שלום מאירי

01/08/1916 - 16/12/1990

שלום מאירי

שלום נולד ב-8.1.1916 בעיירה הקטנה שוניזה, אשר בחבל פרוסיה המערבית כבן יחיד להוריו רוזה ויהודה-ליאופולד מאייר. על פי המסורת שעברה במשפחה, מקור השם הוא מהרבי מאיר מרוטנברג (המאה ה-13). האב שימש כמנהל אדמניסטרטיבי של בית חולים צבאי בגרדיזון גראודנס והמשפחה נדדה בעקבות האב. על פי הסכמי השלום בתום המלחמה עברה העיר לידי הפולנים, כאשר לחפצים בכך ניתנה האפשרות לעבור לגרמניה. משפחתו עברה לברלין, שם הייתה לאמו משפחה ענפה.
בברלין הלך שלום לגימנסיה ריאלית ותקופה ארוכה היה התלמיד היהודי היחידי בבית הספר, דבר שלא הפריע לו להיות יהודי גאה ולשמור בכל מאודו על כבוד עמו כאשר היה נדמה לו כי מישהו מנסה לפגוע ביהדות במילים או במכות. נחשב כתלמיד טוב ונבחר לא פעם כדובר הכתה כלפי שלטונות בית הספר.
מגיל 7 השתייך לתנועת הנוער היהודית אשר בתהליך איחודים שונים הפכה להיות תנועת "החלוץ" ובין מדריכיו היו מקס צימלס ופריץ ליכטנשטיין. השתייך גם לתנועת הספורט "הכח מכבי בר-כוכבא" והשתתף בתחרויות ריצה ומשחק הכדוריד.
תנועה נוספת אליה השתייך הייתה תנועת הנוער של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. שתי תנועות הנוער הן שקבעו את דרכו להמשך החיים.
עם עליית הנאצים לשלטון, בשנת 1933, הבין שלום כי עתידו אינו בגרמניה. למרות היותו בן יחיד ועל סף סיום לימודיו, הוא עוזב את ביה"ס לפני תום שנת הלימודים, ובגיל 17 יוצא להכשרה בכפר קטן ליד שטרסבורג אשר בצרפת. אמו אשר באה ממשפחה ציונית (קשורה לארתור רופין) והאב המסורתי תמכו בהחלטת הבן למרות שהוא משענתם.
לאחר תקופת הכשרה כחלוץ בודד, ולאחר מכן בקיבוץ הכשרה "מגדל", לא רחוק מהעיר טור, במרכז צרפת, מגיע הזמן ליישם את רעיון הציונות ושלום מגיע ארצה וליגור בשנת 1935. מיום בואו נלחם להשיג אישורי עלייה להוריו וזכה לכך ממש ברגע האחרון, כאשר הם עוזבים את גרמניה באניה האחרונה, לפני פרוץ המלחמה, בסוף אוגוסט 1939, ומגיעים ליגור. התנאים באותם ימים היו קשים, גרו באוהלים דולפים בחורף, והעבודה קשה, אך לצד זה שירים וריקודים והחברותה אשר עוזרים להתגבר על הקשיים. תחילת דרכו של שלום ברפת, בחליבת ידיים ומשם לעבודות סבלות ברכבת. משם לביח"ר "נשר" ואחר כך ל"תנובה". 13 שנים במחסן תערובת כשכל האספקה נפרקת בידיים ועל הגב, מה ש"תרם" רבות לבריאות. עם הקמת מכון "מילובר" והצטרפות יגור אליו עוזב שלום את מחסן התערובת ועובר ללגין ואחר כך לטובופלסט, שם התמיד במסירות וחריצות עד לפני חודשיים, עת קשתה עליו המחלה אשר קיננה בו.
עם הקמת הבריגדה היהודית והקריאה למתנדבים להלחם בצורר הנאצי, עוזב שלום את הוריו, אשתו חייקה, איתה אך זה עתה הקים משפחה ומתגייס. 4 שנים קשות ומסוכנות שמהן נחלץ בנס. באותה תקופה נולד בנו אמנון אשר עתיד להכיר את אביו רק לאחר שנתיים וחצי. ועוד בטרם הספיק לפשוט מדיו, הוא נלקח עם חברי יגור ב"שבת השחורה" לרפיח למשך 3 חודשים.
לאחר מלחמת השחרור נולדו הבנות – צפרירה ויהודית ובחדרם הקטן מגדלים חייקה ושלום את שלושת ילדיהם + בן מחברת הנוער ובת של קרובים.
תחביב אחד עיקרי היה לשלום והוא איסוף בולים. כ-70 שנה שקד על האוסף וזכה להוקרה רבה מאיגוד האספנים בארץ ומומחים מחו"ל, על דייקנותו ורצינותו. גאוותו על האוסף המושלם של בולי ישראל מיום הכרזת המדינה, ועד הבולים האחרונים שיצאו לפני שבועיים.
שלום ידע על מחלתו והתמודד עמה תוך נסיון להסתיר מבני המשפחה לבל ידאגו. כאשר הובהר לו כי משפחתו יודעת ותומכת בו, הקל הדבר עליו את ימיו האחרונים.

