שרה סגל
שרה נולדה כבת בכורה למשפחת ליבוביץ בעיר וילנה שבליטא, ב-5.12.1911 כבת למשפחה יהודית גאה עם זיקה חמה לציונות והשכלה, ספגה לתוכה אהבה גדולה להשכלה וציונות. אביה, שהיה מורה לעברית בגימנסיה העברית בוילנה, הכיר את השפה, כמו שהייתה אומרת אמא "על כל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה". ואת אהבתו זו הנחיל גם לבניו ובנותיו. על חייה בליטא לא שמענו הרבה כי גם לא ידענו לשאול, אבל את אהבתה למשפחתה, לעיר וילנה ולכל התרבות והשורשים שהשאירה שם, אפשר היה לחוש ממנה. היא למדה בבי"ס תיכון כללי, שם למדה פולנית וכמו כן היטיבה לדבר עד שבמקרים רבים לקחו אותה לשמש כמתורגמנית בין יהודים למוסדות השלטון בעיר, בימים שבהם התחלף השלטון מפולין לליטא, לרוסיה וכדומה. לאחר שגמרה תיכון הצטרפה להכשרת ה"חלוץ" שם עבדה כחמש שנים ובשנת 1937 עלתה ארצה. לאחר כ-3 שבועות ברמת הכובש הצטרפה לקיבוץ יגור. קשריה החמים עם משפחתה בחו"ל נמשכו דרך מכתבים שכתבה היא להם והם כתבו לה, וזה מה שנשאר לה עד יומה האחרון. יותר לא זכתה לראותם כי הצורר הנאצי השמידם. את געגועיה למשפחתה הנרצחת נשאה בליבה כל חייה.
כאן ביגור עבדה בשנותיה הראשונות במשתלה, עבודה שאותה אהבה. אני זוכרת על מדף הכוננית שלנו ספרים רבים על הצמח, על הכנת יחורים לצד ספרי היסטוריה יהודית, שאותה אמא סיפרה לנו במקרים רבים כמו מיד ראשונה. ורק על דבר אחד לא רצתה לדבר, על השואה.
יותר מאוחר פגשה את אבא, הם נישאו בחיק משפחתה הקטן שנותר לאחר השואה. עם בני משפחתה בארץ שמרה אמא על קשרים חמים כל ימיה. לאחר נישואיהם עבדה מעט בבתי ילדים, בשנים האלה נולדנו אנחנו, רוחהל'ה, ישראל ודבורהל'ה. לאחר מכן עברה לעבוד במחסן ילדים ושם עבדה כל עוד לא בגדו בה כוחותיה עקב מחלתה הקשה, מחלת האלצהיימר.
כמעט שנה לקח לי להבין מהי מחלת האלצהיימר. בימים הראשונים הייתי מלאת חרדות, בושה וכעס. אמא החזיקה את חבילת מכתביהם של בני משפחתה מתקופת ימי המלחמה מתחת לכר. אמרה שהיא שולחת לאבא שלה גלויה ומבקשת שיבוא לבקרה. היינו כולנו נבוכים וחסרי אונים. לאט לאט למדתי להבין מה קורה. אני זוכרת את היום שבו הבנתי את גודל הצרה. זה היה כשבאתי לפנות את בית הורי אחר שעברו לבית אחוה. בכל מקום בו נגעתי מצאתי פתקים "לזכור", "להזכר", "לא לשכוח". הייתי המומה. ראיתי את המלחמה הקשה שניהלה אמא במחלה. אבא היה לצידה לאורך כל הדרך. לא תמיד ידע להסביר לנו, ההגיוניים וחמי המזג, את גודל הקושי, אבל תמיד היה לצידה, שמר עליה והגן עליה.
השנים עברו. בהתחלה כשקרא לי הרופא והסביר לי על מחלתה של אמא, חשבתי שיותר גרוע לא יכול להיות. אבל המצב הלך והחמיר. חוט אחרי חוט ניתק, והקשר איתנו השתנה. בתוך מחלתה התגלתה כאדם נוח, גם כשלא זכרה בדיוק מי אנחנו בשבילה, תמיד שמרה עבורנו על חיוך ומאור פנים.
לפני שלושה חדשים באתי לבקרה, ראיתי אותה שוכבת על מיטתה, ביקשתי אותה לקום, והיא אמרה: לא יכולה, לא יכולה. רציתי להקימה ולא הצלחתי. ישבתי לידה ובכיתי, והיא רק ליטפה את דמעותי ושתקה. ומאז מצבה הלך והחמיר. בחודש האחרון ראיתי איך פתיל חייה הולך ונגמר. כוחותיה עזבוה, הפסיקה ללכת. אחר כך הפסיקה לדבר, לאכול, ולבסוף נפטרה במיטתה בשקט ללא כאבים. ישבתי לידה, וכשפסקה נשימתה סגרתי עיניה, נשקתי לה בשמי ובשם כולנו ונפרדנו.
בחייה ובמותה הייתה שקטה וצנועה וכך הקלה על מטפליה ועלינו – בני המשפחה. אנשי בית אחוה, גם בתוך קשיי יומם ידעו תמיד להעניק לה עד רגעיה האחרונים חיבה שקטה, כבוד ויחד אישי. וזה עזר לה וגם לנו.
