובעיקר לצוות בית אחוה והמרפאה.
אהבתה ומסירותה לנכדיה לא עזבו אותה עד שעותיה האחרונות. רצון החיים התנגש ברצון המוות. יצר ההישרדות מול יצר עצימת העיניים וגאולה מהמכאוב. לבסוף, כמו תמיד, ניצח המוות.
דמות קטנה ושברירית, כמו עוף החול הקם מאפרו פעם אחר פעם, עד שכוח משיכת האדמה אוסף אותה בחסד וברחמים.
יהא זכרה ברוך.