שלום נפטר אור ליום ראשון, כשבני משפחתו סועדים אותו, ללא סבל וכאב.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הילדים יעידו

    גדלתי בבית יהודי מסורתי. מפאת המצב הכלכלי הקשה נאלצתי לצאת מוקדם לעבודה. הורי הסכימו ברצון להצטרפותי בגיל צעיר לתנועת נוער יהודית, כלל גרמנית.

    מאורעות השנים ההן – עם עליית היטלר לשלטון – הביאו אותי, יחד עם הרבה חברים, לציונות. הצטרפתי לתנועה החלוצית "הבונים". במקביל להשתייכותי לתנועת נוער יהודית הייתי גם חבר בתנועת נוער סוציאליסטית "הנוער העובד הגרמני". שני יסודות חיים אלו – הציונות והסוציאליזם – הדריכו אותי משחר נעורי והביאו אותי עד הלום.

    שמורות בזיכרוני הרבה אפיזודות מהימים ההם, אבל אחת היא אופיינית במיוחד: אחר רצח ארלוזורוב התכנס הנוער הציוני בברלין להפגנה. בצאתנו מהאולם בו נערכה ההפגנה אסרה אותנו המשטרה הגרמנית (את אלה שלבשו תלבושת התנועה). בבניין המשטרה הורידו מאיתנו את חגורות הצופים. כעבור שעות מספר שיחררו אותנו. אמר לי אחד הקצינים בלעג: היום אנחנו בברלין – נעשה אתכם כרצוננו; כשאנחנו נבוא לירושלים – תעשו איתנו כרצונכם. הוא לא שיער לעצמו שזה עלול אי-פעם להתגשם.

    ימים ספורים אחרי המקרה הזה אישרו אותי להכשרה, ויחד עם מספר חברים הברחתי את הגבול הצרפתי. חיפשנו עבודה אצל איכרים. הללו תבעו מאיתנו עבודה של ממש. זה לא היה כל-כך קל לרדת מספסל הלימודים וליהפך במהירות לפועל חקלאי; לעזוב בית חם ואֵם מפנקת, לצאת לנכר ולהתקיים מעבודה גופנית קשה. אבל החיים עשו את שלהם ולימדו אותנו לעמוד על רגלינו בכוחות עצמנו. כעבור שנה שלח אותי "החלוץ" הצרפתי להכשרה קיבוצית. אז כבר הייתי פועל חקלאי "ותיק ומנוסה".

    בשנת 1934 עליתי ארצה ובאתי ישר ליגור. הייתי אז בן 19 שנה. הרושם הראשון מיגור היה מדכא ביותר: מספר צריפים עלובים והרבה הרבה אבנים. אבל מהרגע הראשון קשר אותי הנוף האנושי וכוח הרצון להפוך את המקום השמם הזה לקרקע ברוכה ומניבה. אם הצלחנו בכול – יעידו ילדינו.

    שלום מאירי

    ספר יגור, עמ' 361

  • איך למצוא את הדרך לאיזון

    שק מלא בעיות על גבנו. השאלה היא איך לפתור אותן, לפחות הבוערות בתוכן?

    אני בהחלט מסכים שהקיבוץ הוא לא דבר סטטי, שאינו משנה את צורתו, ומה שהיה טוב לפני חמישים שנה מוכרח להיות טוב גם עכשיו באותה מידה. אבל בשום פנים ואופן לא מוכן להסכים לדעה הפוכה מזאת, כי כל חדש מוכרח להיות, בעצם היותו חדש, יותר טוב מהישן. הבעיה היא איך לשלב דרכים חדשות ומציאות חדשה עם יסודות חיינו, שהוכיחו את עצמם ובלעדיהם אין קיבוץ.

