שמואל וולק

עומדת אני וקוטפת אגסים. עצים רחבי-צמרת מרעיפים צל וקרירות. ריחם העדין של האגסים נישא באוויר ופניו של שמואל וולק נראים לי מתוך הגן. הרי לא היה גנן, תמיד ישב בין זוגות נעליים, כשהרדיו מנגן ותמונות של רגליים מיובלות תלויות על הקיר, וסדן הסנדלרים לפניו. המון המון קופסאות של מסמרים קטנים – של עץ ושל ברזל – על השולחן. או יושב היה במחסן הנעליים בין קופסאות של נעליים המסודרות על האצטבות, והתור בחוץ גדול, אך בת צחוקו השקטה מרגיעה גם את המתרגזים. או במחלבה, כשסחב כדי חלב כבדים ועשה מהם גבינה, ובתוך המים הנוזלים משקיות הגבינה עמד כשהוא נועל זוג מגפיים שחורים.

מה פתאום אני נזכרת בו דווקא בגן עצי-הפרי בזמן קטיף האגסים?

יש ורגע אחד מצטייר בלבך ומכה בו הדים.

עבדתי פעם בקטיף האגסים יחד עם נחמה רעייתו. שוחחנו ונהנינו מריח הגן ומרוחות הבוקר הנעימות בגן עצי-הפרי, וכאשר חזרנו מהקטיף וירדנו מהאוטו, ראיתי את שמואל עומד בדרך ומחכה לאשתו בבת-צחוק נעימה וביישנית. בחיבה ניגש אל אשתו ולקחה הביתה. "מה תאמרו על הקוואליר שלי?" אמרה נחמה.

כן, בגיל שישים ושלוש היה קוואליר ויצא לקדם את פני אשתו בשובה מן הקטיף. איזה חן ועדינות-נפש יש באיש בגיל זה, כשהוא מקדם את רעייתו בחיבה בשובה מן הדרך. ואותו חיוך ומבטו של האדם המלא אהבה לאשתו רוטט אלי מבין עצי האגס. לחיות חיי משפחה מאושרים צריך תכונות-נפש מיוחדות…

צפורה ורדי

בחוברת ליום השנה

יולי 1968

מילה טובה

מִלָּה טוֹבָה לְאִיש וָאִיש

"שָלוֹם" ו"אֵיך אַתָּה מַרְגִיש".

מִלָּה שֶל חוֹם, שֶל אוֹר-טְפִיחַת-כָּתֵף,

מִלָּה רַכָּה, מִלַּת עִדוּד,

מִלַת חִבָּה וִידִידוּת,

בַּת-שְׂחוֹק, חִיוּך בְּרָכָה – מִלֵּב.

בְּכָל מָקוֹם שוֹאֵף אָדָם

לְקוֹרֶט אוֹשֶר בָּעוֹלָם

וְהוּא רוֹדֵף וּמְחַפֵּש בַּנֶעְלָם…

יֵש הַחוֹשֵב בְּכֶסֶף רָב

לִקְנוֹת לו אוֹשֶר בְּחַיָיו…

אַך לִפְעֲמִים – מִלָּה טוֹבָה

גַם הִיא שָוָה זָהָב.

בחוברת ליום השנה

יולי 1968

כשילד במשפחה יהודית לא רצה ללמוד תורה אמרו לו: "תהיה סנדלר". בכך בא לידי ביטוי הביטול לגבי מלאכה זו. אבל התנועה החלוצית, המושפעת בנידון זה גם מהחסידות – רצתה להעלות את כבוד המלאכה "המכבדת את בעליה", ואז הוחזרה העטרה גם למלאכת הסנדלרות. נזכרנו כי בין חז"ל היה רבי יוחנן הסנדלר, סימן שאין ניגוד בין תורה למלאכה, להיפך. בעקבות רעיונות אלה נמצאו בתנועה הקיבוצית חלוצים וחלוצות, יודעי תורה ורבי-השכלה, שניסו את כוחם במלאכת הסנדלרות – וגם שמואל היה בין אלה.

החיים הוכיחו שגם סנדלרות תורה היא, ולא כל המתחילים בה המשיכו, כי אף לָרגל "נשמה ואופי" משלה ויש לחוש אותה כדי לעשות נעל מתאימה לכל דורש. לבסוף נשארו בזמננו מעטים הממשיכים במלאכת הסנדלרות. הסנדלרים הוותיקים נשארו בודדים, מוהיקנים אחרונים, השומרים על עמדת מלאכה זו בקיבוצים – ושמואל היה אחד מהם. אמנם בשנים האחרונות הוא לא עסק בתפירת נעליים, אלא באספקת נעליים לחברים ולילדים. בתפקיד אחראי זה נחוצה היתה התמצאות של סנדלר, במזיגה עם התמצאות בפסיכולוגיית ה"קליינטים" הרבים של קיבוצנו הגדול – מגבר, אשה עד טף.

יש לציין ששמואל גילה מסירות גדולה וסבלנות רבה וגישה אינדיבידואלית לכל דורש. לא עייף לנסות פעם ועוד פעם לספק את הקהל בדרישותיו המגוונות. לא גילה סימני אי-סבלנות לשמיעת תלונות מוצדקות ולא מוצדקות שהיה נאלץ רבות לשמוע. הוא נשאר שקט ואדיב, המציע כל פעם מבחר חדש של נעליים בגבולות תקציבנו המצומצם.

