יעקב אבני

01/04/1904 - 17/10/1942

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ז ניסן התרס"ד

תאריך פטירה: ו' חשון התש"ג

ארץ לידה: אוקראינה

עבודה: דיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: יעל אבני, נחום אבני

נולד 1904
נפטר – חשוון תש"ג, 18.10.1942

כחתף נחת עלינו האסון הגדול. חולה היה יעקב, שכב בחדרו. אך בהקראו לעזרה בענף שהוא הקים ולו התמסר בכל מאודו בשנותיו האחרונות, לא היסס, קם מיד והלך לעזור לחברו בעבודה. בדרכו לשם ובחצותו את הכביש עברה מכונית צבאית ודרסתו.

ח ל ו ץ, איש העלייה השלישית, בן עיירה שנחרבה ותושביה הושמדו בפרעות שהיו באוקראינה בשנים 1918 – 1919. יתום וגלמוד, רבות התענה. כאשר הונף נס העלייה החלוצית, בימים ההם כשצעירי ישראל לעשרות ולמאות שמו נפשם בכפם, הבריחו גבולות והעפילו לעלות ארצה, היה גם הוא עם המעפילים ועלה.
בעלותו נכנס כחבר ל"חבורת העמק". היה בין כובשי עמק יזרעאל, השתתף בהקמת הנקודות הראשונות בו: כפר יחזקאל ובלפוריה. עבד בסלילת כבישים, בייבוש ביצות ובבנייה. בהתאחד "חבורת העמק" עם קיבוץ עין-חרוד היה עם המתאחדים. נשלח על ידי הקיבוץ יחד עם חבריו להניח יסוד לפלוגת פתח-תקוה ולעטרות. עבר אחר-כך לפלוגת הקיבוץ בירושלים והיה בין כובשי האבן ועבודת החיצוב בפלוגה זו. בכל המקומות שהיה בהם הצטיין במסירותו הרבה לעבודה ולמפעל, ובלהט החלוצי שלו. נפצע פעם בעבודה, התרפא וחזר לעבודה ולחיים החלוציים. גם כאן במשקנו המשיך במלוא המרץ ובכל המסירות והלהט להניח נדבכים לבניין משקנו.
נפתל עם חולי ומכאובים, סבל, התענה, התגבר והמשיך.

יעקב יעקב
איום הגורל אשר גזלך מאיתנו בשעה כה קשה לנו, לישוב ולעם כולו.
מי ידע את עומק מסירותך? מי יעריך אותך ומי יתנה את נאמנותך הרבה ללא קץ?

אויה לנו כי שיכלנוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • חבר לעבודה

    קטע מרשימתו של ליובה:

    …בוויכוח שהתקיים לפני שבועיים בישיבת ועדת משק, בדיון על העדר, הוא אמר: "ביגור יש מקום לעוד מאות גלגלות-צאן ויש ללחום על זה. איך נקלוט את היהודים שיגיעו אחרי המלחמה? ענף זה צריך להוות מקור פרנסה חשוב במשק".

    לא עברה שבת בה לא בא יעקב לבקר בעדר הצאן, גם אחרי עברו לענף אחר. וכמה מסור היה לילדים. קשר כזה לילדים, ותוך התנאים הקשים שהוא חי בהם במשך שנים – עוד לא ראיתי. כל זמנו הפנוי היה מחולק בין הילדים והענף. איזו אהבה פנימית עמוקה מאוד וכובשת את לב הילד קיננה בו. ולא רק לילדים שלו אלא לכל ילדינו, שהיו באים לעתים לדיר. תמיד יד מקרבת, אבהית – למרות שלכאורה רגז ונזף: "רוצה אתה לרכב על תיש? בוא וארכיבך" – ואפילו מאוחר בערב, בזמן החליבה ה"בוערת".

    מתוך עקשנות רבה הקים עוד ענף במשק, ורק הוא היה מסוגל לזה. תמיד תוך מלחמה עם מוסדות המשק וכמעט בניגוד לרצונם… לא פעם ראיתי את יעקב כשהוא לבוש בגדי-שבת עומד בדיר-הבקר ומוציא זבל. "למה זה, יעקב?" – "ומה לעשות, כשאין אנשים לעבודה?"

    כך התהלך האיש בתוכנו. לכאורה הכירו כל אחד, אבל מעטים הכירו את נפשו ואת מחשבותיו על המשק ועל הקיבוץ. איש העליה השלישית, אדם שכבש את עצמו כולו למפעל ומסר לו את כל חייו.

    ליובה

    יומן יגור ליום השלושים,

    15.11.1942

  • סלע איתן

    יש וחי בתוכנו חבר שנים על שנים, ורק לעיתים רחוקות אתה מבחין בשאר הרוח ובנשמה היתרה שהוא חנון בהן. כי הכל אץ לנו בדרכנו, הכל רוחש: אסור לעמוד, אסור להתעכב. עלינו לעבור הלאה, הלאה, האדם נאלץ להגיע למטרתו…

    אך פתע – תהום נפערת לרגליך ובעל כורחך אתה נעצר. ואז אתה וחבריך מתייחדים, ואתה חש מה רבים הם מכמני הנפש שהתברך בהם חברך זה: מה רב הלהט, מה רבה המסירות לדרך האחת והיחידה. ואתה יודע כי לחברך זה אצה לו דרכו, גם הוא לא הספיק לו הזמן להיפנות לצדדין. כי קשה הדרך המתפתלת ועולה מעלה מעלה.

    יעקב, החצוב מסלע איתן, הספוג כולו חיוניות יהודית עממית ואמיתית, יעקב – בן העיירה היהודית באוקראינה אשר עוד בשחר ילדותו שם פעמיו מזרחה, לארץ זו ולמפעל זה אשר הם כה זקוקים לשכמותו – איזו הרגשה מיוחדת חשת בעבדך איתו, עם החבר החסון הזה. תמיד היה נדמה, הנה יאחז בסלע והרימו בתנופה רבה ונוסף נדבך מוצק לבניין הגדול…

    אלה אשר ראוהו בעבדו בעמק ובחיצוב בירושלים, כמו כן בשנותיו הראשונות ביגור – אי אפשר שלא יתרשמו כך. ובשנים האחרונות, כשכולו ספוג היה ריח השדה, בלכתו אחרי צאנו ובקרו, מה רב היה אושרו ומה גדולה היתה חיבתו לאלה בעלי החיים שנמסרו לטיפולו. רק מי שהיה קצת קרוב אליו יודע מה רב היה סבלו, מה רבות היו דאגותיו בימים קשים למשק ולחברה שהוא חי בה.

    מי יודע נוחם?

    נ. פ.

    [מתוך "יומן" שלושים למותו, 15.11.1942]