    השאלה השניה קשורה בראשונה – לָמָה חברים כיום פחות שבעי רצון, למרות שתנאי חיינו משתפרים והולכים? איך למצוא את הדרך לאיזון בין טובת הכלל לבין רצונות הפרט?

    אינני חושב כי היומן הוא הבמה המתאימה לניתוח מעמיק בנעשה במשק. זה צריך להיעשות קודם כל באסיפות ובחוגים. אני משוכנע כי גם ליגור יש היכולת, כמו למשקים אחרים, להעלות את חיינו. הדברים החומריים – ערכם עלה לאין שיעור לעומת הדברים הבסיסיים הערכיים, שהם בסופו של דבר הקובעים את השוני בינינו ובין הסובב אותנו, והם כעת במצב של ירידה. מצד אחד, אף אחד אינו חושב כי יש לחזור לתקופת העוני מהשנים הראשונות לקיום המשק. ומאידך, אין ביכולתנו לספק את כל הצרכים של כל אחד מאיתנו, בין אם הם אמיתיים ובין אם הם מדומים. האיזון ביניהם הוא הכרח המציאות וסם חיים לנו.

    נשאר לי רק לאחל לעצמנו, כי נמצא את השביל הנכון לטהר במקצת את האווירה ולצאת למרחב.

    שלום מאירי

    יומן יגור, 14.1.1972

  • על בולים ואנשים

    [מתוך ראיון עם רוחלה סגל]

    "לבולים אני קורא ידידי הקטנים", אומר לנו שלום מאירי. "בכל עת שהייתי במצוקה אישית היו אלה לצידי, וכמו חברים טובים הושיטו לי יד ועזרו לי להתגבר על צרותי"…

    כמו כל הילדים, גם אני אהבתי לאסוף דברים בילדותי. היו לי אוספים של תמונות, של שחקנים, ספורטאים, וגם אוסף בולים קטן שלא ייחסתי לו חשיבות גדולה מדי.

    כשהייתי בן שבע התארח אצלנו סטודנט שוודי שלמד בברלין. היה זה אדם חביב שהפך עד מהרה לבן-בית אצלנו. הוא היה הראשון שעודד, דירבן ועזר לי באיסוף הבולים. לפני שנפרדנו העניק לי במתנה אלבום ישן ובו בולים. היה זה האלבום הראשון שלי והבולים בו מיוחדים. לא מצאתי כמוהם בשום מקום…

    הבולים עזרו לי רבות בשיעורים האהובים עלי – היסטוריה וגיאוגרפיה. שאבתי מהם אוצר בלום של ידיעות על ארצות עולם, מאורעות היסטוריים, אישים וכו' – עולם ומלואו.

    שנות התבגרותי עברו עלי בצל הימים הסוערים בגרמניה. היטלר עלה לשלטון, הנאצים החלו למרר את חיי היהודים. עזבתי את הבולים.

    בן 16 אני עולה ארצה, לבדי. בשנותי הראשונות ביגור הייתי עסוק בדברים רבים, ואוסף הבולים נדחק הצידה….

    כאשר אני מכנה את הבולים "ידידי הקטנים" הכוונה היא גם לאותם ימים… הניתוק מהורי לאחר העליה ארצה, לצד החרדה על המתרחש שם בגרמניה ואי הוודאות שאזכה אי פעם לפגוש בהם; הגעגועים – בימים אלה עמדו הבולים לצידי. הייתי מביט בהם, מסדר אותם ומתנחם בחברתם. לימים הצטרפו הורי ליגור.

    השנים עברו והתגייסתי לבריגדה. בחו"ל חוזר הדחף לבולאות. באירופה מחירי הבולים זולים יחסית, ואני רוכש אותם בפרוטות ושולחם הביתה….

    לאסוף בולים, זקוקים לזמן. זמן יש בעיקר לילדים ולאנשים מבוגרים. אני פשוט אהבתי את הנושא ובעזרת ידידים שהכרתי ורכשתי במשך השנים, למדתי את סודות המקצוע הזה.

