דברים מאת צבי שר
כלו חיים של אדם מעוּנה ויודע סבל. הלא מיום בואו לארץ לפני 17 שנה לא הרפו ממנו החולי והיסורים – כִּבְלִי כוכב. והלב המה וערג אל אפיקי החיים. הוא לא היה מן "החלושים" הנכנעים; תמיד נמתח למעלה מיכולתו. ודאי זכורים לכולנו ימי העבודה שלו במחסן-הכלים וברצעניה ולבסוף בכריכת ספרים: ברסלר לא פינק את עצמו. אף בימי שרב בצריף הפחים מתקן היה את כלי-העבודה או רכוב על ספסל הרצענים כולו מאומץ, כולו מרוכז, כי קודם ולפני הכל איש כמותו לעולם איננו חופשי מעול. הוא שיתף עצמו בחיינו בשארית כוחותיו, ואם לא יכול היה לעשות כל שעושים אחרים בעבודה ובשמירה, הרי ראינוהו כשהוא נושא בעול תפקיד ציבורי אף לאחר יום העבודה. ישנן "ועדות" בלתי נעימות, שרב בהן הטורח וגם יגיעה ממש. התרוצצותו בסידור הדירות בתנאי הדיור שלנו בתקופת ה"העברות", כשכל צל קורָה מחושב ויש צורך לטלטל מכאן ומשם חברים, וכל זה דורש שידולים והשפעה; וברסלר צריך לעמוד בכל אלה, לגרור עצמו על פני כל המשק או בשעה מאוחרת בלילה לדאוג להלנת עובר-אורַח. וכל אשר עשה היה משתדל לעשותו בשלמות, כי ברסלר היה אדם שהתהלך בתוכנו כבעל כוח-נתינה. שפעו בו כוחות והיתה בו חיוניות גדולה. מעולם לא היתה בו קנאה; לא התלונן על גורלו, לא היו בו רגשי מרירות, ומתוך כך נשתמרה בו היכולת לעמול עם אחרים בחברות ובנדיבות.
– – –
מצהיל פנים לחברים, שועה לשיחה שלוה עם חברים, היה מקיים יחסי חברות פשוטים ונלבבים עם הרבה חברים. היה לו צורך בכך והיו לו סגולות-נפש יקרות, אשר בהם גבר והבליג, ולא נתן למרירות להיקוות בִּפְנים. והיתה גם תחבולה אחרונה, שבה מתמלט האדם מפניה – לשטוף את המרי בשחוק, גם אם יכאב הלב.
אדם פשוט וצנוע בלי טענות לאחרים, ואף לא לעצמו… ידע לחיות את חייו הכאובים כשרצון-החיים מפעפע בו ותוסס – להיות למרות הכל אדם נוח ורצוי לבריות…
צבי שֶר
חוברת ליום השלושים, 23.3.1947
רשימה של שולמית קרל-אמיתי
זכורה לי פגישתי עם ברסלר בספריה. מדריכים, מורים ואנשי-עיון שייכים לסוג של קוראים המטרידים את עובדי הספריה. עניינם נתון רבות לא רק לספר או עיתון חדש, אלא לא פעם יפשפשו בספרים ועיתונים נשכחים, בחומר כמעט ארכיאולוגי. חשובה אז מאוד עזרת העובד בספריה, גם בכוננותו לשירות וגם בבקיאותו בחומר הנצבר בספריה. ולא היה כברסלר המוכן במקרים כאלה תמיד לשרת, לעזור, אף "לבזבז זמן" למען סַפֵּק את הקורא. אין ספק שבקיאותו הרבה ברכוש הספריה היתה למחפש לא פעם לעזר ביבליוגרפי חשוב…
ועוד נפגשתי עימו לרגל עבודתי בהדרכת כתת הילדים מעולי המזרח… רבו הקשיים לילדים ולחברים העובדים ביניהם. אז היו ברסלר וחֲבֶרְתוֹ הראשונים, אשר מתוך התעניינות אנושית התקרבו לילדים, בשעה שכל ציבור החברים עמד עדיין רחוק, נפחד מ"מוזרותם".
ברסלר היה לידיד אהוב על הילדים בטוב-לבו, בחיוכו המלבב, בהומור שלו. לא פעם גם עזר בעצתו לעובדים…
לאחד מילדי קבוצה זו התמסר ברסלר אפילו כְּאָב וגם טיפח קשרים עם משפחת הילד. חדרו של ברסלר היה אחד החדרים בהם מצאו הילדים "במקום הורים".
לכן אין תימה כי כאשר הופיע לפתע היומן המוקדש לברסלר הרבו הילדים לקרוא בו, וכי ביום ההלוויה תבעו בתוקף את הרשות לנתינת הכבוד האחרון לידידם. אחד הילדים אמר: "זאת לי הפעם הראשונה במשק שהרגשתי כי מת עלי אדם קרוב, הידיד שלנו"…
מתוך חוברת ליום השלושים
23.3.1947