אנו בוחרים את בעל התפקיד, אבל אין אנו מקילים על חברינו למלא את התפקיד. זה בלי ספק אחד התפקידים הקשים במשק, בשטח האספקה לחברים, התובע פגישה וגישה אינדיבידואלית בלתי אמצעית יום-יום עם ציבור של למעלה מאלף איש. הוא עמד בתפקידו בכבוד – לא תמיד ידענו להעריך את מאמציו ולהודות לו כראוי.

נזכרנו ברגשי תודה, כאחד החברים המסורים לחברה ולרעיון השיתוף באספקה הקיבוצית.

שולמית אמיתי

בחוברת ליום השנה

יולי 1968

הכרתי את שמואל מאז הגיעו ארצה וליגור, ודומני ששמואל הוא מהיחידים שרכשו את חיבת כ ל חברי המשק, כי ניחן בסגולה שאינה שכיחה הרבה בימינו, והיא אהבת הבריות והבנת הזולת. כאשר שמואל שאל אותך מה שלומך? ידעת שזאת היא לא שאלה סתם מהשפה ולחוץ, אלא רצון כן ואמיתי לדעת מה כואב לך. ולמי אין שעת של רפיון ודכדוך? אדם הרי זקוק להשיח את ליבו בפני רעהו. שמואל היה מקשיב בסבלנות למעיק על הנפש, ובמלים פשוטות היוצאות מלב רגיש ידע להקל על הזולת.

בעבודות שלו בא שמואל במגע כמעט עם כל החברים, ועם כולם מצא שפה משותפת והפיק את רצון כולם. זכורני, כאשר עבד במחלבה וחברים שהיתה להם שמחה (מסיבה) היו מכניסים את דברי השתיה למקרר, שמואל היה הולך גם בשעות הערב המאוחרות לפתחו ואפילו היה עוזר לסחוב את הארגזים.

שמואל היה קשור בעבותות אהבה למסורת ולחגי ישראל, וביחוד העריך את השבת. ברצון היה מצטרף ל"מניין" לזקנים ובביטול היה מתייחס לאלו שהיו לועגים לו.

שמואל היה אדם שאכפת לו הן מהנעשה במשק והן מהמתרחש בארץ. אחרי הפילוג במפא"י עמד שנים אחדות מן הצד, ולבסוף הצטרף למפלגה הנראית לו, וזאת לא היתה הצטרפות חיצונית אלא בלב ונפש ובכל המסירות…

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

אריה ברד

בחוברת ליום השנה

וילקומיר עיירתי היתה מרכז של היידישיסטים ואנשי השמאל האנטי-ציוני. רק בשנת 1931 גדלה תנועת "החלוץ" ורבו החברים בה. באותה שנה גוייסתי לעבודה ב"החלוץ". ראשית עבודתי היתה בעיר קובנה, בסניף סלובודקה. היה זה סניף גדול, אבל חסרו בו כוחות אירגוניים. העבודה היתה קשה והיתה התמודדות עם תנועות נוער אחרות. במשך הזמן הצלחנו להגדיל את הסניף ולהפיח בו רוח חלוצית. רבים מחברי סניף זה הגשימו ועלו לארץ.

ב-1934 נבחרתי למרכז "החלוץ". זו היתה תקופת הזוהר והפריחה של "החלוץ". זרם היוצאים להכשרה היה גדול מאוד. ההכשרה היתה חקלאית ברובה. כאשר גדל מספר החברים ולא נמצאה לכולם עבודה בחקלאות, עברו בחלקם גם להכשרה עירונית. תחילה הוקמו קיבוצי-הכשרה בערים הגדולות ואחר-כך הגיעו גם לערי השדה.

– – –

מכיוון שהעליה היתה מצומצמת ביותר, היתה סלקציה חמורה מאוד בבחירת העולים ארצה. דבר זה גרם לכך שחברים ישבו זמן רב בהכשרה בלי וודאות שיזכו לעלות. ואז בא המשבר בקיבוצי ההכשרה והעזיבה היתה רבה. הקיבוצים קטנו ורבים גם חוסלו עקב מיעוט החברים בהם. בתקופה ההיא התרכזו מחדש בערים הגדולות, כי זה היה הסיכוי להציל את התנועה.

בימי שפל אלה השקעתי עבודה רבה בעוברי מקיבוץ לקיבוץ, כדי לשכנע את החברים להישאר במקום. קמה אז ההכשרה הקבועה, בה היו החברים נשארים עד לעלייתם ארצה.

– – –

ברצוני להעלות כאן כמה קווים לדמותו של חברנו יונה קלמנטינובסקי ז"ל. הכרתיו לראשונה בזמן ביקורו בסניף "החלוץ" בעירי, לאחר שהפסיק את לימודיו באוניברסיטה והתמסר בכל להט נפשו לעבודת "החלוץ" והציונות הסוציאליסטית. הוא הלהיב בנאומיו, שופעי החזון והאמונה, את הצעירים והמבוגרים כאחד, והיה למופת כאדם מאמין ומגשים.

כעבור זמן לא רב עבדתי במחיצתו במרכז "החלוץ" בליטא. הוא היה פעיל בשטחים רבים ב"החלוץ", "החלוץ הצעיר", בקיבוצי ההכשרה, באירגון הסטודנטים ובמפלגה… יונה ז"ל היה מדובריה הראשיים של התנועה. נואם שנון וחריף, הוא חדר לכל פינה, לכל עיירה נידחת. היה קנאי לדעותיו ותרם רבות להרמת קרנה של תנועת א"י העובדת בליטא.

שמואל וולק

ספר יגור, עמ' 345