    – – –

    ככל שנעמיק לנבכי ההסטוריה, ערכו של הבול עולה והוא כעדות ממקור ראשון להתרחשויות השונות שארעו…. במשך השנים רכשתי ידידים רבים… כשהרקע איסוף בולים….

    את שואלת מה פירוש לאסוף בולים, על מה מוותרים, מה מקריבים? ובכן, עושים הכל כדי להרוויח זמן. גם כסף צריך, אבל עם זה מסתדרים. זמן הוא העניין המרכזי. אני אוהב לשבת בחדר האוכל ולשוחח. איני עושה זאת כמעט, כיוון שאני רוצה לנצל כל רגע לאוסף שלי ולמשפחתי.

    יש לי רגש עמוק אל הבולים. איני מעז לחשוב על מכירתם – זה כמו למכור חבר. כמו שאמן יוצר קשר מיוחד ליצירה מסויימת, כך גם אני – יש בולים שאני קשור אליהם בזיכרונות מיוחדים, חמים מאוד…

    יומן יגור, 29.1.1988

  • השיעור הפרטי שלי

    רציתי לספר על פַּן אחד מפניו הרבים של שלום, כפי שהכרתיו וכפי שאני זוכר אותו.

    היכרותי עם שלום נוצרה כאשר הייתי מרכז משק צעיר, והוא האחראי על מחסן התערובות ללול ולרפת, שהיה ביגור לפני שהצטרפנו ל"מילובר". העבודה במחסן היתה קשה, בחלקה מסיבות אובייקטיביות, כגון פריקת שקים כבדים ממשאיות, שנעשתה בעבודה ידנית, ובחלקה בגלל "עודף תכנון", שנעשה ע"י "מייעלים" שונים, שהמציאו פטנטים, שסיבכו את העבודה והיקשו מאוד על העובדים. כשנכנסתי לתפקידי הוזעקתי ע"י שלום. עד אז לא הכרתי את הנושא ולא הייתי מודע לבעיות הרבות שיש בו.

    שלום ראה בעבודתו ייעוד – לספק לענפי בעלי-החיים מזון משובח לפי מיטב הידע המעודכן. הוא הציג את צפונות הענף מהבחינה המקצועית ומהבחינה הטכנית.

    תמיד זכרתי לזכותו את הנחישות שהיתה בו: להשקיע בענף את הנחוץ, כדי שיוכל למלא את יעודו. תמיד היתה לו סבלנות לשמוע ולהשמיע, וגם במצבים קשים, כשנשאר לבדו במחסן, או כשהיה קשה לגייס "סבלים" לפריקת משאית, ראה עצמו אחראי ולא זרק את האחריות על מישהו אחר.

    לימים, כשלחצו עלינו להצטרף ל"מילובר", שלום התנגד לכך. דעתו היתה שלנו כדאי להשקיע בשיכלול מערך ייצור תערובות עצמאי ביגור. קיבלתי את דעתו והתחלנו לטפל בתכנון ובמימון חידוש מערך ייצור התערובות.

    שנים אחדות אחרי כן ראינו עד כמה היתה גישתו של שלום נכונה.

    לרוע המזל, באותו הזמן שלום התחיל לסבול מכאבי גב. בוודאי, בעיקר בגלל תנאי העבודה בעבר. שלום דרש אז לעבור למקום עבודה אחר…. חיפשנו מחליף לשלום, ואחרי כמה אכזבות קשות נאלצנו לסגור את מחסן התערובות ולהצטרף ל"מילובר". כבר היינו מוכנים להתחיל בשינוי מערך ייצור התערובות, אך מה הטעם בהשקעה כספית ללא א ד ם מ ת א י ם.

    שלום ודאי לא ידע, שממנו למדתי ש ה א ד ם בכל מקום הוא העיקר.

    יוחאי שלם

    יומן ליום השלושים

    ינואר 1991

  • אבא, האדם

    אזכור חיוך אוהב על מפתן

    חום מאיר מבפנים אל בית כולו.

    לפנים, משכבר –

    בין פרחי ציניות ודליות וורד

    ותות שדה בגן.

    אל רפת, לול ודיר

    גבעת כלניות וכרמל

    ושדה דגן.

    אזכור חוסנו וכוחו –

    איתנו בספורט, בעבודה.

    ובעבודה – עשייה ללא סייג, אמינות והתמדה.

    אהב בלי מצרים

    דואג, איכפתי ומסור.

