פסח חייט

את פסח הכרתי בפעם הראשונה בשנת 1935, בעבודה ליד מכונת החצץ הגדולה שבמחצבת "ארבע וחצי". זריזותו וחריצותו בעבודה קשה זו הפליאוני ושימשו לי דוגמה חיה לאילו הישגים יכול בן-אדם להגיע בעבודה כאשר פועם בליבו רצון חזק. פסח היה אהוב על הנהלת העבודה, למרות העובדה שהיה נמנה תמיד על ה"מתמרדים". תדיר היה תובע תיקונים ושיכלולים בעבודה למען הקל על חבריו. לעצמו לא חיפש "הקלות".

אחרי כמה שנים של עבודה במחצבה נשלח פסח לעזרה לבית-אורן, וגם שם התקשר מאוד אל החברים והתחבב עליהם. נוסף לגישתו המסורה לעבודה פעל פה גם רגש האחריות כלפי המקום אליו הוא נשלח לעזרה, ופסח לא ידע גבולות וקץ ליום העבודה שלו. בכל מאודו התמסר לאוטו שלו, וכמעט מדי יום ביומו היו רואים אותו בשעות המאוחרות של הערב פורק וטוען, מעמיס וסוחב.

וזכורים הימים עת התנדב לחיל הנוטרים; באיזו מסירות עבד בשטח זה. ועבודתו – בלילות בעיקר, בדרך לא דרך, בטנדר פתוח, ללא דלתות, למען אפשר יהיה לפעול במהירות בעת הצורך.

ובצבא הבריטי. מובן שגם פסח היה בין המתנדבים והמתגייסים. אבל לא רק לשם לחימה התגייס פסח. במרצו הלוהט השתדל לקבל את הטוב שניתן לקבל, והוא התמסר לעבוד במכונות חפירה שונות ולמד על בורייה את העבודה הזאת, אם כי כבר אז החלה המחלה הממארת לכרסם בגופו. ברם לא איש כפסח יתאונן, ואף לא הרשה שאחרים ידאגו לשלומו, ותמיד היה מפטיר בבת-צחוק ואומר: "אין דבר, יהיה טוב!" – – –

הלך מאיתנו רע נאמן, נפש עדינה, חסר מסור וקשור בכל ליבו לביתו!

יהא זכר דמותו היקרה לנגד עינינו ת מ י ד !

ר.י.

יומן ליום השנה

16.7.1950

את פסח הכרתי מיד בבואי ארצה (1935). הוא כבר היה אז "ותיק" במשק – בא כמה חודשים לפני, ויצא לו לקבל אותי. מאז המשכנו להיות בחברות אינטימית עד סוף ימיו….

הכרתי את פסח בעבודה וידעתי כמה בריא וחסון היה לפנים, ומה קשה היה לראותו כעת בחולשתו, בסבלותיו ויסוריו. ואף על פי כן מה איתן היה ברוחו, בנפשו; ה ו א היה מנחם א ו ת י. "אין דבר", היה אומר, "בקרוב אבריא ואצא שוב לעבודה", וזאת בשעה שידע כבר את אופי מחלתו. היה זה כבר לאחר הניתוח, שעה שהיה ברור (וידוע גם לו) שהוא חולה במחלה אנושה, שכל באיה כמעט לא ישובון. הוא תלה תקוות רבות בניתוח והלך לקראתו בשמחה. "סוף סוף אפטר מהמחלה", חזר ואמר מספר פעמים בשבתו באמבולנס שהוביל אותו לביה"ח "ביתר". אך גם לאחר הניתוח, לאחר שהתברר הכל, לא הזכיר אף פעם את המוות, לא דיבר על כך.

נדהם עמדתי לפני תופעה זאת ולא ידעתי איך להסבירה. הפעל כאן רצונו החזק לחיות בלבד?… או שמא פעלו כאן כוחות נפשיים מכוונים להסתיר את קושי מצבו מהזולת, למען לא ירחמו עליו, כי שנא היה רחמנות מאין כמוהו.

אני נוטה לסברה השניה. למורת-רוח היו לו מבקרים שהיו מגלים נימה של רחמנות בהתנהגותם וביחסם ובדיבורם אליו. לעומת זאת היה מרוצה מאוד שעה שהמבקר הרגיש את עצמו "חופשי" בקרבתו, והיה מתייחס ב"ביטול" למחלתו.

ביומו האחרון, כאשר ראיתי שמצבו הורע מאוד, שאלתיו אם יסכים שמישהו יבוא אליו גם ללילה (עד אז לא רצה בכך). הוא ענה בחיוב… ישבנו על ידו עד ארבע לפנות בוקר. כל אותו לילה המשיך פסח לשוחח איתנו, סיפר רבות על ימיו בצבא הבריטי, על עבודתו במחצבה, הזכיר כל מיני פרטים ופרטי-פרטים…

בשעה שש בבוקר… ראיתי שהוא ישן. בשעה שמונה פתח את עיניו, התעורר, כאילו רצה לומר משהו, אחז בידי ונרדם שוב – נרדם ולא התעורר עוד.

מיתת נשיקה מת פסח היקר שלנו!

אברהם ש.

יומן ליום השנה

16.7.1950