שמואל שיר

– – –

שיר היה איש עבודה בכל מאודו; בנפש חפצה, בתשוקה עשה את עבודתו. נעים היה לעבוד איתו, כי העבודה לא היתה לטורח עליו, היא היתה מקור הנאה בשבילו, וכל שעבד עימו נכנס לאווירה של שקט ורצון טוב.

שעות העבודה היו מצויינות בריכוז הנפש; הידיים עסקו בחריצות קצובה, ללא חיפזון רגוש. מדי פעם נפנה האדם לחברו בשאלה, בעצה; לפרקים מתקשרת קטעים-קטעים שיחה על עניינים שמחוץ לעבודה – והכל בנחת, בחצי קול.

שמואל, אם גם היה המתחיל בדיבור – לא נסחף בויכוח שוטף, ואם גם העניין נגע מאוד ללב. הוא הקשיב. הנאמר בא ממעמקיו ואשר שמע בא עמוק אל תוכו.

שמואל שקל הרבה בטרם אומרו דבר. הוא חתר לאמת, ליסודיות – מכאן צניעותו, מכאן ענוונותו. גם אם קבע את דעתו – לא חיתך את דיבורו. בלא הקמת-קול, בלא רתיחה – לִיבוּב היה בקולו ונעימה חברית רכה וחמה.

אם הגיע לדעה משלו בעניין מסויים, הרי הניח תמיד מקום להשלים את ידיעותיו. היותו בקיבוץ אמרה לו שבכל עת, גם בסעור הוויכוח, הוא חי עם חברים אנשי עבודה שכוונותיהם טובות, ולכן יש להקשיב, לחתור לשורת הצדק, ללמוד, לבחון דעותיו עוד.

צמא-דעת, שוקד ללמוד, חוזר מתוך אהבה על דברים שידעת כי הם ניטעו בלבו בעיגול הפנימי של הנפש. כולו פנימיות, שופע חמימות עצורה, מאופקת. אדם חביב, רֵעַ. באור שקט ושווה האירו עיניו, ופניו גילו את טוהר לבו.

צר לנו על חברנו שיר.

צ.ש.

יומן ליום השלושים

30.12.1951

שָקֵט, עצור בדיבורו ובהליכותיו היה. קשה להיזכר במקרים בהם היה מתרגש או מתפרץ. ואם הגעת לפעמים לאיזה דין ודברים איתו, הרי יותר משנפגעת – התפלאת: היתכן ששיר יגיב ככה? לא היתה זאת אדישות כלפי עניינים ויחסים, אלא ששיר לא סבל גילוי סוער של רגשות, לא אצל עצמו ולא אצל הזולת – – –

חוץ מפגישותינו יום-יום בעבודה וליד השולחן, נמצאתי במחיצתו ברפיח ובימי המאבק ומלחמת השחרור, והנך מתפלא עוד היום איך ידע לשמור, אולי לא על קור-רוח אלא על שקט חיצוני, מבלי שאדם מן הצד ירגיש בהתרגשותו…

כזה היה גם בעבודה. מעולם לא ראיתי אותו "מזיע". עשה את מלאכתו בשקט ובהתמדה של אדם שהעבודה היא כל ישותו… יש ונתקלנו באיזו עבודה שנראתה מעל ליכולת להתגבר עליה בדרך רגילה, וחיפשת מוצא בתחבולה ובעזרה טכנית. היה הוא מסתער, ובמאמץ גופני, ללא חיסכון כוח ובריאות, היה משתלט עליה, והיתה לו אז הבעה כאילו של מי ששרה עם העבודה ויוכל לה. תמיד היה נכון לעזור ולהקל על הזולת, ואם סרבת – הרי לבסוף היה כובש רצונך בחיוך משדל והיית מוותר לו, כאילו עשית עימו חסד על-ידי הענותך.

מיעט להערות את נפשו ולספר על עברו, אבל מרמזים מקריים נודע לי כי ניתק בצורה חריפה את הקשר עם ההווי של בית יהודי מסורתי, וחוץ מנהייתו אחרי התנ"ך, כאילו לא נשארו אצלו סנטימנטים מיוחדים בשביל העבר שלו. ברם לפעמים, ברגעי שקט והתרכזות, היה רגיל לפזם איזה ניגון-לא-ניגון; דומה היה כי כל תום וטוהר נפשו היו מתגלים ברגעים אלה, ונוכחת כי אכן ממקור יהודי עמוק ינק…

בשנים האחרונות התבגר וכאילו כנפיים צמחו לו: עשה תוכניות, המריץ את ביצוען, הקיף בבת אחת שטחי פעולה שונים – והיית מתפלא מאין לו הכוח להתגבר על כל זה. יותר ויותר היכה שורשים בענף, ועם מותו נעקר משהו שורשי מאוד מהקבוצה, וכאילו מהמטע עצמו…

המתינות והשקט העדין – אלה קווי אופיו היסודיים, העוברים כחוט השני את רקמת חייו הקצרים…

ברוך זכרו!

א.ר.

יומן ליום השלושים

30 בדצמבר 1951

כל חֶברה זקוקה לנושא. בתור כזה משמשים לאו דווקא אלה המתבלטים בתוכה. נושאי החברה האמיתיים הם על-פי רוב דווקא אלה העושים את מלאכת יומם בשקט ובצניעות, שלא על מנת לעלות בסולם החברה.

ש י ר היה אחד מאלה שנשאו את החברה על שכמם. לעתים היה נדמה לך שהוא עושה זאת עד טיפת כוחו האחרונה, אך תמיד ב ח י ו ך על השפתיים. חיוך מלבב זה היה אולי הביטוי הנאמן ביותר למסירותו ולשורשיותו האידיאית של האיש. לאמור: ק ש ה, ואף על פי כן כ ד א י…

עם הסתלקות חבר כמו ש י ר מרגיש הציבור שהנטל על שכמו לוחץ ביתר שאת, כשהמטרה כאילו אינה מתקרבת… ושבעתיים רב הכאב כשבמקומו בשורה אין מתייצבים אחרים, דומים לו!

ש י ר היה אדם פשוט, אך לא רבים כמוהו – – –

ז.

יומן ליום השנה

18.11.1952