    מטפל באמו – משך שנים

    ומשפחתו.

    איש של יום

    עם חזון ומעוף.

    אהב היסטוריה –

    דרך עיתון, ספרים, הרצאות והבולים.

    התעניין בכלכלה, בפוליטיקה.

    בעל זיקה לאמנות ואסתטיקה –

    מתוך עולם הבולים, המוזיקה שאהב, חינוך שקיבל מבית.

    איש של סדר ומשמעת.

    האמין בחיים פשוטים, נוחים ומספקים

    עם מקום לשאר-רוח.

    ובמחלתו –

    נמנע מלהעמיס.

    נוח למטפליו

    מתקשה בתלותו

    כורע בחוסר אונים.

    והיה קשה לראותו

    כאדם, כאדם אהוב,

    הולך ודועך.

    וידע. ידע שיודעים,

    ובצער השלים.

    ונפרד.

    ונדם.

    זיכרונך, אבא, נובט בביתך, בנשארים שאהבוך

    בעזבונך.

    נשמרנו לעד.

    צפרה

    יומן ליום השלושים

    ינואר 1991

  • זיכרונות

    אבא איננו… רק שתי מילים, אך הלב ממאן להאמין. יושב ומנסה לכתוב, ותוך כך צצים תמונות וזיכרונות, ואני מחזיק בהם חזק ולא רוצה לעזוב… עוד רגע… עוד קצת…

    אבא הַבָּריא והחזק, שבקלות מרים ומסדר את הכדים והארגזים בתנובה ואת שקי התערובת במחסן.

    אבא שאפשר להתחרות איתו בריצה, לשמוע סיפורים ולסדר בולים.

    רואה אותך יושב ובסבלנות רבה ממיין ומסדר, נכון תמיד להסביר ולהבהיר מאין בא הבול ומה הוא מספר, ולמה דווקא יש להניחו כאן ולא במקום אחר. כשילדים באים ומתעניינים, אז העיניים בורקות והפנים מאירים, והוא מלא נחת ובגאווה הוא מציג את "האוצר" ומבאר ומסביר כל דבר, ורוכש ידידים חדשים מבין הילדים כמו בין הגדולים.

    אבא שֶקָל לבוא ולהתייעץ ולהתווכח עימו על כל נושא ובעיה, גם כשכל אחד נשאר בעמדתו. וכשאני בוחן את דבריו ממרחק, רואה אני עד כמה הוא צדק.

    אבא החש הערכה רבה לחברים הפועלים תוך שיתוף, גם כאשר ההחלטות המתקבלות הן בניגוד לדעתו. לא אוהב לקבל הנחתות מלמעלה. מאמין בדיון חבֵרי משותף. תוך חילוקי דעות יש לקבל החלטות – כך זה בדמוקרטיה וכך צריך להיות בקיבוץ.

    אבא המעריך את החבר לפי יכולתו ולפי פועלו, ותובע צדק לחלשים בתוכנו.

    אבא הנענה לקריאה לצאת לעבוד שם וכאן, והוא עושה זאת במסירות ובאחריות, ללא חשבון כוחות וזמן. אבא שעובד בתנובה וכל היום על גבו סוחב את ה"תוצרת", וכאשר הוא מגיע סוף סוף הביתה, עייף, יושב על החשבונות עד שעה מאוחרת. אמא, אני ושתי האחיות הקטנות מחכים ורוצים להבין מתי גם לנו יהיה אבא כמו לכל הילדים. אבא במחסן התערובת סוחב שקים, גם כשהגב כבר שבור והרגליים עברו מספר ניתוחים.

    אבא המטפל בכבוד ובמסירות בהוריו, שממנו למדתי מצוות כיבוד אם ואב.

    ואבא בשנה האחרונה, ואני היטב יודע את טיב המחלה וסיכויי ההחלמה!!…

    ואותו יום, עת נשארנו רק שנינו בחדר ואמרת: "אני יודע מה יש לי וכי אין תקווה. תהיו חזקים ותשמרו על אמא". עיני דומעות ואני מתאמץ לא להתפרץ…

    אבא – אנו גאים בך ומקווים שאנו לא איכזבנו אותך, ומודים על ההערכה, התמיכה והאמון שנתת בנו כל הזמן.

    ננצור את זכרך לעד בקרבנו.

    בנך – אמנון

    יומן ליום השלושים

    ינואר 1991